בלוגים

אמרתי לכם / הבלוג של טובי פולק

מחאת פתח-תקוה: מה שלא יהיה פוליטי, לא יהיה

אי-אפשר שלא להתפעל מההתלהבות והנחישות הבלתי מתפשרת של מובילי המחאה שנולדה בפתח-תקוה. התחילו בקטן, גורשו מהשכונה וחטפו מכות, אבל נעצו רגליים בקרקע והיום הם כבר לא לבד. ולמרות שיש למחאה הזאת לא מעט בעיות, נראה שהחונטה השלטת מתחילה להזיע

10תגובות

חשוב לי להתחיל בתשבוחות. כי אם יש משהו שאני לא טוב בו ולא מסוגל לבצע אותו ולא יודע ולא מסוגל להתמיד בו, בעוד שאחרים עושים את זה בעקשות כה רבה, ללא תמורה ובלי הפוגה - מגיעות להן ולהם כל המחמאות וכל ההערכה.

לא כל אחד בנוי להיות מפגין מקצועי ועקבי. זו פעולה לא פשוטה. מעשה שדורש אמונה עזה בצדקת הדרך, שרידות גבוהה, עור עבה ויכולת ספיגה. לפעמים זו רק השמש הקופחת, החום, הלחות, הצימאון. כמעט תמיד אלה עלבונות והעלבות. ולעיתים, שלא נדע, גם אלימות. אזרחים מפגינים שיוצאים נגד הרוב השולט, נגד הריבון - יהיו בלתי אלימים ככל שיהיו - חוטפים מכות. זה נורא, זה בלתי נסבל, זה לא יעלה על הדעת. אבל זה קורה.

המחאה בפתח תקוה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הפועלים השחורים נושרים, סימני שבירה בקבוצה המובילה

זה אירוע הספורט הכי קשה והכי תובעני. מיליונים צופים בספורטאי-על שקורעים את גופם בשמש ובגשם, בעליות המפרכות ובירידות מסמרות השיער - ומחכים לרגע שבו המוביל יישבר. שהפועלים ינשרו. שהעלייה תכריע. נראה שבנימין נתניהו מתקרב לטיפוס האחרון והמכריע של חייו הפוליטיים

10תגובות

כמו מדי שנה בחודש יולי, העיניים מרותקות למסך של אחד מערוצי הספורט ולא מסוגלות להתנתק ממירוץ האופניים הכי ותיק, הכי מפורסם, הכי מאתגר, הכי מפרך - וגם הכי מרהיב עין ולב. שלושה שבועות במישורים ובהרים של צרפת (בעיקר בצרפת, כי מדי פעם מוזנק הטור ממדינה אירופית אחרת. הפעם הוא זינק בגרמניה, אבל זו בעיקר צרפת על אוקיינוס נופיה הבלתי נגמרים) עד לגראנד פינאלה בשדרות השאנז אליזה בפאריז. הטור דה פראנס מדווש מדי יולי במשך שלושה שבועות רצופים (עם שני ימים חופשיים בסך הכל), עובר במחוזות שונים של הארץ הענקית הזאת, במישורים אינסופיים, בעמקים ובגאיות, בין עיירות וכפרים, מטפס בנחישות לפסגות מינוריות, גבוהות וגם אימתניות, מהגבעות של חבל פריגור, דרך מישורי לב המדינה, קופץ לפרובנס ואיפה לא. והכל בצבע, ברעש, בחגיגה שאין לה סוף. חוויה שאין דומה לה גם כשהיא משתקפת לרובנו דרך המסך בלבד.

בשנים האחרונות, עם התקדמות הסיקור והפירשון הטלוויזיוני, שכמעט שלא משאיר פינה חשוכה (נניח) בכיסוי הטור, אנחנו נחשפים גם לדרמות האנושיות, הקבוצתיות, הקרבות הפנימיים, החשבונות הישנים והחדשים, התמיכות וההפרעות, הבריחות והתפיסות, האיומים והבגידות, התמיכה והחמלה.

טור דה פרנס
CHRISTIAN HARTMANN/רויטר
להמשך הפוסט

חקירת פרשיות נתניהו: הנצח יכול לחכות

התמשכות החקירות בפרשיות נתניהו היא מריחת החקירות של פרשיות נתניהו. אין דרך להציג את זה אחרת, אין סיבה לחשוב אחרת. ובחינה מושכלת של לוחות הזמנים ולוח השנה מביאה אותנו בקלות אל סף בחירות 2019 ואולי גם מעבר להן. ויש מי שדואג שכך אכן יהיה

