בלוגים

אמרתי לכם / הבלוג של טובי פולק

ונניח שנתניהו לא ידע על הצוללות

השכל הישר אומר בפשטות: נתניהו ידע. החשודים יודעים שהוא ידע, המשטרה והפרקליטות גם כן, ובכל זאת כולם משחקים את המשחק שיחלץ אותו מתיק 3000

טענת ההגנה העיקרית של דובריו ופרקליטיו של בנימין נתניהו היא שהוא "לא ידע" על פרשת כלי השיט. שהוא לא ידע מי עוסק ברכש המדובר (לא רק צוללות, מדובר גם על בניית או רכישת ספינות שטח, על רכש ספינות להגנה מפני צוללות וקביעת המספנות והגופים שיתחזקו את הצוללות/ספינות/פריגטות שיגיעו לידי חיל הים), מי אחראי על מה, מי מייצג את מי ומי מושך או מתכוון למשוך אחוזים, עמלות, אולי שוחד. שנבין: מדובר בעסקות במיליארדי שקלים, על החלטות אסטרטגיות ברמה מדינתית, על תוכניות הצטיידות לעשורים קדימה, על הסכמים בין מדינתיים מורכבים. הכל עבר דרכו והוא לא ידע דבר. ומילא אם זה היה מתרחש רחוק ממנו, אבל כאן מדובר על האנשים הכי קרובים אליו, הכי קרובים שיש.

אז נניח שהוא לא ידע. תחשבו על זה רגע ונסו להפנים: ראש ממשלת ישראל לא ידע על המתרחש מתחת לאפו. על מה שעושים אנשי האמון שלו, עורך הדין הכי קרוב אליו (שבמקרה הוא גם קרוב משפחתו), ראש לשכתו, מועמדו לראשות המועצה לביטחון לאומי. האנשים הכי בכירים, הכי מקושרים, הכי מקורבים. הכל התרחש ביניהם והוא לא ידע כלום. אז נניח שאנחנו מקבלים את גרסתו ונניח שאנשי האמון הכי אמוניים שלו סובבו אותו בכחש. אם אנחנו מקבלים את הגרסה הזו כפי שהיא, האם הוא רשאי להיות ראש ממשלה כאן יום אחד נוסף? שעה? דקה?

נתניהו במליאת הכנסת, אוקטובר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

העצרת השנתית להשכחת רצח רבין

כוונות טובות, טהורות ככל שיהיו, מוליכות אנחנו יודעים לאן. אחרי למעלה משני עשורים של זיוף וטיוח, עצרות רבין השנתיות מתרחקות מהרצח ומתמקדות באחדות שלא היתה ובפיוס שלא יהיה. הן עוסקות בהרבה דברים - רק לא ברצח הפוליטי עצמו. מוטב לכולנו בלעדיהן

עצרות רבין השנתיות חייבות לעבור מן העולם. הדרך היחידה לעשות את זה נכון היא פשוט לא לעשות את זה יותר. מילא הסאגה התקופתית הפתטית של מי מארגן השנה, מי יוזמן ומי יישא דברים; יותר מכל דבר אחר - העצרות האלה משחקות לידיהם של מכחישי הרצח והמתנערים מכל אחריות עליו ועל מה שהוביל אליו. העצרות הן דרך המילוט של אלה שמתהדרים באחדות מזויפת, שקרית, אחדות שלא היתה כאן ולא תהיה. העצרות האלה הן כר פורה לאלה שבלבם שנאה ובפיהם בשורת פיוס. אלא שלא מחפשים פיוס ולא מעוניינים באחדות. הם בדיוק אלה שמתעקשים על כך שכל אירוע פוליטי יהיה "לא פוליטי". כאילו שיש משהו בחיינו שהוא לא פוליטי. כאילו שרצח רבין היה אירוע קטן של אלימות על רקע כבוד המשפחה או משהו.

עצרות רבין השנתיות לא באות להזכיר את רבין - כי מי שזוכר זוכר ומי שלא לא. העצרות לא נועדו לזכור וגם לא להזכיר - הן נולדו בשביל להשכיח. להשכיח את הרצח. למחוק את ההסתה. לשכתב את ההיסטוריה. כל הדיבור הפומפוזי על "זיכרון רבין" ובעיקר על "מורשת רבין" נועד למטרה אחת בלבד: למחוק ולהשכיח את כל מה קרה כאן בשנים ההן. למחוק ולהשכיח את האנשים והאירועים שהובילו לרצח.

עצרת לזכר רצח רבין
מגד גוזני
להמשך הפוסט

מילא טראמפ, אבל מה נתניהו חושב שיקרה כאן?

איש לא מצפה מנשיא ארה"ב להבין את משמעות פעולות העונשין שלו נגד הפלסטינים. הוא חושב שיוכל להוריד אותם על הברכיים - הימין צוהל "אמן" אבל הם לא יילכו לשום מקום. בסוף, אנחנו אלה שנישאר עם בוצה רעילה ומדינה דו-לאומית

המהלכים האחרונים של דונלד טראמפ מכניסים את הימין הישראלי לטראנס. הממשל האמריקאי הנוכחי מגשים את החלומות הכי הרטובים של הימין הישראלי בכלל ושל בנימין נתניהו בפרט: נטרול הרשות הפלסטינית, מחיקת אבו-מאזן ויורשיו, חיסול סופי של רעיון שתי המדינות, ייבוש המקורות הכלכליים של מיליוני פלסטינים, הנצחתם כאנשים שקופים וחסרי זכויות ואף מלה על ירושלים.

טראמפ מסמן בשקדנות V על כל סעיף במצע הלא כתוב של נתניהו, בהשראת ואולי גם בהוראת הפטרון המשותף של שניהם. הוא לא פוסח על שום סעיף והאיש בירושלים אומר "אמן" בסוף כל משפט. השגרירות בירושלים, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון, חיסול אונר"א, ביטול הסיוע הכלכלי ללמוסדות בריאות פלסטינים, הודעה על ביטול מעמד הפליטות של הפלסטינים. ובעיקר קידוש משוואת הסחיטה באיומים: ידברו - יקבלו; לא ידברו - שייחנקו". היועץ הנמרץ של טראמפ לביטחון לאומי הלך אפילו עד איום לחסל את מעמד בית הדין הבינלאומי בהאג. הכל כלול.

נשיא ארה"ב טראמפ ורה"מ נתניהו, בשנה שעברה
JONATHAN ERNST/רויטרס
להמשך הפוסט

על ארבעה ספינים ומיתוס מופרך אחד

בעשרות השנים האחרונות הצליח בנימין נתניהו לשכנע ציבורים רחבים באמיתות הכתרים השקריים שקשר לעצמו: מהביטחון לדיפלומטיה, מהמדינאות לפוליטיקה, מהעיתונות לרומנטיקה. ככל שהספינים מתרבים, המיתוס מתפורר

1.

לשכה שהיא סוכנות נסיעות קדחתנית

טיסות לחו"ל זה לא עניין כזה גדול היום. רובנו נוסעים, חלקנו גם חוזרים. העיסוק בחו"ל, בנסיעות, באיזה בתי מלון שוהים, באיזה מסעדות סועדים וכל השאר, הוא עיסוק די קרתני. ובעיקר הוא מסיט את תשומת הלב מהעיקר.

