שש בבוקר, אחרי מועדון, דיברנו פוליאמוריה, חווינו אותה ואז... - מטען חורג - הבלוג של תמר מרים רגב - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שש בבוקר, אחרי מועדון, דיברנו פוליאמוריה, חווינו אותה ואז...

במשך שלוש שעות דיברנו קייל ואני על איך יש הרבה יותר מדרך אחת לאהוב את האנשים שסביבנו. תהליך גידור הגוף שלי בחומות הגנה החל כשפייסבוק נכנס לעניין

תגובות
איור מותאם
לילך הדר

אני מתיישבת ליד בחור יפה תואר ומנסה לפצוח בשיחת חולין. "סליחה, אפשר סיגריה?" והוא מעביר לי את הטבק והניירות שאגלגל ואנחנו מתחילים לדבר. השעה 06:00 וזה כבר המועדון השלישי שהגעתי אליו הערב, ערה עוד מ-10:00 ביום שלפני, מוצפת מחשבות שרק מחכות לצאת החוצה בעזרתו של אדם זר שיסכים להעניק אוזן קשבת.

במשך שלוש שעות קייל ואני מדברים על אהבה ועל פוליאמוריה. על איך יש עוד הרבה יותר מדרך אחת לאהוב את האנשים שסביבנו. אט אט אני מרגישה איך כדור האהבה שלי מתעצם והולך גם כלפי קייל ואני מחליטה לנשק אותו. השפתיים המלטפות של קייל מנחמות ונעימות אך העייפות גוברת ושנינו מבינים שכדאי שנלך הביתה.

בדרך לאוטובוס אנחנו מתחילים בשיחת מיקוח, האם עלינו ללכת הביתה יחדיו? לי יש בן זוג ולו יש איזו בחורה שמגיעה אליו באמצע הלילה ודופקת לו על הדלת כשהיא צריכה אהבה, אבל שנינו לא מאמינים במונוגמיה. אנחנו כל כך מרוכזים בשיחה שלנו עד שקייל מפספס את התחנה שלו. שנינו יורדים באותה התחנה ואני מחליטה ללוות אותו לתחנת האוטובוס ההפוכה שתוביל אותו הביתה. בדרך עוד הרהרתי לעצמי "האם להזמין אותו לעלות איתי לדירה?". הרי כבר היה לי יום כל כך עמוס רגשית ואולי אין סיבה אמיתית סתם לשכב עכשיו. אז נפגש בזמן אחר, לי ולקייל יש חיבור אמיתי. 

אך בעודנו צועדים לעבר התחנה, אנחנו עוברים מתחת לבית שלי ובאותו הרגע עוברת לי מחשבה אחת ברורה בראש - קייל ואני לעולם לא נתראה יותר אם הוא לא יעלה אליי הביתה. זו תהיה עוד התאהבות מועדונים טיפוסית, עוד שיחה שמושפעת על ידי תחליפים ותו לא. אני מביטה בו ואומרת בחצי חיוך: "למען האמת, כאן אני גרה" ומצביעה על הקומה הרביעית בבניין הירוק.

איור של דייט
איור : ערן וולקובס

לא רציתי לשכב עם קייל, רציתי אולי לחבק אותו או להמשיך לדבר איתו במשך שעות על גבי שעות, אך הרגשתי שזו הדרך היחידה בה אוכל לשהות זמן נוסף במחיצתו. אנחנו נכנסים לחדר והוא שואל כבר אם להתפשט. תוך דקה וחצי הוא כבר גמר ונרדם. כשהתעוררנו הוא התארגן לעזיבה ואני הוצאתי מהכיס את הפתק שקייל רשם עליו את המספר שלו עוד בתחילת הבוקר. הבטתי בו ושאלתי אותו "באמת, לכתוב לך?"

והוא ענה שאני יכולה. אבל במקום לכתוב חיפשתי אותו דרך חבר משותף והוספתי אותו לפייסבוק. הוא לא אישר את הבקשה שלי. אומנם הייתי בזוגיות ולכן חסינה יותר לתחושת הריקנות שבה אדם ששכבת איתו מתעלם ממך אחר כך, אבל קייל תמיד נשאר לי במחשבות. מדי פעם חשבתי למה הוא לא מאשר אותי? הרי היה לנו חיבור כל כך חזק, דיברנו במשך שלוש שעות על אהבה, האם באמת ייתכן שכושר השיפוט שלי כל כך לוקה?