39תגובות

עיקרי הטקסט שלהלן נכתבו במקור לפני כמעט חצי שנה. מדי כמה שבועות הוא עודכן והאמת היא שאפשר לעדכן אותו על בסיס יומי כמעט, בוודאי שבועי. תזכורת: בתחילת השנה התראיין מפכ"ל המשטרה ואמר, בביטחון האופיינו לו, שחקירת פרשיות ראש הממשלה עומדת להסתיים "ממש בקרוב". עניין של ימים, מקסימום שבועות. חצי שנה חלפה מאז. וכך חולפים להם הימים והשבועות ועוד מעט נספור שנים. החוקרים מתעייפים, לחקירה מונתה פרקליטה חדשה, כתבים באים והולכים ואפילו העורך הנצחי של ישראל היום הספיק לעזוב ואחר בא במקומו. כולם לכאורה נחקרו. העובדות ידועות וברורות. הנחקר הראשי עצמו הודה - גם מעל הדוכן בכנסת - שהוא קיבל מתנות ואפילו הרבה. ולמרות שזה אסור, ולמרות טענתו שזה מותר - הוא הודה. אז מה עוד יש כאן לחקור? בארץ? בחו"ל? כמה נחקרים וכמה עדויות יעידו על שיטה? על שיטתיות? על עסק מסודר של קח וקח? קבל וקבל? ואולי גם תן וקח? בעצם, קח ותן. ובאמת: מתי מספיק יהיה מספיק?

אז רגע לפני שאנחנו מתרגשים, בקטנה, מידיעה על עוד חיקור דין בחו"ל (הפעם פאקר), מעוד ביקור של בני הזוג אדלסון בחדר החקירות, מעוד המצאה מילולית מתפתלת של סוגי החשדות והאישומים (עבירה על חוק המתנות אאוט - "ניגוד עניינים חריף" אין), כדאי שנשתה מים ונירגע.

שרה ובנימין נתניהו
אוליבייה פיטוסי /
להמשך הפוסט

המקום שפעם קראנו לו בית: איך תראה ישראל בעוד כעשור?

השפה לא אותה שפה, ההיסטוריה נמחקת ומשוכתבת, הבורות משתלטת והאלימות מנצחת. ישראל תמשיך להתקיים, אבל לא יהיה דמיון ממשי בין מה שהיא הייתה למה שתהיה. אם ייצא לנו להציץ לישראל של עוד עשור או שניים, לא יהיה לנו מושג מה אנחנו רואים. זמננו עבר

373תגובות

זה לא הולך להיות משעשע, לא אופטימי ולא מעורר תקווה, אבל זה מה שיש לי להגיד לכם הפעם: זה נגמר. זה לא רקוויאם כי אני לא אוהב הספדים. הם תמיד צבועים ולעולם מביכים. אבל אני גם מסיר מראש את האחריות למצב הרוח למי שיקרא עד הסוף. זה לא בשביל קורא שעדיין מקווה. אני לא שייך לאגף המעודדים ולא נטלתי על עצמי את את פוזיציית האופטימי. גם אין לי פתרון סדור ולא תוכנית עבודה. אני לא נבחר ציבור ואין לי שום תפקיד באופרציה הזאת. אני יודע מה הייתי רוצה שיהיה, אבל אין לי מושג איך משיגים את זה. ואני יודע שגם אתמול לא בדיוק היה טוב, אבל ברור לי שלא יהיה גם מחר. לא יהיה טוב ולא בכלל. אז מי שלא בא לו שחור על הנשמה מוזמן לפרוש כבר עכשיו.


זה נגמר

הפגנה של אנשי ימין נגד האסיר הפלשתיני מוחמד עלאן
אילן אסייג
להמשך הפוסט

התקשורת בשירות בתי הסוהר

מצלמות אבטחה ומעקב הן כנראה רע הכרחי. תרגילי חקירה וטריקים הם כלי עבודה חשובים לפיצוח פשעים ושמירה על הביטחון. כל זה לא מצדיק חדירה בוטה לצנעת הפרט של אסיר, גם אם הוא רוצח. ובטח שלא פסטיבל של מציצנות תקשורתית נעדרת שאלות ונטולת ביקורת

15תגובות

מרואן ברגותי הוא אסיר עולם. הוא נשפט והורשע בסדרה של מעשי רצח. המשמעות המשפטית היא פשוטה: מרואן ברגותי רוצח, כי כך קבע בית המשפט. אגב, דינו נקבע בבית-משפט אזרחי - לא צבאי (אם זה משנה). ואם בית משפט הרשיע אדם ברצח, לא כל שכן בחמישה מעשי רצח, האיש רוצח.

בית המשפט שפסק את פסיקתו וגזר את עונשו של הרוצח, כמו כל רוצח אחר, שלח אותו לכלא למאסר עולם. ומכאן שמרואן ברגותי הוא אסיר עולם. רוצח אסיר עולם. וכאסיר, שמורות לו זכויותיו כאסיר.

מרוואן ברגותי מובל לבית המשפט
Baz Ratner/רויטרס
להמשך הפוסט