נתניהו נושא דברים במהלך ביקורה בווילנה בשבוע שעבר
אינץ קלנינס / רויטרס
להמשך הפוסט

צה"ל נהפך לצבא השם? הצבא אשם

זרעי הפורענות שנטמנו בראשית שנות המדינה עם ייסוד ישיבות ההסדר, פרויקט צנוע שגדל לממדים מפלצתיים, צמחו להיות צמחים רעילים שמאכלים את הצבא ואותנו מבפנים. אלה לא החרדים שמתנגדים לשירות צבאי כאידיאולוגיה - הסיפור הוא הכיפה הסרוגה ומה שנהיה ממנה

החיילים שהפנו את הגב למדריכת הצניחה לא אשמים - הצבא אשם. הם תוצר של מערכת רעה, שמרנית, פחדנית, אכזרית ובעיקר מתוחכמת. הם מוסתים ומבולבלים. אבל מי שאשם ואחראי לתופעה הזאת, לרעה החולה הזאת, הוא הצבא על ראשיו ומפקדיו. זה הכל על הראש של הצבא.

כשאנחנו התגייסנו לפני אי אלו עשרות שנים, הסבירו לנו שהצבא הוא לא תוכנית כבקשתך. זה היה אז, בימים ההם. מאז ועד היום, בתהליך שהחל בזחילה והיום הוא בצניחה חופשית ללא מצנח, נהפך הצבא נהפך לתפוס ככל יכולתך. זה אפילו לא תוכנית כבקשתך - זה צבא לדרישתך. צבא שמתאים את עצמו לכושר הסחיטה שלך.

איגוד ישיבות ההסדר
להמשך הפוסט

"זה לא פוליטי". כשהלוחמים שכחו מה זה להיות אמיצים

"זה לא פוליטי", הם טורחים להבהיר. "באנו רק להזדהות", הם ממהרים להצהיר. לוחמים עזי נפש, גנרלים עתירי קרבות, היפים והאמיצים שלא היססו להסתער תחת אש, מתקפלים מול האתגר החברתי. הפוליטי. אומץ הלב האזרחי שלהם נעצר בשער היציאה מהקריה

קשה לחשוב על פער גדול יותר בין אומץ הלב שאין לו גבולות - אומץ הלב האישי, הצבאי, הבטחוני - לפחד החברתי, הפוליטי. כמה שהיו אמיצים בשדה הקרב, בשירותים הבטחוניים החשאיים, בקבלת ההחלטות תחת אש ומול פצצות מתקתקות - ככה הם פחדנים חברתיים. הגנרלים הלשעברים, ראשי השירותים בדימוס, הלוחמים העשויים ללא חת, כל אלה שהיו שם ויודעים את האמת. יודעים ושותקים. יודעים ובורחים. "זה לא פוליטי", הם ממהרים לקבוע כשעיניהם מתרוצצות לכל הכיוונים מאימת הקהל צמא הדם. "לא באתי לכאן להביע עמדה פוליטית", הם טורחים להבהיר. "זה לא שאלה של ימין או שמאל", הם מדקלמים כבני ערובה שמצולמים עם הכותרת של ישראל היום. "לא אכפת לי ליכוד או מערך", הם ממלמלים - "באנו רק להביע הזדהות". איכשהו הם באים לחזק ותמיד יוצאים מוחלשים. הם אלופים בלא לנקוט עמדה. בניגוד לשנותיהם היפות, יש מערכה אחת, שדה קרב שממנו הם בורחים. לא מטפסים על ההר. לא מעזים לחצות את הרוביקון.

הם רק מגיעים להזדהות. מזדהים מקצועיים. מזדהים עם הורים שכולים, עם פצועים, עם מקופחים, עם דרוזים, עם בדואים, עם קורבנות. להזדהות זה קל. להזדהות זה בחינם. אומץ הלב המפורסם שלהם מתנדף מרגע שפשטו את המדים ונפרדו מהנשק האישי. ביום שבו פרשו מהשירות. דקה אחרי שהדלת נסגרת. הם, שלא היססו לסכן את חייהם שלהם, מאבדים את את עוז רוחם בשנייה ששדה הקרב החליף אופי וצורה.

יובל דיסקין מתראיין לרוני דניאל
חברת החדשות
להמשך הפוסט

מחולל הכאוס האולטימטיבי

המדינאי הענק בעיני עצמו, בנו של ההיסטוריון הדגול, זה שתמיד מזהה ראשון ותמיד חזק, הוא מאחז העיניים הפוליטי הגדול של זמננו

הימים חולפים, הקדנציות נערמות, העשורים מתקדמים והמקיאווליזם של נתניהו שובר את כל השיאים. מילא שהוא עסוק בהישרדות, בלעבור עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה, עוד נסיעה, עוד קדנציה, עוד מערכת בחירות. זה לא חדש. למרות שאנחנו יודעים את זה ורגילים לזה, שוב ושוב אנחנו עומדים נדהמים: מאיפה לכל הרוחות הוא מביא את סדר היום הזה, שמשרת אותו כה טוב. מהיכן נולדים המשברים שהוא ממציא ושוקע בהם ומשקיע אותנו על בסיס יומי. איך קורה שפתאום כולנו מוצאים את עצמנו בוטשים בבוץ טובעני שרגע קודם בכלל לא ידענו שקיים.

נתניהו הוא מחולל הכאוס האולטימטיבי. גאון הדור ביצירת מסה רעילה יש מאין. בכל רגע נתון הוא מייצר מהאוויר קטסטרופה מזדמנת, מנפח אותה עד לפיצוץ הבלתי נמנע ומיד נפנה לניפוח הבלון הבא. שתמיד מופיע. כמו שעון. הוא לעולם יגדיר את סדר היום שלו - אבל במהופך. מכירים את הסיסמה "תמיד כן"? אז נתניהו הוא "תמיד לא". לא לחלוקת הארץ, לא למדינה פלסטינית, לא לפינוי התנחלויות, לא להסדר מדיני, לא למשא ומתן לשלום, לא לשיתוף פעולה עם השכנים, לא לשילוב בין בני ואזרחי הארץ, לא לחופש, לא לשוויון, לא לחמלה, לא לרווחה, לא לקליטת פליטים, לא ליושר, לא לשקיפות, לא לצניעות.

נתניהו בישיבת ממשלה שבועית ביוני האחרון
יונתן זינדל / פלאש90
להמשך הפוסט

האדישות והעייפות הביסו את החילוניות האזרחית

השביתה וההזדהות הציבורית ריגשו, אבל על מה בדיוק היתה התמיהה? על כך שראש הממשלה שוב הפר הבטחה בתוך יממה? על זה שאין כאן שוויון? ואף מלה על עליונות העם הנבחר, עליונות שהיא עכשיו חוק מדינה

עשרות אלפי אזרחים נעדרו אתמול ממקומות העבודה שלהם, כמה אלפים הפגינו ברחובות, חסמו כבישים ופקקו צירי צנועה מרכזיים ומאות אלפים הביעו תמיכה ומחאה ברשתות החברתיות. בהחלט אקט מרשים של מחאה אזרחית ברשות ובסמכות, ובשורה של מקרים אפילו בעידוד המעסיקים. המחאה האותנטית פרצה על רקע הדרת והחרגת הומואים (להלן הכינוי המכובס: "אבות יחידניים") מהתיקון לחוק הפונדקאות. ומה פתאום קפצה לה המחאה הזו ותפסה כל כך מהר וכל-כך חזק? כי ראש המשלה הבטיח שיעשה ככה ובסוף עשה בדיוק להיפך. נו באמת. פתאום אנחנו מאמינים לו? תחשבו על זה: אם היתה פורצת כאן שביתה כללית בכל פעם שהאיש הזה היה אומר א' ועושה ב' או לא עושה דבר, לא היינו עובדים כאן אפילו יום אחד.

