התמונה המשפחתית שאיש לא מדבר עליה - רגישון - הבלוג של תומר פרת - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התמונה המשפחתית שאיש לא מדבר עליה

קשה להביט בתמונה המשפחתית שניצבה במשך שנים בביתה של סבתא דלי, מבלי לחשוב מה עבר בראשו של הדוד כשארגן את כל המשפחה לצילום רגע לפני שבאו הנאצים

תגובות

אני מביט בתמונה המשפחתית הזאת, שהוצגה על השולחן ביום הולדתה ה-90 של סבתי דלי (אדלה) פרת דה-יונג שעלתה לארץ עם המשפחה חודשיים לפני כיבוש הולנד. אני רואה בתמונה שני ילדים וזוג הורים ומנסה לא להיתקף באימה או במרה שחורה.  צילום הסטודיו הזה צולם בעיירה אמן שבצפון הולנד. נראים שם אחיה הצעיר של סבתא Gerard de-jong, רעייתו רוזה, והילדים עזרי וצביה, בעלי שמות עבריים טהורים.

ביום ההולדת של סבתי הביטו האורחים ובתמונה בחטף וחלפו הלאה. אני הבחנתי בטלאי הצהוב שעונדת הדודה, אך איש לא חפץ להרחיב על כך את הדיבור. הייתה אווירה טובה איש לא רצה להעכיר אותה.

הדוד חרט (Gerard) היה איש משכיל ונעים הליכות. כך הוא נראה גם בתמונה. מן  הסתם הסיר את המעיל עם הטלאי לפני הצילום. יש לשער שביקש גם מילדיו לא להצטלם עם בגד מטולא. שהרי כך לא ראוי שיונצחו יהודים גאים עם אות קלון כה משפיל.

הילדים הסתובבו עם הדבר הצהוב הזה בכל מקום. ילדה עם עיניים ותלתלים חומים משקפיים עגולים וילד בלונדיני עם מראה הולנדי מקומי. באילו מלים הסבירו להם הוריהם שחובתם לענוד את חתיכת הבד הזאת עם הכיתוב JOOD. ולמה רק הם ולא ילדי השכנים?

בפולין כבר נכלאו היהודים בגטאות ונשלחו אל מותם. ברוסיה נורו קהילות אל תוך בורות. השמועות הגיעו אל מערב אירופה. אבל בהולנד נמשכו החיים כרגיל לכאורה. אמנם מיום ליום הפחיתו את כמות התבן לסוס כדי לבחון עד מתי ישרוד. הוא פוטר, הוגבל, נשדד, הופלה, הוחרם. אבל המשיך לחיות ולהאמין  שמדובר בגל עכור בתולדות ארצו המגוננת.

מה עבר בראשו של הדוד כשארגן את כל המשפחה לצילום בשעה שידע כי עליהם להסתתר ולא להיחשף. שיביטו ברוגע אל מטריית הפלאש, של הצלם הלא יהודי. לבושים במיטב בגדיהם. הם כבר חשו שהם והוריהם משוללי זכויות. יהודים הולנדים אחרים הסתתרו אז במחבואים. והם, צעדו אל הסטודיו, ושם אחזו בבובת כלבלב וכדור חמודים למראה. דיוקן משפחתי נעים. הדודה רוזה תפרה את הטלאי על שמלתה כשהוא רקום על דוגמת פרחים. מוסווית ולא ברורה מיד למביט. הדוד בעניבה נראה כבימים ימימה. 

התמונה הובאה ארצה בידי בן משפחה ששרד או שעברה דרך הדואר לפני שנסגר בפני יהודים. אז כבר נאספו יהודי עיירות והכפרים הנידחים של ארץ השפלה במאמץ גרמני מיוחד לאיתור ולכידה. היעד הראשון היה מחנה המעבר ההולנדי ווסטרבורק.

