משמעת באגרוף ברזל: למה בעצם הח"כים לא מצביעים לפי צו מצפונם? - ימים של שקיפות - הבלוג של תומר אביטל - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משמעת באגרוף ברזל: למה בעצם הח"כים לא מצביעים לפי צו מצפונם?

הצהרתה של מירי רגב על כך שהצביעה נגד הקמת ועדת חקירה לאלימות נגד נשים "כי היא מבינה מהי דמוקרטיה", מדגימה את כל מה שפסול בשיטה. ועדת השרים לענייני חקיקה היא לב הבעיה

תגובות
מירי רגב. ההסכם הקואליציוני נחתם והטרללת מתחילה
ללא קרדיט

"גם אני מצביעה נגד המצפון שלי כי אני מבינה מהי דמוקרטיה", אמרה באחרונה שרת התרבות מירי רגב והסבירה גם כיצד הפילה חוקים טובים (לדעתה) כדי לשכנע את יו"ר כולנו, משה כחלון, להצביע בעד חוק "נאמנות בתרבות" השנוי במחלוקת. העניין הוא שלהצביע נגד המצפון זו לא דמוקרטיה. זה בדיוק, אבל בדיוק, ההפך. רגב למעשה הדגימה את כל מה שפסול, מקולקל וחולה בדמוקרטיה הישראלית.

כיצד התרגלנו למצב הזוי שבו דמוקרטיה = להצביע נגד מה שאתה מאמין בו? אחרי בחירות יוצרות המפלגות השונות קואליציה כדי למשול. בכך הן מתחייבות לא להעביר החלטות ללא הסכמה של כולן, וגם לקדם סוגיות ספציפיות שחשובות לכל שותפה. אך בפועל, רגע אחרי הרכבת הקואליציה, כל הח"כים שלא היו שותפים למשא ומתן מאבדים את המצפן שלהם ובן רגע נולדת הטרללת. 

מירי רגב בראיון לאולפן שישי

נכון, ח"כים נבונים כורתים בריתות כדי לקדם את מה שחשוב להם (כמו יהודה גליק במלחמה בעישון), אבל ברוב המוחלט של המקרים, דווקא חוקים שמקובלים על הרוב נופלים ולא בגלל שמישהו שכנע מישהו - אלא כי השיטה עקומה ומאפשרת למפלגות קטנות ולטייקונים מחוברים לגרור את כל הקואליציה למקום שלא היא ולא הציבור מעוניין בו.

איך זה קורה? משמעת קואליציונית. שמור לי ושמור לך גרסת הדמוקרטיה. מדי שבוע תומכים/מתנגדים שרים להחלטות שאין סביבן קונצנזוס לא בגלל המצפון שלהם (כפי שרגב מודה בהגינות), אלא כי הם רוצים שבהצבעה העתידית על ההצעה שלהם, כן יזכו לתמיכה. סוג של "תעביר את החוק הגרוע שלי עכשיו, ואעביר את החוק הגרוע שלך אחר כן". המפסיד? הציבור הרחב.

הפתרון, לדעתי, הוא לשנות את נוהל המשמעת הקואליציונית, זה שאחראי לכל כך הרבה סיטואציות מביכות בהן ח"כים מצביעים נגד הלב שלהם. איך? יש לערב את כל הח"כים בעת חתימת ההסכם הקואליציוני ולוודא שזה כולל רק סוגיות ליבה שמקובלות על רוב המוחלט של חברי הקואליציה. לאחר מכן, יש לוודא שהמשמעת הקואליציונית תחול רק על הסכמים קואליציוניים וחוקים שעולים הרבה כסף ואין להם מקור תקציבי. כלומר, בחוק המחייב משאבים רבים יתכבד יוזם ההצעה ויסביר מהיכן יבוא הכסף ועל חשבון מה.

כיום התהליך מתבצע דרך ועדת השרים לענייני חקיקה - קבוצת שרים שמחליטה מדי שבוע בתוך כמה שניות, ללא פרוטוקול ומשיקולים פרטיים - מה יקרה בכנסת. כלומר, מה יקרה לכולנו. לעומת זאת, דמיינו כנסת שבה בעבור כל חוק חדש (למעט כאמור שתי ההסתייגויות המוזכרות לעיל) כל ח"כ מצביע ממעמקי נפשו. מליאת הכנסת היתה מתעוררת בו במקום לחיים והנעשה בה היה דמוקרטיה תוססת שבה הרוב מורכב בכל פעם מחדש, לפי טיב ההצעה.

נשמע כמו מדע בדיוני? טעות. הרגילו אותנו לחשוב כך. ישראל התנהלה כך בימים שבהם ועדת השרים לענייני חקיקה היתה יותר המלצה מחובה וח"כים סוררים לא הוענשו במהירות. אלא שבעשור האחרון החריפו הממשלות מאוד את אחיזתן בכנסת ואנחנו מקבלים בתמורה רוחות רפאים פרלמנטריות שמעדיפות לטוס לחו"ל על פני שהות המליאה - כי מה זה בעצם משנה? כל שיש לעשות הוא לתקן את המנגנון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#