נכון שבנימין נתניהו עלה על המוקד הזה הפעם ובצדק, אבל הוא לא הראשון ולא היחיד וכנראה שגם לא הפוליטיקאי הבכיר האחרון שנכנע ללא תנאי לכל גחמה ותכתיב דתי-פוליטי. בצדק או בצביעות, הנחת היסוד של הפוליטיקה הישראלית היא שהערכים הדתיים, הדתיים-לאומיים-לאומנים וגם אלה החרדיים, גוברים על כל ערך אחר. שהם הבסיס היחיד והקשיח ביותר לכל קואליציה. זה כמובן שקר מוחלט. שקר שלא מבוסס על עובדות. אבל זה שקר שעובד כי הוא נוח לכולם. ובשם האילוצים הפוליטיים לכאורה, מקיימת החברה הישראלית שגרה של אי שוויון בכל תחומי החיים, בכל חתכי האוכלוסיות. כל קבוצה שנהנית מיתרון - ולו הזעיר ביותר - בעצם רוכבת על גבה של הקבוצה החלשה ממנה. גג רעפים חברתי. או, אם תרצו, פירמידה של כוח, שליטה וקיפוח.

מפגין בכיכר רבין, אמש
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

נתניהו, תהיה גבר - זרוק את הפנס לים של עזה

ראש ממשלת ישראל מבין, כמונו, שתגובה צבאית לטרור העפיפונים תיגרר למבצע שיתדרדר למלחמה - שלא תכבה את האש. מצד שני, הוא יודע טוב מאיתנו שמו"מ והסדר עם החמאס יסכנו אותו פוליטית. אז הוא מעדיף את הרע במיעוטו: שיישרפו השדות, שיאוכלו המטעים. לפחות עד החורף

משעשע לעקוב אחרי דרישות הקהל שבנימין נתניהו יעשה משהו בעניין הדרום הבוער. עיתונאים, בעלי טורים, צייצנים ואפילו פוליטיקאים מהאופוזיציה משחקים איתו במשחק הלוקס ההוא, משל פנס הלוקס מילקוט הכזבים. נראה אותך זורק את הלוקס לכנרת, הם מתגרים בו - נראה אותך גבר. הנה, אתה לא גבר, אתה לא זורק את הלוקס לים. והם, כמוהו, יודעים שרגע אחרי שהוא יזרוק את פנס הלוקס לים, הם ישתו לו את הדם בקשית: איזה מין גבר אתה. אין לך אופי. תראה כמה קל להשפיע עליך. זרקת את הפנס למים רק בגלל שאמרו עליך שאתה לא גבר.

אז ככה מעשיו ובעצם אי מעשיו של נתניהו (וממשלתו) בנוגע למתקפת עפיפוני ובלוני התבערה שהפכו את הדרום האדום לדרום שחור. אנשים נוטים לשכוח את זה, אבל כל מי שעוקב אחרי בנימין נתניהו יודע שיש רק דבר אחד שמעסיק את ראש ממשלת ישראל: הישרדותו האישית והפוליטית. זה הדבר היחיד שמעניין אותו ומעסיק אותו. מעט מאוד גורמים מסכנים אותו באמת, ולהם הוא מקדיש את כל זמנו ומרצו.

בנימין נתניהו
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

מי אמר "מגיע לי" ולא קיבל?

זה לא חדש ולא נולד היום, אבל תופעת ה"מגיע לי" היא אולי התכונה הישראלית הדוחה ביותר בימינו. היא במידה רבה גם הבסיס לכל שאר הרעות החולות שמחרבות את חיינו כאן ומנציחות עלינו את האדנות, הרוע, הגזל הניצול

יש בינינו אנשים שהולכים לישון בכל לילה ומתעוררים בכל בוקר בתחושה - בידיעה ברורה - שמגיע להם. פשוט מגיע להם. לא משנה איך ולמה, לא חשוב על איזה בסיס, בכלל לא משנה אם יש לתחושה הזו בסיס כלשהו, זה ממש לא משנה. מגיע להם וזהו.

מפתה להתרפק בגעגוע מזויף לימים אחרים שבהם אנשים פשוט חיו את חייהם, עבדו לפרנסתם וחיו ממה שהכנסתם אפשרה להם. חיו מהמשכורת, מהאובדראפט, לפעמים בעזרת הלוואה, משכנתא, עם כמה לירות שקיבלו מבני משפחה, מחברים. חיו ממה שהיה. ואם לא היה, אז לא היה. אבל ממש לא צריך ללכת רחוק לאחור - זה קורה אצל רוב האנשים גם היום.

יאיר, שרה, בנימין ואבנר נתניהו
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט

מנדלבליט פשוט מחכה שמשהו יקרה

היועץ המשפטי לממשלה יודע שסיפור שרה נתניהו ייגמר בלא כלום. כי כמו בבדיחה ההיא, העיקרון כבר ידוע - מה שנשאר עכשיו זה רק להסתדר על המחיר. ובנוגע לבעלה של הגברת, מנדלבליט מבין שלא יהיה מנוס מהכרעה, אז הוא משחק על זמן ומנהל מלחמת התשה. דוחה את הקץ. כי בסוף משהו יקרה

אחרי כל החודשים הארוכים האלה, מה חודשים - כבר שנים - התמונה מתחילה להתבהר. זה לא שלא היה כלום, זה רק שלא יהיה כלום. היועץ המשפטי לממשלה מבין שעומס העדויות, הראיות, העדים, המסמכים, הנסיבות - כל מה שנאסף ותוחקר ונשאל על פני השנתיים האחרונות לפחות מוביל למסקנה אחת ולפעולה בלתי נמנעת: הוא ייאלץ להעמיד את בנימין נתניהו לדין. כנראה לא באשמת שוחד, לזה הוא לא מסוגל (כבר אמרנו ואמרו אחרים), אבל במשהו. בדברים אחרים. לפחות לכאורה. כי מילא שהוא לא יוכל להסביר סגירה בלתי סבירה של כל התיקים, איך בדיוק הוא ינמק את שורת עדי המדינה שהיו מוערבים עד צוואר בשלל הפרשיות, חתמו על הסכמים שהוציאו אותם בלי כלום - ובסוף גם לא ייעשה שימוש בחומרים שהם סיפקו? זו הולכת להיות חתיכת משימה. גדולה אפילו עליו.

אבל עוד לפני זה, כמה מילים על הגברת. הרעיה. יש סיכוי יותר מסביר שהיא לא תואשם; ואם תואשם, לא תעמוד לדין; ואם בכל זאת יוגש כתב אישום - כנראה לא תשב על ספסל הנאשמים. הוא לא מסוגל לעשות לה את זה. הוא לא רוצה לעשות לה את זה. וכשמנתחים את מהלכיו בעניינה, זה שקוף לגמרי. הוא סגר את התיקים שבהם היו לו ביד ראיות ממשיות, קבלות וחשבוניות, מוצרים ושירותים - והשאיר על כנה את הפרשה היחידה שלגביה אפשר להציג נסיבות מקילות ופרשנויות משפטיות מורכבות. הוא סגר את תיקי רהיטי הגן שנרכשו בכסף ציבורי והועברו למעון הפרטי, שירותי החשמלאי המשפחתי שהושתו לכאורה על המדינה (חשבונית יום כיפור) אות פרשת השתת הוצאות אחזקת המטפלת/מטפלות באביה הנוטה למות - והשאיר על כנו רק את תיק האוכל.

מנדלבליט ונתניהו בישיבת ממשלה, בחודש שעבר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הן אם נזכור נזכור ואם נשכח נשכח

הזיכרון הלאומי הולך ומתערפל, אבל הימים האלה - שבין פסח לעצמאות - הם הימים החילונים האחרונים, הפירורים ממה שהיינו פעם

הימים הנוראים האמיתיים הם לא הזמנים ההם של המאמינים, הימים של הסליחות, הימים שבין כסה לעשור, ימי התשובה, ימי האימה של לקראת יום הדין. הימים הנוראים הישראלים, החילונים, הם הימים שבין ערב הפסח למוצאי העצמאות. הימים שמכים מיד כשנגמר הפסח ומתחילה הספירה לאחור המשתקת, מערב יום השואה ליום השואה, מערב יום הזיכרון ליום הזיכרון ומהזיכרון לעצמאות. מיום חגם של יוצאי צפון-אפריקה ליום חגא של שרידי מזרח-אירופה.