מחנה הריכוז הזה לא נראה מעורר אימה. היהודים ניהלו את ענייניהם וגרמנים לא נראו שם כמעט. זה היה מחנה מחופש לכפר קטן. התקיימה שם היררכיה פקידותית יהודית כדי לשמור לכאורה על סדר ציבורי. אנשים הועסקו בעבודות סרק ובפעילויות יומיומית כדי ליצור רחש חים מדומה. משפחות הביאו איתן לשם מהבית ארגזי ספרים ומזוודות עם מזכרות. אזרחים הולנדים לא יהודים יצאו ונכנסו בו, מספקים שירותי תחזוקה ועוד. בית דואר שירת את השוהים במחנה. הם קיבלו ושלחו מכתבים, חבילות מזון, בגדים, חגגו בר מצווה וחתונות. אבל מתחת לפני השטח התקיים כל העת מאבק אדיר שמטרתו אחת: לא לעלות לרכבת הבאה. כל האנרגיה הופנתה לעניין הזה. זיוף מסמכים ותעודות, תחנונים לפקידים והתחזות לחולים.

הרכבת התגלגלה לאיטה אל הרציף בתוך המחנה בכל יום שני אחר הצהריים בדיוק נמרץ. 92 פעמים היא נכנסה ויצאה בשערי ווסטרבורק במשך יותר משנתיים. אלף איש עלו על כל משלוח בלי דחיפות, צווחות זירוז או הצליפות מגלבים. בצילומים זה נראה לפעמים כעלייה לרכבת רגילה, עם כובע ומעיל ומזוודה ביד.

במשך השבוע טיילו משפחות כמו משפחת דה-יונג על הפסים וכינו אותם במרירות "בולוור דה מיסר". "שדרת הייסורים". החיים התנהלו לקראת בוא הרכבת. לא היו עניינים ומועדים שבאמת היו חשובים. כניסתה ביום שלישי לפנות בוקר עוררה אימה. ברגעי העלייה לקרונות התגלו חיילים גרמנים. לא מזרים אימה. משוטטים עם ידיים מאחורי הגב ומביטים על ההעמסה השבועית.

הניצול שמואל הכהן כתב בספרו (כאן בקיצור) "כמו אבנים שותקות". "אינני חושב שמישהו התרגל  לרגעי קריאת השמות. יש שהדליקו סיגריה. המתח היה ללא נשוא. הרשימה סודרה בסדר אלפביתי. על הנקרא לענות "כן". יש מי ששעון בשלווה גמורה, בהכנעה, בהשלמה. יש מי שליוו את התשובה 'כן' בקללה, בקריאת יאוש. שכנים למיטה הציעו יד, נפרדו מבקשי מהמגורש את חפציו. ילדים נשלחים אל הממונים עם בקשות של הרגע האחרון, חסרות כל בושה וכבוד עצמי וחסרות תוחלת. מישהו שלף פתאום מאכל שהחביא במיטתו ומסר אותו כמחוות פרידה למגורש..."

אל המקום הזה הגיעו בני משפחת דה יונג הצעירים. בהביטי בתמונה אני תוהה כיצד התנהג האב שהקריאו לפנות בוקר את שמות ילדיו עזרי וצביה. בהכירי את אופיים והתנהגותם של סבתי ואחיה שניצלו, אני מעז להניח שיד מבוגרת הושטה אל יד לכל ילד ויחד צעדו אל הרציף בשקט ובנימוס. אם מישהו מהקטנים בכה נלחשו באזניו דברי ניחומים.  

מכאן והלאה אין בכוחי לדמיין ולכתוב. ניסיתי להרהר לא פעם את הרגע ההוא, של הצעידה לתאים. תמיד נקטע ההרהור כשהאימה הציפה אותי. נזרקתי אל המציאות בבהלה מנסה לשוב אל החיים הבטוחים שלי. אין שום הבדל בעוצמה של תחושת האבדון כשאני מהרהר ברגע כניסתם של קרובים או זרים. אינני יכול לראות בעיני רוחי הורים וילדים נכנסים כדי למות יחד בייסורים. וזה תקף עבורי לכל משפחה מכל גזע ודת בעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#