חצי שנה עברה, שוב מועדון ואז עוד מועדון ואז 06:00 במועדון השלישי לאותו הערב, אני נכנסת אל הרחבה וקייל עומד מולי. אני מחייכת אליו, אומרת לו שלום והוא מחייך בחזרה. "אתה לא זוכר איך קוראים לי", אני מסננת לעברו והוא מתחיל לזרוק שמות ישראלים נפוצים כיוון שככל הנראה זה הפרט היחיד שהוא זוכר לגבי. אחרי שני ניסיונות אני חוסכת לו את הטרחה. "למה מעולם לא ענית לבקשה שלי?". במשך חצי שנה הרהרתי על מה שלא הבנתי בסיטואציה וסוף סוף כמו קסם, אותה שעה, אותו המקום, אותו מצב הצבירה לחלוטין, אני עומדת לפתור את התעלומה שמעסיקה אותי וכל כך הרבה נשים ואנשים מסביב לעולם.

ואז הוא אמר את המשפט הבא: "סביר להניח שחשבתי שאת שרמוטה כי שכבת איתי על הפעם הראשונה". אני כמובן, לא הצלחתי לעכל ובאמצעות שילוב של יותר מדי שעות עירנות והשפעה של חברים אחרים, רק מחייכת. מעולם לא הייתי "המזרן של השכבה", "השרמוטה", "הזונה" או שלל כינויים כאלה ואחרים. תמיד השכלתי להפריד בין החיים הרומנטיים שלי לאלו שהתקיימו להם בין כתלי בית הספר ואחר כך בין אלו של הבסיס הצבאי. סביר להניח שהחסך הזה יצר אצלי מעין פער רגשי, בגיל 23 אני מקבלת ביקורת מאדם בן 30 פלוס על המתירנות המינית שלי ולי חסרים הכלים להתמודד - אז אני רק מחייכת.

ואז הוא מביט בי ואומר: "את צריכה להיות יותר בררנית עם מי שנכנס אל הגוף שלך".

באותו הרגע התווספה לה עוד הרגשה חדשה שטרם חוויתי בהקשר למיניות שלי. זו היתה בושה. ולא בושה טובה כי עשיתי מעשה רע שאני צריכה לכפר עליו, אלא בושה במיניות הלא מתפשרת שלי. הייתי תמימה מכדי לחשוב שבעיר שמפורסמת בחיי מין משוחררים ובפתיחות אין סופית, לא יהיו גברים שיגרמו לנשים להרגיש אשמות המיניות שלהן.

בשבוע לאחר מכן, ירד לי החשק המיני. הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על כל אחד, כי אין סיכוי שדעה כמו של קייל שוחה לה לבד במי הנהר המזוהמים של ברלין. כשסיפרתי לחברים שלי היו שהתעצבנו ואמרו שהוא "הורס את ברלין", היו שחשבו שהוא צודק וש"אם הכנסת בחור כזה לגוף שלך, אולי את באמת צריכה להיות יותר בררנית".

אני לא כעסתי, רק הרגשתי עצב. הרגשתי פחות שווה, פחות יפה והרבה פחות טובה ממה שהרגשתי קודם לכן. המלים של קייל אומנם לא נלחשו באוזניהם של כל חברי לספסל הלימודים, אך כשנאמרו בפניי הצליחו ליצור את אותם גלים בלבי ולגדר את גופי בחומות הגנה שלראשונה נזדקקתי להם בחיי.

ואני תוהה לעצמי: מה הוא מרוויח מזה או בעצם מי יכול להרוויח דבר כלשהו מלגרום לאשה אשמה בגלל המיניות שלה? מי הוא אותו אדם שמרוויח מלספק לנשים סיבות לא לסמוך, גם במקום בו נראה להן שאין דבר שיפגע בהן? ואיך זה שבשנת 2018 מלים שנועדו להגדיר התנהגות מינית עטופות באריזות של דעות קדומות ואנרגיות שליליות?

אני לא צבא של נשים, אני רק אחת. אחת שהגיעה עם לב פתוח ואמון בפרטנר שמולי ולא נותרה עם דבר מלבד תחושת ריקנות והרים של פחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#