את מכסת הקילומטרים היומית שלי אני שורף עם מוזיקה. האוזניות שמחוברות לטלפון הנייד מלוות לי את המסלול עם מבחר של פלייליסטים. חלקם מקפיצים, יש לועזיים, יש מעורבים, יש בלוזיים וגם רוקיים. בימים הנוראים האלה, שבין מימונה לעצמאות, הפלייליסט היחיד שעובד אצלי לאורך כל הדרך הוא זה העברי. עברי, לאו דווקא ישראלי. ובעצם, הישראלי שלי. ישראלי של מה שישראל הייתה ואיננה עוד. וככל שאני שוקע בפס הקול שהיה הישראל שלנו, אני מבין שהיא שריד נמוג של עולם הולך ונעלם. העולם שאליו נולדתי ובו גדלתי.

שרים בכיכר. ליום הזיכרון
ניר קידר
להמשך הפוסט

לא חג שמח ובטח לא כשר: למה החג סוגר את המדינה?

המדינה סוגרת לנו את המרחב הציבורי מדי שבת חג ומועד, ואנחנו אדישים. המדינה בודקת בציציותינו ונכנסת לנו לתוך הצלחת ואל מתחת לחופה, ואנחנו נכנעים. ובמשך שבוע אחד בשנה המדינה מרשה לעצמה לחפש לנו גלוטן בתיקים - וגם על זה אנחנו שותקים. אז כנראה שזה מגיע לנו

מגיל 15 ועד היום אני חי כמו בן אדם סביר 11 חודשים בלבד בכל שנה (להוציא השנים שביליתי במדים במדבר סיני). החודש ה-12 נמחק לי על בסיס שנתי קבוע. חודש מסויט. זה מתחיל שבועיים-שלושה לפני כל פסח ומסתיים מתישהו אחרי העצמאות. וכך, מיד כשהחורף מתחיל להיעלם והאביב פורץ, חיי אינם חיים. אלרגיית האביב, הפריחה, קדחת השחת -  תקראו לזה בכל שם שתרצו - מחסלת אותי. וכן, אני יודע שאני לא לבד בעניין הזה, אבל היי, הבלוג הזה הוא שלי.

אבל הצרות שלי הן הצרות שלי ואני נאלץ להסתדר איתן בעצמי. וככל שזה מפתה, את הצרה הצרורה הזו אני מתקשה להפיל על ממשלת נתניהו, על הליכוד בפרט או על הימין בכלל. ולמרות שנכון שמקבלי ההחלטות היו יכולים לחסוך לי לא מעט מהסבל הזה, כמו למשל להימנע משתילה וטיפוח של צמחים אלרגניים בסביבת המגורים, שימוש בדשא שפורח פחות ומפיץ פחות אבקנים רצחניים, הרחקת עצי זית, ברושים ועוד מיני עצים שלא קשורים לקישוט העיר, אבל ניטעים בכמויות בלתי סבירות, ועוד דברים שהמחקר הרפואי מציע. אבל להם זה לא אכפת והאמת העצובה היא שזה לא התחיל היום. כשהאלרגיה הראשונה פרצה אצלי, רבין היה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו ובנימין נתניהו היה עדיין אזרח אמריקאי בשם בנג'מין ניתאי. אז ככה יוצא שמבחינתי, החג הזה הוא לא חג, לא שמח ובטח לא כשר. לא חג כי נמאס. לא שמח כי מי אוהב לסבול. לא כשר כי מה זה בכלל.

חנות לממכר פיצוחים ותבלינים בשוק לוינסקי תל אביב
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מנדלבליט הוא כנראה התקווה האחרונה

מצד אחד, חקירות שגרתיות של פרשיות פשוטות נמרחות עד אין קץ ונחקרים בכירים זוכים להנחות מפליגות. מצד שני, היועצים והמנהלים המקורבים ביותר מגויסים כעדי מדינה, וראש ממשלה נשאר לבדו. לא ברור אם מנדלבליט ירצה או יהיה מסוגל להאשים את נתניהו בפלילים, אבל אם זה לא יהיה הוא, זה כנראה לא יהיה אף אחד

עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שהעביר את רוב הקריירה המשפטית שלו במערכת היררכית שרמת הביקורת הציבורית עליה אפסית? עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שרגע לפני שמונה לתפקידו היה מזכיר הממשלה של אותו ראש ממשלה שעכשיו הוא חוקר? עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שנסיבות בחירתו לתפקיד מתבררות כקמפיין פוליטי-תקשורתי, שכלל אודישנים אצל עיתונאים בכירים, אצל יועץ צמוד לאדון ולגברת שהורחק מתפקידיו הרשמיים בנסיבות מביכות ואולי גם בסלון ביתה שהאחת שקובעת ומחליטה? עד כמה אנחנו יכולים לסמוך עליו שיקבל את ההחלטות הנכונות, למרות שעל פניו הוא נגוע בשלל ניגודי עניינים? עד כמה זה אפשרי? האם זה בכלל ריאלי?

במידה רבה, מנדלבליט הוא חידה. מצד אחד כל מה שאנחנו רואים בעיניים: הוא מאשר ומאפשר חקירות יסודיות, נוקבות, חיקורי דין לרוב ובעיקר נכונות לאשר עסקאות נדיבות עם עדי מדינה ברמה הגבוהה ביותר: מיקי גנור, ארי הרו, שלמה פילבר, ניר חפץ (ועל-פי שמועות עקשניות, גם דוד שמרון). מהצד השני יש חקירה אינסופית בעניין פשוט יחסית כמו פרשת המעונות. פרשה שעל פניו אין בה שום בעיה של חסינות של נבחר ציבור, ובכל העסק נמרח. מחיקה מסיבית של ארבעה-חמישה סעיפים שלכאורה קל היה להוכיח אותם. עד שיצאה ההודעה על הכוונה להגיש כתב אישום; ואז עד שנקבע המועד לשימוע; ועדיין לא יצאה הודעה רשמית על ההחלטה בעקבות השימוע שבעקבותיו נדרשו כמובן עוד כמה השלמות חקירה, אלא מה. ובינתיים מחכה לפסיקה בעניינו גם סמנכ"ל האמרכלות בדימוס, שעל הדרך ממשיך לקבל משכורות יפות. ובאמת, מה הבעיה? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? 

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

שופטים, תובעים, עורכי דין, עבריינים: יכול להיות שכולם בני אדם?

טוב שנמצא המבוגר האחראי שהחזיר את כולנו לפרופורציות. כי קורה שאנשים פיקחים נגררים אל מעבר לנורמה הרצויה, ובדיוק שם צריך את החכם שיידע לשלוף את האבן מהבאר שאליה הושלכה. כי מתחת לחליפה, למדים, לגלימה, כולם בני אדם

יש שופטים בירושלים וטוב שיש שופטים בירושלים. ולשופטים יש נציב תלונות ציבור והוא אמון על בירור התלונות נגד שופטים שיושבים בירושלים ובתל-אביב ובחיפה, בבאר-שבע ובנצרת. וטוב שיש נציב כזה. ונראה שטוב שהשופט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין, הוא השופט של השופטים. טוב שהוא יושב במקום שבו הוא יושב, וטוב שעליו הוטלה המשימה הלא נעימה לבדוק מה בדיוק היה שם, בבית המשפט בתל-אביב, בין שופטת צעירה לתובע צעיר. מזל גדול שהיא הוטלה עליו.

די והותר נאמר על הפער שבין התדהמה שנפלה על כולנו, לפחות על רבים מאיתנו, כשנחשפנו לראשונה לחילופי המסרים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לתובע ערן שחם-שביט (נחמד שגם האישה וגם הגבר בסיפור הזה נושאים שמות משפחה כפולים). ברגע הראשון התדהמה הייתה משתקת. מביכה. מעיקה. התחושה הייתה שהשניים גונבים סוסים מאחורי גבם של החשודים וסוחרים בימי המעצר שלהם במעמד צד אחד. רק כך אפשר היה להבין את זה ממבט ראשון. וזה נראה נורא. בזמן אמת לא קיבלנו את התמונה המלאה יותר. ההוגנת. בעיקר את ההקשר האמיתי שלה. סביר להניח שהיא לא הייתה בידי אלה שפרסמו אותה (הכתב דורון הרמן ועורכי חדשות 10).

רונית פוזננסקי כץ וערן שחם שביט
מוטי מילרוד, תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

פחדני נתניהו - אני יודע מה עשיתם בעשור האחרון

בעתיד הקרוב נתניהו ייפלט מהציבוריות הישראלית, ואיתו מרבית מקורביו, יועציו, דובריו, פרקליטיו ועושי דברו. מי שיישאר אחרי לכתו הם אלה שבפחדנותם, בשתיקתם, ברפיסותם וגם בשיתוף הפעולה שלהם, אפשרו לו להשתלט על חיינו ולחרב את החברה שלנו

נתניהו סיים את דרכו בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. גם הוא יודע את זה. זה יכול להיגמר כהרף עין מחר-מחרתיים, בעוד שבוע או שבועיים, בהסדר סגירה-פרישה, סיכום-טיעון כלשהו או סתם בהתפטרות (לפחות מראשות הממשלה); זה גם עלול  להימשך ולהיגרר חודשים ארוכים ולהיות ארוך ומכוער. אבל זה ייגמר. הוא הגיע לסוף דרכו, ורק אם יהיה מספיק פיקח ונחוש מול אתם יודעים מי, אולי ייצא מזה בנס בלי שלל אישומים קשים ופוטנציאל לכמה וכמה שנים בכלא.

נתניהו יילך מתישהו ויחד איתו ייעלמו מהנוף שלנו רבים מהחבורה שהקיפה אותו ורדו בנו במשך שנות דור. רבים מהם כבר התאדו. היועצים והמשרתים, הדוברים ועורכי הדין, המוציאים והמביאים, המנכ"לים ועוזריהם, אנשי הלשכה והכוורת, הקרפיונים של האקווריום והכרישים של הים הפתוח שמאחורי הקלעים. וגם הגברת. גם ממנה ניפרד ללא געגוע. ממנה ומהחבורה הססגונית שמקיפה אותה.

נתניהו במרכז וחברי כנסת אחרים מסביבו
אוליבייה פיטוסי, מוטי מילרוד, ג'ים הולנדר / אי-פי
להמשך הפוסט

ממשלה של חלק מבוחריה

בכירי מפלגות הקואליציה, השרים ובראשם ראש הממשלה, לא סופרים את הציבור שבחר בהם ועל רווחתו הם אמונים. הם דואגים רק לעצמם, למקורביהם, לכיסיהם, למקומם בהיסטוריה. ומילא שהם לא משרתים את המיעוט - הם פוגעים גם ובעיקר ברוב. ברוב האזרחים שכן בחרו בהם

זוכרים את הבוקר שהיה לרגע שחר של יום חדש? ואת ההבטחה של האיש של השחר החדש להיות ראש הממשלה של כוווווולם? אז מילא השחר, לפחות תסכימו שההבטחה להיות ראש הממשלה של כולם הייתה סבירה. לא שהוא הספיק לעשות עם זה משהו, אבל זה בדיוק מה שראש ממשלה אמור להיות: ראש ממשלה של כולם. האזרחים הולכים לבחירות, נבחר מי שנבחר, מוקמת הקואליציה שהמועמד מצליח לקמבן ומרגע הקמת הממשלה - הוא ראש הממשלה של כולם וכך גם הממשלה שהוא מקים. נכון, יש שאלות של מדיניות, של השקפת עולם, של חברה, רווחה, ביטחון. אבל בסוף בסוף: כמו שיש כאן מדינה אחת (טוב, לא בדיוק) - חייבת להיות ממשלה אחת שפועלת למען האינטרס הכולל של המדינה ותושביה. כל תושביה.

מסתבר שבנימין נתניהו, מפלגתו ומפלגות הקואליציה שלו לא שמעו על העיקרון הזה. וכך גם תומכיו. מבחינתם העסק די פשוט: מרגע שנבחרו והצליחו לקושש לעצמם קואליציה שמאפשרת להם לשלוט, הם ורק הם קיימים בעולם. זכויות מיעוט? שוויון בפני החוק? סדרי שלטון וממשל? שקיפות? הוגנות? התחשבות? חמלה? אנושיות? הצחקתם אותם. איך אמר יו"ר הקואליציה המעודן? כאן קוצצים סלט ודופקים שניצלים. ואתם אל תפריעו.

כרזות בחירות של נתניהו וברק ימים לפני בחירות 2009
סבסטיאן שיינר / אי-פי
להמשך הפוסט

מותר לאזרחים לחתור להחלפת השלטון

ככל שהמחאה תתמקד בשחיתות השלטונית, היא לא תעלה ולא תוריד. לחורבנה של החברה הישראלית - ההסתה, האלימות, הרוע, הכפייה, הגזענות - יש אבא ואמא, שם פרטי ושם משפחה. עד שיוחלף השלטון, מה שהיה הוא שיהיה

שלטון הימין הנצחי, כמו גם שלטון נתניהו האינסופי, הצליחו להשכיח מאיתנו (ולא במקרה) כמה עקרונות שהם יסוד הדמוקרטיה. בסיס המשטר הדמוקרטי והמבנה הפרלמנטרי. אז אחרי שדיברנו הרבה על שיטת הממשל, שיטת הבחירות, מבנה המשטר הפרלמנטרי, הפרדת הרשויות, הבלמים והאיזונים, בניית הקואליציה ותפקיד האופוזיציה - ראוי שנזכיר זכות יסוד שמשום מה נהפכה למילה גסה, שלא לומר אסורה: הזכות לפעול להחלפת השלטון. לא, לא באלימות ולא בכוח ולא בהפיכה צבאית או הפיכה בכלל, ובטח שלא באמצעות רצח ראש הממשלה.

אבל כן באמצעים דמוקרטיים. הקואליציה יכולה לבחור חבר כנסת אחר מבין שורותיה, ח"כ שאינו ראש הממשלה הנוכחי, ולהמליץ לנשיא שיטיל עליו להרכיב ממשלה חדשה. הכנסת גם יכולה לפזר את עצמה, להפיל את הממשלה המכהנת בהצבעת אי אמון או להתפזר בהסכמה - בהצבעה על הקדמת הבחירות - דבר שמתרחש בכל קדנציה כמעט. אם זה היה לגיטימי ודמוקרטי בבחירות שהיו בעבר, מה שהביא לבחירתו מחדש של ראש הממשלה הנוכחי, זה לגיטימי גם היום. ולאזרחים מותר לקדם את המטרה הזאת: באמצעות הפגנות ומחאות, בהמרצת האופוזיציה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה, באמצעות חשיפת שחיתויות שלטוניות, פוליטיות ואישיות. לאזרחים מותר לעמוד על זכויותיהם והאופוזיציה חייבת לעשות כל מה שביכולתה בשביל לייצג את אלה שבחרו בה. גם אם הם מיעוט.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

החבר'ה הטובים: ברגע אחד הכל נגמר

מאות מיליוני בני אדם נשבו בקסם האפל של סיפורי המאפיה. מהופנטים אנו בוהים בסאגות משפחות הפשע, בקודים, במנהגים, באלימות חסרת המעצורים, בתחכום, באכזריות. עלייתם ונפילתם הם סיפורים עוצרי נשימה. ורק דבר אחד הם יודעים כמונו: זה אף פעם לא נגמר בהפי אנד

בניגוד לתדמית ההוליוודית שלה, עיקר פעילותה של המאפיה - של ארגוני פשע בכלל, של משפחות פשע - היא לא בהפעלת אלימות. המטרה של המשפחות האלה היא כלכלית. הארגונים האלה, כמו חברות מסחריות, כמו פירמות מסחריות - היא כסף. הרבה כסף. הם שואפים להשתלט על תחומי מסחר. להשיג השפעה כלכלית. ליצור מונופול דורסני בתחומים שבהם הם בוחרים לעסוק. יש חברות שעוסקות בבנייה, יש פירמות שמתמקדות במסחר סיטונאי או קמעונאי, יש תאגידים שמייצרים מוצרים, יש חברות שיווק ומסחר והפצה ותיווך ומה לא. משפחות הפשע המסורתיות, בכל פינה על פני הגלובוס, בוחרות תחומים כלכליים שבהם הן יכולות להשיג השפעה אבסולוטית, דורסנית - והולכות עליהם בכל הכוח. האלימות שהם נוקטים בה היא רצחנית. אכזרית. אבל היא רק הכלי. היא לא המטרה.

ארגונים כלכליים מהסוג הזה, מאפיות מקומיות וגלובליות, משפחות פשע וארגוני פשע, הולכים על התחומים שהכי קל להשתלט עליהם ולשמר אותם. למשל: ייצור, הפצה ומכירה של משקאות אלכוהוליים בתקופת היובש בארצות הברית (הארגון של אל קפונה כדוגמה אחת בולטת). הימורים חוקיים ובלתי חוקיים במקביל לעיסוק וסרסרות לזנות (בגסי סיגל, מאיר לנסקי וחבריהם בראשית ימי לאס וגאס). גביית דמי חסות. ייצור, הפצה ומכירת סמים מכל הסוגים (ארגוני המאפיה האיטלקית בניו-יורק, ארגוני הפשיעה במרכז ודרום אמריקה). פינוי ומיחזור פסולת (הסופרנוס). מיחזור בקבוקים. יו ניים איט.

ריי ליוטה ורוברט דה נירו בסרט "החבר'ה הטובים" מ-1990
Warner Bros.
להמשך הפוסט

הצטיינו במתמטיקה ובאנגלית - רק אל תבקשו זכויות

המדינה מקדמת במרץ לימודי מורשת, מתמטיקה, אנגלית ומדעים - ובמקביל נוטשת את לימודי האזרחות, הדמוקרטיה והממשל. המדינה יודעת שידע הוא כוח, הכרת הזכויות היא סכנה ומי שיידע מה לשאול עלול גם לדרוש תשובות. ואין סכנה גדולה יותר לשלטון מאזרחים שתובעים את זכויותיהם

בסוף הכל מתחיל ונגמר בחינוך. בצבירת ידע. ברכישת השכלה. כי מותר לחשוב אחרת, מותר להאמין בדברים אחרים, לגיטימי להתנגד לדעתו של האחר - אבל מתוך ידע. אחרי לימוד. תוך הקשבה. בהכרת העובדות, ניתוחן, הסקת מסקנות ורק בסוף קביעת עמדה. לעימות רעיוני, ויכוח - עמוק ונוקב וסוער ככל שיהיה - יש ערך רק אם מתקיים בין צדדים שווים, בתנאים זהים. חילוקי הדעות יכולים להיות מלובנים כששני הצדדים מגיעים לשולחן כשהם מצוידים באותם כלי העבודה: ידע, הבנה, יכולת השוואה, ניתוח והסקת מסקנות.

כששואלים תלמידים שבגרו אחרי שסיימו את הלימודים בשלל בתי הספר שלהם - יסודי, תיכון ואפילו אקדמיה - איפה וממי הם למדו הכי הרבה, התשובה היא כמעט תמיד: הבית. מההורים, מהמשפחה הקרובה, מהאחים הבוגרים, מסבא וסבתא. האישיות שלנו מעוצבת ומורכבת ממה שהנחילו לנו הורינו וגם מהכלים שהם התעקשו שנקבל - בבית ומחוץ לבית.

תלמידי תיכון נבחנים באנגלית
ניר כפרי
להמשך הפוסט

דופקים אותנו כמו שניצלים, קוצצים אותנו לסלט

הדיון בחוק ההמלצות מתנהל בחצר הפרטית של יו"ר ועדת הפנים, ח"כ דוד אמסלם, שבסגנונו הברוטלי ושפתו הגסה הפך את בית הנבחרים לבסטה הפרטית בשוק הפשפשים שלו. הדימויים שלו הם בדיוק מה שהוא חושב עלינו, האזרחים. ובכך הוא המייצג המושלם של עידן נתניהו

בסערת הדיונים על חוק ההמלצות, בעיצומו של היום הדרמטי ההוא, רגע לפני שוועדת הפנים של הכנסת אישרה את מתווה חוק ההמלצות ושעה קלה לפני שהכנסת אישרה אותה בהצבעה טרומית, היה רגע אחד בחדר הישיבות של אותה הוועדה שהגדיר את הכנסת הנוכחית. את הקואליציה ששולטת בה. את איכות האנשים שמרכיבים אותה. את מה שהם חושבים עלינו. על האזרחים. על הבוחרים שלהם. על כולנו.

כמה דקות לפני אותו אירוע, כאשר הבוס שלו מתעקש שכל העיסוק בחוק המביש לא נוגע לו ואין לו חלק בו, נתפס ראש לשכת ראש הממשלה, יואב הורוביץ, מתגנב לחדרו הרוחש של המוציא והמביא בכנסת הנוכחית, יו"ר הקואליציה הכל-יכול (נכון לשבוע שעבר) דוד ביטן. ואז, כשהאיש של נתניהו נלכד על-ידי העיתונאים ונתפס בקלקלתו, הוא ניסה להתחכם, להתלוצץ והתעקש שהוא בדרך לביטן בעניין אחר. איש לא קנה את הבלוף.

ח"כ דוד אמסלם וראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבה של סיעת הליכוד
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

לא תישאר כאן אבן על אבן. גם לא היסודות

אם הדבר היה אפשרי, חברי הממשלה והקואליציה היו מואשמים בהפרת אמונים. במעשיהם ובמחדליהם הם מנפצים את אבני היסוד של החברה שבחרה בהם. הישרדות אישית היא לא חובה אזרחית, היא אפילו לא זכות

כשהאבק ישקע ותסתיים תקופת הדמדומים הנוכחית, מדינת ישראל לא תהיה עוד כשהייתה. דוברי הימין אוהבים לדבר על יריביהם הפוליטיים והאישיים במונחים של בגידה, של הפקרה, של אובדן אמונה, של נמיכות קומה, של זלזול בערכי יסוד. כן, במונחים של בגידה. אני לא אגיד שהם בוגדים -  לי יש שפה אחרת. כן אגיד שהם מופקרים. ובעיקר הם מפקירים.

כשהאבק ישקע ותגיע לסיומה תקופת הדמדומים הזאת, לא תישאר כאן אבן על אבן. מהחברה הישראלית, שגם ככה מעולם לא הייתה אור לגויים, למרות יומרתה - אפילו לא חברת מופת -  יישארו רסיסים. אם בכלל יישאר דבר כזה, חברה ישראלית.

נתניהו דרעי ובנט וישיבת ממשלה
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

אש בוערת או מסך עשן סמיך?

למתבונן מהצד נדמה שכל גורמי האכיפה עושים לילות כימים במאמץ כן הגיע לחקר האמת. לא משאירים אבן על אבן. חורשים את השדה עד הרגב האחרון. אלא שבחינה לעומק מגלה תמונה שונה: לא רצון וגם לא כוונה. אם באמת היו רוצים, זה היה נגמר מזמן

שנים של חקירות, עשרות חוקרים, מאות נחקרים, אלפי שעות חקירה, אינספור חיקורי דין, הסכמי עדי מדינה, גביית עדויות, חילוט רכוש, חסימת חשבונות בנק, מעצרי בית, תנאים מגבילים, מעצרים לצורכי חקירה, עשרות אלפי דפי פרוטוקול, הדלפות מתוזמרות, ראיונות מדודים. לכאורה - עבודת נמלים נמרצת, נחרצת ויסודית. על פניו, לא משאירים אבן על אבן. בתיאוריה, חיפוש בלתי מתפשר אחר האמת והצדק. למראית עין, נחישות חסרת פשרות.

ובפועל? מסך עשן ותו לא.

דוד שמרון ומיקי גנור
מוטי מילרוד, אילן אסייג
להמשך הפוסט

נעמיד פנים שאנחנו הם ובעזרת השם ננצח

מפתה לחשוב שזו טקטיקה להמרת דתם של מצביעי ימין, אבל אבי גבאי הוא לא שמאל. על כן נראה שהטקטיקה היא המהות וזו השקפת העולם שבה נדרשים תומכי העבודה לתמוך

אני ממילא לא מצביע עבודה, אז באמת שאין לי בעיה לתת לאבי גבאי קרדיט שהוא יודע מה הוא עושה. ובכל זאת, אשמח להסבר בנוגע לכמה דברים קטנים, זניחים. ואני אומר מראש: אם בשיטה שלו הוא יצליח להעביר עשרה מנדטים ממחוזות הליכוד, ש"ס ובוודאי לפיד, לזרועות מפלגת העבודה המתחדשת - הוא יוכרז כמנצח הגדול. כגאון הדור. אפילו חמישה מנדטים. שיהיה שלושה. אבל בנוגע לזה עוד נראה.

ואחרי שאמרנו את זה, בכל זאת כמה תהיות. לדוגמה, הגישה שהוא מציג בנוגע לכיבוש, לשטחים הכבושים, להתנחלויות: כי אפשר להבין את הגישה שאומרת ממילא אין פרטנר (שגיאה יסודית לדעתי, אבל ניחא); ונניח שאין כרגע מצב לפינוי התנחלויות ומתנחלים (קביעה מופרכת שלא עמדה בעבר במבחן המציאות ולא תעמוד בעתיד). אבל מכאן ועד לחיזור נמרץ אחרי נץ קיצוני כמו משה יעלון? שמצוטט הבוקר כמי שקובע שלא יהיה שלום, ששום שטח לא יפונה, שום מתנחל לא יזוז, שבשטחים הכבושים יש מקום לעוד מיליון מתנחלים? מיליון? מתנחלים? אשמח להסבר איך זה מסתדר עם המצע העתידי של מפלגת העבודה המתחדשת. האם אנחנו צפויים למחיקת המילה "שלום" מהמצע? והשאיפה למו"מ מדיני גם? אפילו לא כהצהרה? כשאיפה אוטופית?

משמאל- אבי גבאי לוחץ את ידו של רב בדימונה
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

ואלה שמות: רשימת ה"בוגדים" של נתניהו

המפכ"ל רוני אלשיך הוא אמנם השם החם היום, אבל כולם היו ויהיו בוגדיו. ראש ממשלת ישראל לא שולט בזכות כשרונו, איכות החלטותיו, או שיעור קומתם של אנשיו, אלא רק בזכות כוחו לדכא, להשפיל, להשמיץ ולשסות. איש אינו חסין וכל אחד חשוד, גם אם יוכיח אחרת

השיטה קבועה ואכזרית: אם אתה לא איתי עד הסוף - אתה נגדי. וגם כשאתה חושב שאתה איתי במאה אחוז, אתה נגדי. ובעצם: כולכם נגדי. אם לא כרגע, אז בעוד דקה. אם לא היום, מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. לא חשוב איך, לא חשוב מה, לא משנה מי, למה ומדוע: כל ביקורת היא חתרנות, כל דעה אחרת היא מזימה, כל ויכוח הוא בגידה. הטקטיקה נהפכה לאובססיה.

אם לא היינו יודעים איך עובד הפארטץ' הישראלי, היה סקסי לשרטט מנגנון אופל בנוסח סדרת סרטי ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, מזימות ריגול סטייל לה-קארה או מעללים אפלים מהארסנל של אדגר ג'יי הובר. כמה נחמד לדמיין מערך סבוך של חדרי בקרה משוכללים, מסכי ענק, מאות פקידי מעקב עם מצלמות אולטרה-משוכללות שמפוזרות בכל פינה על פני הגלובוס, גישה מלאה לכל לווייני הריגול, סוכנים מאומנים וקרי רוח שמוכנים לקריאה לכל משימת חיסול 24/7, ממלאי פקודות צייתנים ושתקנים, חבורה מובחרת שאין משימה שקטנה עליה.

נתניהו ואלשיך בטקס חילופי מפכ"ל משטרת ישראל ב-2015
חיים צח / לע"מ
להמשך הפוסט

למה צריך לסגור את כל בתי הכלא הצבאיים?

צריך להגיד את הדברים כפי שהם: כלא צבאי בכלל ומערכת הכליאה הצבאית הישראלית בפרט, הם מסגרת שאסור שתהיה חלק מהצבא. בעיות משמעת חייבות להיות מטופלות בפרמטרים משמעתיים בלבד, ואילו בפשעים צריכה לטפל מערכת השיפוט האזרחית. סיפורה של החיילת בת ה-19 הוא צפירת אזהרה לפני האסון הבא

סיפורה של החיילת שמתה בשבוע שעבר בכלא הצבאי הוא יותר מטרגדיה - הוא סוף נורא של מעשה נפשע. על פניו ובלי להצביע על אשם אחד ספציפי, מדובר על רשלנות פושעת בדרגה הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת. רשלנות פושעת שגובלת בהריגה. והנה חלפה עברה לה גם הפרשה האיומה הזאת בשטף הליצנים המפחידים רגע אחרי ששכחנו מהפוקימונים האיומים.

אם נניח לרגע לפרטי המקרה הנורא, הכרוניקה האיומה של המוות שלא היה ידוע מראש - לגמרי היה חייב להיות ידוע מראש. הוא לא האסון הראשון ואם לא יקרה משהו דרסטי, גם לא יהיה האחרון. ובעצם, די בטוח שהוא לא יהיה האחרון.

חיילים אזוקים זה לזה
טל כהן
להמשך הפוסט

שעתה היפה של הטיפשות - ברוכים הבאים לעידן הבורות

זה לא הזמן להיות חוקר מבריק, משפטן פורץ דרך, מדען דגול, סופר קאנוני, משורר רגיש. הזמן הוא זמן הטיפשות והבורות. הטרנד השולט הוא לעג וזלזול בהשכלה ומחולליה. אלא שמאדירי הטיפשות הם חכמים ומשכילים הרבה יותר מהתדמית שעליה הם טורחים

כשהיינו ילדים היה דבר אחד שעליו התעקשו איתנו המבוגרים - ההורים, המורים ובכלל: חינוך מעל הכל. התעקשו איתנו על חשיבות הלימודים. על הערך העליון של רכישת השכלה. הקפידו שנקרא ספרים. שנחקור. שנשאל שאלות. שנהיה סקרנים. זה אולי לא עשה אותנו יותר חכמים, לפחות את רובנו, אבל במידה רבה זה מנע מאיתנו להיות בורים גמורים. נכון, תמיד היו אלה שהיו מעל הממוצע, היותר חכמים, החכמים מאוד, הגאונים. לא רבים מדי, אבל היו גם כאלה. ברור שלא כולנו היינו תלמידים מבריקים כי לא כולם יכולים להיות.

רובנו עשינו כמיטב יכולתנו, מי יותר ומי פחות. ומגבלת החריצות גברה בדרך-כלל על סף הכישרון. עם זאת, גם אלה שהמתמטיקה הייתה מבחינתם מכשול בלתי עביר, גם אלה שלא הצליחו לשנן את כל כללי השפה והתחביר, עברית ואנגלית ואפילו ערבית (או צרפתית), ניסו כמיטב יכולתם. מי מרצון חופשי, אחרים בלית ברירה ובמידה שונה של הצלחה.

בית ספר לבנים
גטי אימג'ס
להמשך הפוסט

שבוע על המים בטורקיה: לא מפחיד, לא תחביב של עשירים

הפעם הראשונה בטורקיה המפחידה. פעם ראשונה על המים המסוכנים, שלושה (זוגות) בסירה אחת. התרשמות בלתי אמצעית מחופשה בראש אחר, מחוויה של שיתוף וסובלנות, הזדמנות נדירה ללמוד משהו על עצמך ועל זולתך ועל הדרך גם לנפץ כמה דעות קדומות ואמונות תפלות

את השבוע הזה אפשר להתחיל מהסוף. בדרך חזרה לשדה התעופה של אנטליה - כשלוש שעות מעיירת החוף גוצ'ק - המיניבוס נתקע. קורה. יורדים מהמכונית ומביטים מסביב. פחות או יותר אמצע שומקום. אם היינו לבדנו, לא היה עם מי לדבר. הנהג הנבוך עושה כמה טלפונים, ואחרי כמה דקות מגיע פרייבט מצ'וקמק עם מישהו שנטען שהוא מכונאי רכב. הוא מתכופף, בודק, בוחן ומתיישר: אין מה לעשות. עוד כמה טלפונים של הנהג, והבשורה היא שרכב חלופי ייצא בהקדם מגוצ'ק. הבעיה היחידה היא שאנחנו כבר רחוקים כארבעים דקות מנקודת המוצא ולפנינו כמעט שלוש שעות ליעד. הלו"ז מתחיל להיות בעייתי.

האיש שלנו, הקפטן, מרים כמה טלפונים והעניינים מתחילים לעוף. בצד השני של הקו ניתנת ההוראה: חייבים לטפל בדחיפות בקבוצה הישראלית. ואכן, כמה דקות לאחר מכן מגיע המיניבוס החלופי: הרבה יותר מרווח וממוזג, עם מקרר מלא, שקעי הטענה ואפילו ווי פיי. ואם נניח כרגע בצד את המחזה המשעשע של התברברות הנהג החלופי ברחובות העמוסים של אנטליה (חשב לעשות קיצור ונתקע בעיר חפורה וחסומה לרגל סלילת קו חדש לרכבת), הגענו בזמן.

סירות בטורקיה
טובי פולק
להמשך הפוסט

אבא שלי אולי לא היה איש חשוב, אבל היה חשוב כאיש

היום הראשון של ספטמבר הוא יום של התרגשות והתחדשות להורים וילדיהם. עבורי מדובר ביום זיכרון לרגע בו בן נפרד מאביו. לפני 35 שנה הלך אבי לעולמו, ככה סתם, פתאום, בלי למצות את הרגע החולף הזה שנקרא חיים

ב-1 בספטמבר, לפני 35 שנים, אבא שלי מת. 35 שנים. מספר בלתי נתפס. הוא מת לפנות ערב, ככה סתם, אחרי יום עבודה. התיישב על הספה ומת. הוא היה צעיר, אבל מי בכלל הבין את זה אז. כשהוא מת אני לא הייתי אפילו בן 24. שבועיים וקצת לפני יום ההולדת. עוד לא הגיע לגיל 49. בעוד שבועיים וקצת אני אהיה בן 59, והיום אני כבר מבוגר ממנו בעשר שנים.

ב-1 בספטמבר 1982 לא הייתי בארץ. העבודה שלי אז גלגלה אותי בכל מיני מקומות באירופה. טסתי בבוקר שלפני כן וההודעה רדפה אחריי בטלפונים קוויים ממלון למלון, עד שהטלפון צלצל בחדר אחרי חצות. שיחת טלפון שמגיעה אליך לחדר מלון מרוחק אחרי השעה חצות היא לא סימן לבשורות טובות. את הדרך חזרה לארץ עשיתי במשהו כמו 16 שעות מטלטלות, בטיסות פנימיות עם כרטיסים מאולתרים עד שהגעתי בחזרה לבסיס האם.

נגרים בשנות ה-50 בצפון הארץ
דוד אלדן / לע"מ
להמשך הפוסט

אתם חיים על חשבוננו? אז תנו פירוט

הקופה הציבורית היא לא קניינם הפרטי של נבחרי הציבור - היא שייכת לציבור. אנחנו דואגים שהיא לא תתרוקן וזכותנו וחובתנו לקבל דין וחשבון מלא על השימוש שנעשה בה. אין דבר כזה שימוש פרטי בכסף ציבורי. הפרטיות חשובה לכם? פיתחו את הארנק

מעוררת רחמים, אפילו פתטית, היא מלחמתם של נבחרי ציבור ו(ולעתים) רעיותיהם בשמירה על הפרטיות שלהם. זה מתחיל מסירוב עיקש למסור את יומני הפגישות (הציבוריים, הממשלתיים) של מקצת מהשרים, הסגנים והמנכ"לים, ממשיך בהשחרה מסיבית של ימים שלמים וחלקי ימים ביומן הפגישות (הממשלתי) של שרה בכירה בעיני עצמה, סירוב מתמשך של רבים משרי הממשלה וחברי הכנסת וגם הראש עצמו להסביר את תוכניות הנסיעות שלהם ברחבי העולם, הצורך בשלל העוזרים ונושאי הכלים שמצורפים לנסיעות על חשבון הציבור - ועד למלחמת העולם שמנהלת המשפחה הראשונה בתגובה לדרישת שקיפות ציבורית סבירה ופשוטה, שמסיבה כלשהי מעוררת אצלם תבהלה רבתי.

במשך שנים מנסים עיתונאים ועמותות לקבל דין וחשבון ומפורט על אודות השימוש בכספי ציבור ובמשאבי ציבור בידי המשפחה הממומנת ביותר בהיסטוריה של המדינה, והמשפחה מצידה נלחמת על כל פריט מידע כזה כאילו היה מדובר בקוד ההפעלה הגרעיני. פתאום הם נזכרים שיש להם חיים שאינם ציבוריים, שחלק משמעותי מההוצאות שלהם הן "הוצאות פרטיות". ומי יתווכח על זה? הרי זה סביר ואנושי שיהיו לאנשים, גם לנבחרי ציבור, הוצאות פרטיות. הבעיה היחידה היא שבמקרה של המשפחה הספציפית הזאת, כל הוצאותיה מכוסות על-ידי הציבור. גם אלה הפרטיות.

נתניהו
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט