בלוגים

אמרתי לכם / הבלוג של טובי פולק

מנדלבליט פשוט מחכה שמשהו יקרה

היועץ המשפטי לממשלה יודע שסיפור שרה נתניהו ייגמר בלא כלום. כי כמו בבדיחה ההיא, העיקרון כבר ידוע - מה שנשאר עכשיו זה רק להסתדר על המחיר. ובנוגע לבעלה של הגברת, מנדלבליט מבין שלא יהיה מנוס מהכרעה, אז הוא משחק על זמן ומנהל מלחמת התשה. דוחה את הקץ. כי בסוף משהו יקרה

אחרי כל החודשים הארוכים האלה, מה חודשים - כבר שנים - התמונה מתחילה להתבהר. זה לא שלא היה כלום, זה רק שלא יהיה כלום. היועץ המשפטי לממשלה מבין שעומס העדויות, הראיות, העדים, המסמכים, הנסיבות - כל מה שנאסף ותוחקר ונשאל על פני השנתיים האחרונות לפחות מוביל למסקנה אחת ולפעולה בלתי נמנעת: הוא ייאלץ להעמיד את בנימין נתניהו לדין. כנראה לא באשמת שוחד, לזה הוא לא מסוגל (כבר אמרנו ואמרו אחרים), אבל במשהו. בדברים אחרים. לפחות לכאורה. כי מילא שהוא לא יוכל להסביר סגירה בלתי סבירה של כל התיקים, איך בדיוק הוא ינמק את שורת עדי המדינה שהיו מוערבים עד צוואר בשלל הפרשיות, חתמו על הסכמים שהוציאו אותם בלי כלום - ובסוף גם לא ייעשה שימוש בחומרים שהם סיפקו? זו הולכת להיות חתיכת משימה. גדולה אפילו עליו.

אבל עוד לפני זה, כמה מילים על הגברת. הרעיה. יש סיכוי יותר מסביר שהיא לא תואשם; ואם תואשם, לא תעמוד לדין; ואם בכל זאת יוגש כתב אישום - כנראה לא תשב על ספסל הנאשמים. הוא לא מסוגל לעשות לה את זה. הוא לא רוצה לעשות לה את זה. וכשמנתחים את מהלכיו בעניינה, זה שקוף לגמרי. הוא סגר את התיקים שבהם היו לו ביד ראיות ממשיות, קבלות וחשבוניות, מוצרים ושירותים - והשאיר על כנה את הפרשה היחידה שלגביה אפשר להציג נסיבות מקילות ופרשנויות משפטיות מורכבות. הוא סגר את תיקי רהיטי הגן שנרכשו בכסף ציבורי והועברו למעון הפרטי, שירותי החשמלאי המשפחתי שהושתו לכאורה על המדינה (חשבונית יום כיפור) אות פרשת השתת הוצאות אחזקת המטפלת/מטפלות באביה הנוטה למות - והשאיר על כנו רק את תיק האוכל.

מנדלבליט ונתניהו בישיבת ממשלה, בחודש שעבר
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הן אם נזכור נזכור ואם נשכח נשכח

הזיכרון הלאומי הולך ומתערפל, אבל הימים האלה - שבין פסח לעצמאות - הם הימים החילונים האחרונים, הפירורים ממה שהיינו פעם

הימים הנוראים האמיתיים הם לא הזמנים ההם של המאמינים, הימים של הסליחות, הימים שבין כסה לעשור, ימי התשובה, ימי האימה של לקראת יום הדין. הימים הנוראים הישראלים, החילונים, הם הימים שבין ערב הפסח למוצאי העצמאות. הימים שמכים מיד כשנגמר הפסח ומתחילה הספירה לאחור המשתקת, מערב יום השואה ליום השואה, מערב יום הזיכרון ליום הזיכרון ומהזיכרון לעצמאות. מיום חגם של יוצאי צפון-אפריקה ליום חגא של שרידי מזרח-אירופה.

את מכסת הקילומטרים היומית שלי אני שורף עם מוזיקה. האוזניות שמחוברות לטלפון הנייד מלוות לי את המסלול עם מבחר של פלייליסטים. חלקם מקפיצים, יש לועזיים, יש מעורבים, יש בלוזיים וגם רוקיים. בימים הנוראים האלה, שבין מימונה לעצמאות, הפלייליסט היחיד שעובד אצלי לאורך כל הדרך הוא זה העברי. עברי, לאו דווקא ישראלי. ובעצם, הישראלי שלי. ישראלי של מה שישראל הייתה ואיננה עוד. וככל שאני שוקע בפס הקול שהיה הישראל שלנו, אני מבין שהיא שריד נמוג של עולם הולך ונעלם. העולם שאליו נולדתי ובו גדלתי.

שרים בכיכר. ליום הזיכרון
ניר קידר
להמשך הפוסט

לא חג שמח ובטח לא כשר: למה החג סוגר את המדינה?

המדינה סוגרת לנו את המרחב הציבורי מדי שבת חג ומועד, ואנחנו אדישים. המדינה בודקת בציציותינו ונכנסת לנו לתוך הצלחת ואל מתחת לחופה, ואנחנו נכנעים. ובמשך שבוע אחד בשנה המדינה מרשה לעצמה לחפש לנו גלוטן בתיקים - וגם על זה אנחנו שותקים. אז כנראה שזה מגיע לנו

מגיל 15 ועד היום אני חי כמו בן אדם סביר 11 חודשים בלבד בכל שנה (להוציא השנים שביליתי במדים במדבר סיני). החודש ה-12 נמחק לי על בסיס שנתי קבוע. חודש מסויט. זה מתחיל שבועיים-שלושה לפני כל פסח ומסתיים מתישהו אחרי העצמאות. וכך, מיד כשהחורף מתחיל להיעלם והאביב פורץ, חיי אינם חיים. אלרגיית האביב, הפריחה, קדחת השחת -  תקראו לזה בכל שם שתרצו - מחסלת אותי. וכן, אני יודע שאני לא לבד בעניין הזה, אבל היי, הבלוג הזה הוא שלי.

אבל הצרות שלי הן הצרות שלי ואני נאלץ להסתדר איתן בעצמי. וככל שזה מפתה, את הצרה הצרורה הזו אני מתקשה להפיל על ממשלת נתניהו, על הליכוד בפרט או על הימין בכלל. ולמרות שנכון שמקבלי ההחלטות היו יכולים לחסוך לי לא מעט מהסבל הזה, כמו למשל להימנע משתילה וטיפוח של צמחים אלרגניים בסביבת המגורים, שימוש בדשא שפורח פחות ומפיץ פחות אבקנים רצחניים, הרחקת עצי זית, ברושים ועוד מיני עצים שלא קשורים לקישוט העיר, אבל ניטעים בכמויות בלתי סבירות, ועוד דברים שהמחקר הרפואי מציע. אבל להם זה לא אכפת והאמת העצובה היא שזה לא התחיל היום. כשהאלרגיה הראשונה פרצה אצלי, רבין היה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו ובנימין נתניהו היה עדיין אזרח אמריקאי בשם בנג'מין ניתאי. אז ככה יוצא שמבחינתי, החג הזה הוא לא חג, לא שמח ובטח לא כשר. לא חג כי נמאס. לא שמח כי מי אוהב לסבול. לא כשר כי מה זה בכלל.

חנות לממכר פיצוחים ותבלינים בשוק לוינסקי תל אביב
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מנדלבליט הוא כנראה התקווה האחרונה

מצד אחד, חקירות שגרתיות של פרשיות פשוטות נמרחות עד אין קץ ונחקרים בכירים זוכים להנחות מפליגות. מצד שני, היועצים והמנהלים המקורבים ביותר מגויסים כעדי מדינה, וראש ממשלה נשאר לבדו. לא ברור אם מנדלבליט ירצה או יהיה מסוגל להאשים את נתניהו בפלילים, אבל אם זה לא יהיה הוא, זה כנראה לא יהיה אף אחד

עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שהעביר את רוב הקריירה המשפטית שלו במערכת היררכית שרמת הביקורת הציבורית עליה אפסית? עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שרגע לפני שמונה לתפקידו היה מזכיר הממשלה של אותו ראש ממשלה שעכשיו הוא חוקר? עד כמה אפשר לסמוך על יועץ משפטי לממשלה שנסיבות בחירתו לתפקיד מתבררות כקמפיין פוליטי-תקשורתי, שכלל אודישנים אצל עיתונאים בכירים, אצל יועץ צמוד לאדון ולגברת שהורחק מתפקידיו הרשמיים בנסיבות מביכות ואולי גם בסלון ביתה שהאחת שקובעת ומחליטה? עד כמה אנחנו יכולים לסמוך עליו שיקבל את ההחלטות הנכונות, למרות שעל פניו הוא נגוע בשלל ניגודי עניינים? עד כמה זה אפשרי? האם זה בכלל ריאלי?

במידה רבה, מנדלבליט הוא חידה. מצד אחד כל מה שאנחנו רואים בעיניים: הוא מאשר ומאפשר חקירות יסודיות, נוקבות, חיקורי דין לרוב ובעיקר נכונות לאשר עסקאות נדיבות עם עדי מדינה ברמה הגבוהה ביותר: מיקי גנור, ארי הרו, שלמה פילבר, ניר חפץ (ועל-פי שמועות עקשניות, גם דוד שמרון). מהצד השני יש חקירה אינסופית בעניין פשוט יחסית כמו פרשת המעונות. פרשה שעל פניו אין בה שום בעיה של חסינות של נבחר ציבור, ובכל העסק נמרח. מחיקה מסיבית של ארבעה-חמישה סעיפים שלכאורה קל היה להוכיח אותם. עד שיצאה ההודעה על הכוונה להגיש כתב אישום; ואז עד שנקבע המועד לשימוע; ועדיין לא יצאה הודעה רשמית על ההחלטה בעקבות השימוע שבעקבותיו נדרשו כמובן עוד כמה השלמות חקירה, אלא מה. ובינתיים מחכה לפסיקה בעניינו גם סמנכ"ל האמרכלות בדימוס, שעל הדרך ממשיך לקבל משכורות יפות. ובאמת, מה הבעיה? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? 

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

שופטים, תובעים, עורכי דין, עבריינים: יכול להיות שכולם בני אדם?

טוב שנמצא המבוגר האחראי שהחזיר את כולנו לפרופורציות. כי קורה שאנשים פיקחים נגררים אל מעבר לנורמה הרצויה, ובדיוק שם צריך את החכם שיידע לשלוף את האבן מהבאר שאליה הושלכה. כי מתחת לחליפה, למדים, לגלימה, כולם בני אדם

יש שופטים בירושלים וטוב שיש שופטים בירושלים. ולשופטים יש נציב תלונות ציבור והוא אמון על בירור התלונות נגד שופטים שיושבים בירושלים ובתל-אביב ובחיפה, בבאר-שבע ובנצרת. וטוב שיש נציב כזה. ונראה שטוב שהשופט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין, הוא השופט של השופטים. טוב שהוא יושב במקום שבו הוא יושב, וטוב שעליו הוטלה המשימה הלא נעימה לבדוק מה בדיוק היה שם, בבית המשפט בתל-אביב, בין שופטת צעירה לתובע צעיר. מזל גדול שהיא הוטלה עליו.

די והותר נאמר על הפער שבין התדהמה שנפלה על כולנו, לפחות על רבים מאיתנו, כשנחשפנו לראשונה לחילופי המסרים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לתובע ערן שחם-שביט (נחמד שגם האישה וגם הגבר בסיפור הזה נושאים שמות משפחה כפולים). ברגע הראשון התדהמה הייתה משתקת. מביכה. מעיקה. התחושה הייתה שהשניים גונבים סוסים מאחורי גבם של החשודים וסוחרים בימי המעצר שלהם במעמד צד אחד. רק כך אפשר היה להבין את זה ממבט ראשון. וזה נראה נורא. בזמן אמת לא קיבלנו את התמונה המלאה יותר. ההוגנת. בעיקר את ההקשר האמיתי שלה. סביר להניח שהיא לא הייתה בידי אלה שפרסמו אותה (הכתב דורון הרמן ועורכי חדשות 10).

רונית פוזננסקי כץ וערן שחם שביט
מוטי מילרוד, תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

פחדני נתניהו - אני יודע מה עשיתם בעשור האחרון

בעתיד הקרוב נתניהו ייפלט מהציבוריות הישראלית, ואיתו מרבית מקורביו, יועציו, דובריו, פרקליטיו ועושי דברו. מי שיישאר אחרי לכתו הם אלה שבפחדנותם, בשתיקתם, ברפיסותם וגם בשיתוף הפעולה שלהם, אפשרו לו להשתלט על חיינו ולחרב את החברה שלנו

נתניהו סיים את דרכו בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. גם הוא יודע את זה. זה יכול להיגמר כהרף עין מחר-מחרתיים, בעוד שבוע או שבועיים, בהסדר סגירה-פרישה, סיכום-טיעון כלשהו או סתם בהתפטרות (לפחות מראשות הממשלה); זה גם עלול  להימשך ולהיגרר חודשים ארוכים ולהיות ארוך ומכוער. אבל זה ייגמר. הוא הגיע לסוף דרכו, ורק אם יהיה מספיק פיקח ונחוש מול אתם יודעים מי, אולי ייצא מזה בנס בלי שלל אישומים קשים ופוטנציאל לכמה וכמה שנים בכלא.

נתניהו יילך מתישהו ויחד איתו ייעלמו מהנוף שלנו רבים מהחבורה שהקיפה אותו ורדו בנו במשך שנות דור. רבים מהם כבר התאדו. היועצים והמשרתים, הדוברים ועורכי הדין, המוציאים והמביאים, המנכ"לים ועוזריהם, אנשי הלשכה והכוורת, הקרפיונים של האקווריום והכרישים של הים הפתוח שמאחורי הקלעים. וגם הגברת. גם ממנה ניפרד ללא געגוע. ממנה ומהחבורה הססגונית שמקיפה אותה.

נתניהו במרכז וחברי כנסת אחרים מסביבו
אוליבייה פיטוסי, מוטי מילרוד, ג'ים הולנדר / אי-פי
להמשך הפוסט

ממשלה של חלק מבוחריה

בכירי מפלגות הקואליציה, השרים ובראשם ראש הממשלה, לא סופרים את הציבור שבחר בהם ועל רווחתו הם אמונים. הם דואגים רק לעצמם, למקורביהם, לכיסיהם, למקומם בהיסטוריה. ומילא שהם לא משרתים את המיעוט - הם פוגעים גם ובעיקר ברוב. ברוב האזרחים שכן בחרו בהם

זוכרים את הבוקר שהיה לרגע שחר של יום חדש? ואת ההבטחה של האיש של השחר החדש להיות ראש הממשלה של כוווווולם? אז מילא השחר, לפחות תסכימו שההבטחה להיות ראש הממשלה של כולם הייתה סבירה. לא שהוא הספיק לעשות עם זה משהו, אבל זה בדיוק מה שראש ממשלה אמור להיות: ראש ממשלה של כולם. האזרחים הולכים לבחירות, נבחר מי שנבחר, מוקמת הקואליציה שהמועמד מצליח לקמבן ומרגע הקמת הממשלה - הוא ראש הממשלה של כולם וכך גם הממשלה שהוא מקים. נכון, יש שאלות של מדיניות, של השקפת עולם, של חברה, רווחה, ביטחון. אבל בסוף בסוף: כמו שיש כאן מדינה אחת (טוב, לא בדיוק) - חייבת להיות ממשלה אחת שפועלת למען האינטרס הכולל של המדינה ותושביה. כל תושביה.

מסתבר שבנימין נתניהו, מפלגתו ומפלגות הקואליציה שלו לא שמעו על העיקרון הזה. וכך גם תומכיו. מבחינתם העסק די פשוט: מרגע שנבחרו והצליחו לקושש לעצמם קואליציה שמאפשרת להם לשלוט, הם ורק הם קיימים בעולם. זכויות מיעוט? שוויון בפני החוק? סדרי שלטון וממשל? שקיפות? הוגנות? התחשבות? חמלה? אנושיות? הצחקתם אותם. איך אמר יו"ר הקואליציה המעודן? כאן קוצצים סלט ודופקים שניצלים. ואתם אל תפריעו.

כרזות בחירות של נתניהו וברק ימים לפני בחירות 2009
סבסטיאן שיינר / אי-פי
להמשך הפוסט

מותר לאזרחים לחתור להחלפת השלטון

ככל שהמחאה תתמקד בשחיתות השלטונית, היא לא תעלה ולא תוריד. לחורבנה של החברה הישראלית - ההסתה, האלימות, הרוע, הכפייה, הגזענות - יש אבא ואמא, שם פרטי ושם משפחה. עד שיוחלף השלטון, מה שהיה הוא שיהיה

שלטון הימין הנצחי, כמו גם שלטון נתניהו האינסופי, הצליחו להשכיח מאיתנו (ולא במקרה) כמה עקרונות שהם יסוד הדמוקרטיה. בסיס המשטר הדמוקרטי והמבנה הפרלמנטרי. אז אחרי שדיברנו הרבה על שיטת הממשל, שיטת הבחירות, מבנה המשטר הפרלמנטרי, הפרדת הרשויות, הבלמים והאיזונים, בניית הקואליציה ותפקיד האופוזיציה - ראוי שנזכיר זכות יסוד שמשום מה נהפכה למילה גסה, שלא לומר אסורה: הזכות לפעול להחלפת השלטון. לא, לא באלימות ולא בכוח ולא בהפיכה צבאית או הפיכה בכלל, ובטח שלא באמצעות רצח ראש הממשלה.

אבל כן באמצעים דמוקרטיים. הקואליציה יכולה לבחור חבר כנסת אחר מבין שורותיה, ח"כ שאינו ראש הממשלה הנוכחי, ולהמליץ לנשיא שיטיל עליו להרכיב ממשלה חדשה. הכנסת גם יכולה לפזר את עצמה, להפיל את הממשלה המכהנת בהצבעת אי אמון או להתפזר בהסכמה - בהצבעה על הקדמת הבחירות - דבר שמתרחש בכל קדנציה כמעט. אם זה היה לגיטימי ודמוקרטי בבחירות שהיו בעבר, מה שהביא לבחירתו מחדש של ראש הממשלה הנוכחי, זה לגיטימי גם היום. ולאזרחים מותר לקדם את המטרה הזאת: באמצעות הפגנות ומחאות, בהמרצת האופוזיציה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה, באמצעות חשיפת שחיתויות שלטוניות, פוליטיות ואישיות. לאזרחים מותר לעמוד על זכויותיהם והאופוזיציה חייבת לעשות כל מה שביכולתה בשביל לייצג את אלה שבחרו בה. גם אם הם מיעוט.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

החבר'ה הטובים: ברגע אחד הכל נגמר

מאות מיליוני בני אדם נשבו בקסם האפל של סיפורי המאפיה. מהופנטים אנו בוהים בסאגות משפחות הפשע, בקודים, במנהגים, באלימות חסרת המעצורים, בתחכום, באכזריות. עלייתם ונפילתם הם סיפורים עוצרי נשימה. ורק דבר אחד הם יודעים כמונו: זה אף פעם לא נגמר בהפי אנד

בניגוד לתדמית ההוליוודית שלה, עיקר פעילותה של המאפיה - של ארגוני פשע בכלל, של משפחות פשע - היא לא בהפעלת אלימות. המטרה של המשפחות האלה היא כלכלית. הארגונים האלה, כמו חברות מסחריות, כמו פירמות מסחריות - היא כסף. הרבה כסף. הם שואפים להשתלט על תחומי מסחר. להשיג השפעה כלכלית. ליצור מונופול דורסני בתחומים שבהם הם בוחרים לעסוק. יש חברות שעוסקות בבנייה, יש פירמות שמתמקדות במסחר סיטונאי או קמעונאי, יש תאגידים שמייצרים מוצרים, יש חברות שיווק ומסחר והפצה ותיווך ומה לא. משפחות הפשע המסורתיות, בכל פינה על פני הגלובוס, בוחרות תחומים כלכליים שבהם הן יכולות להשיג השפעה אבסולוטית, דורסנית - והולכות עליהם בכל הכוח. האלימות שהם נוקטים בה היא רצחנית. אכזרית. אבל היא רק הכלי. היא לא המטרה.

ארגונים כלכליים מהסוג הזה, מאפיות מקומיות וגלובליות, משפחות פשע וארגוני פשע, הולכים על התחומים שהכי קל להשתלט עליהם ולשמר אותם. למשל: ייצור, הפצה ומכירה של משקאות אלכוהוליים בתקופת היובש בארצות הברית (הארגון של אל קפונה כדוגמה אחת בולטת). הימורים חוקיים ובלתי חוקיים במקביל לעיסוק וסרסרות לזנות (בגסי סיגל, מאיר לנסקי וחבריהם בראשית ימי לאס וגאס). גביית דמי חסות. ייצור, הפצה ומכירת סמים מכל הסוגים (ארגוני המאפיה האיטלקית בניו-יורק, ארגוני הפשיעה במרכז ודרום אמריקה). פינוי ומיחזור פסולת (הסופרנוס). מיחזור בקבוקים. יו ניים איט.

ריי ליוטה ורוברט דה נירו בסרט "החבר'ה הטובים" מ-1990
Warner Bros.
להמשך הפוסט

הצטיינו במתמטיקה ובאנגלית - רק אל תבקשו זכויות

המדינה מקדמת במרץ לימודי מורשת, מתמטיקה, אנגלית ומדעים - ובמקביל נוטשת את לימודי האזרחות, הדמוקרטיה והממשל. המדינה יודעת שידע הוא כוח, הכרת הזכויות היא סכנה ומי שיידע מה לשאול עלול גם לדרוש תשובות. ואין סכנה גדולה יותר לשלטון מאזרחים שתובעים את זכויותיהם

בסוף הכל מתחיל ונגמר בחינוך. בצבירת ידע. ברכישת השכלה. כי מותר לחשוב אחרת, מותר להאמין בדברים אחרים, לגיטימי להתנגד לדעתו של האחר - אבל מתוך ידע. אחרי לימוד. תוך הקשבה. בהכרת העובדות, ניתוחן, הסקת מסקנות ורק בסוף קביעת עמדה. לעימות רעיוני, ויכוח - עמוק ונוקב וסוער ככל שיהיה - יש ערך רק אם מתקיים בין צדדים שווים, בתנאים זהים. חילוקי הדעות יכולים להיות מלובנים כששני הצדדים מגיעים לשולחן כשהם מצוידים באותם כלי העבודה: ידע, הבנה, יכולת השוואה, ניתוח והסקת מסקנות.

כששואלים תלמידים שבגרו אחרי שסיימו את הלימודים בשלל בתי הספר שלהם - יסודי, תיכון ואפילו אקדמיה - איפה וממי הם למדו הכי הרבה, התשובה היא כמעט תמיד: הבית. מההורים, מהמשפחה הקרובה, מהאחים הבוגרים, מסבא וסבתא. האישיות שלנו מעוצבת ומורכבת ממה שהנחילו לנו הורינו וגם מהכלים שהם התעקשו שנקבל - בבית ומחוץ לבית.

תלמידי תיכון נבחנים באנגלית
ניר כפרי
להמשך הפוסט

דופקים אותנו כמו שניצלים, קוצצים אותנו לסלט

הדיון בחוק ההמלצות מתנהל בחצר הפרטית של יו"ר ועדת הפנים, ח"כ דוד אמסלם, שבסגנונו הברוטלי ושפתו הגסה הפך את בית הנבחרים לבסטה הפרטית בשוק הפשפשים שלו. הדימויים שלו הם בדיוק מה שהוא חושב עלינו, האזרחים. ובכך הוא המייצג המושלם של עידן נתניהו

בסערת הדיונים על חוק ההמלצות, בעיצומו של היום הדרמטי ההוא, רגע לפני שוועדת הפנים של הכנסת אישרה את מתווה חוק ההמלצות ושעה קלה לפני שהכנסת אישרה אותה בהצבעה טרומית, היה רגע אחד בחדר הישיבות של אותה הוועדה שהגדיר את הכנסת הנוכחית. את הקואליציה ששולטת בה. את איכות האנשים שמרכיבים אותה. את מה שהם חושבים עלינו. על האזרחים. על הבוחרים שלהם. על כולנו.

כמה דקות לפני אותו אירוע, כאשר הבוס שלו מתעקש שכל העיסוק בחוק המביש לא נוגע לו ואין לו חלק בו, נתפס ראש לשכת ראש הממשלה, יואב הורוביץ, מתגנב לחדרו הרוחש של המוציא והמביא בכנסת הנוכחית, יו"ר הקואליציה הכל-יכול (נכון לשבוע שעבר) דוד ביטן. ואז, כשהאיש של נתניהו נלכד על-ידי העיתונאים ונתפס בקלקלתו, הוא ניסה להתחכם, להתלוצץ והתעקש שהוא בדרך לביטן בעניין אחר. איש לא קנה את הבלוף.

ח"כ דוד אמסלם וראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבה של סיעת הליכוד
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

לא תישאר כאן אבן על אבן. גם לא היסודות

אם הדבר היה אפשרי, חברי הממשלה והקואליציה היו מואשמים בהפרת אמונים. במעשיהם ובמחדליהם הם מנפצים את אבני היסוד של החברה שבחרה בהם. הישרדות אישית היא לא חובה אזרחית, היא אפילו לא זכות

כשהאבק ישקע ותסתיים תקופת הדמדומים הנוכחית, מדינת ישראל לא תהיה עוד כשהייתה. דוברי הימין אוהבים לדבר על יריביהם הפוליטיים והאישיים במונחים של בגידה, של הפקרה, של אובדן אמונה, של נמיכות קומה, של זלזול בערכי יסוד. כן, במונחים של בגידה. אני לא אגיד שהם בוגדים -  לי יש שפה אחרת. כן אגיד שהם מופקרים. ובעיקר הם מפקירים.

כשהאבק ישקע ותגיע לסיומה תקופת הדמדומים הזאת, לא תישאר כאן אבן על אבן. מהחברה הישראלית, שגם ככה מעולם לא הייתה אור לגויים, למרות יומרתה - אפילו לא חברת מופת -  יישארו רסיסים. אם בכלל יישאר דבר כזה, חברה ישראלית.

נתניהו דרעי ובנט וישיבת ממשלה
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

אש בוערת או מסך עשן סמיך?

למתבונן מהצד נדמה שכל גורמי האכיפה עושים לילות כימים במאמץ כן הגיע לחקר האמת. לא משאירים אבן על אבן. חורשים את השדה עד הרגב האחרון. אלא שבחינה לעומק מגלה תמונה שונה: לא רצון וגם לא כוונה. אם באמת היו רוצים, זה היה נגמר מזמן

שנים של חקירות, עשרות חוקרים, מאות נחקרים, אלפי שעות חקירה, אינספור חיקורי דין, הסכמי עדי מדינה, גביית עדויות, חילוט רכוש, חסימת חשבונות בנק, מעצרי בית, תנאים מגבילים, מעצרים לצורכי חקירה, עשרות אלפי דפי פרוטוקול, הדלפות מתוזמרות, ראיונות מדודים. לכאורה - עבודת נמלים נמרצת, נחרצת ויסודית. על פניו, לא משאירים אבן על אבן. בתיאוריה, חיפוש בלתי מתפשר אחר האמת והצדק. למראית עין, נחישות חסרת פשרות.

ובפועל? מסך עשן ותו לא.

דוד שמרון ומיקי גנור
מוטי מילרוד, אילן אסייג
להמשך הפוסט

נעמיד פנים שאנחנו הם ובעזרת השם ננצח

מפתה לחשוב שזו טקטיקה להמרת דתם של מצביעי ימין, אבל אבי גבאי הוא לא שמאל. על כן נראה שהטקטיקה היא המהות וזו השקפת העולם שבה נדרשים תומכי העבודה לתמוך

אני ממילא לא מצביע עבודה, אז באמת שאין לי בעיה לתת לאבי גבאי קרדיט שהוא יודע מה הוא עושה. ובכל זאת, אשמח להסבר בנוגע לכמה דברים קטנים, זניחים. ואני אומר מראש: אם בשיטה שלו הוא יצליח להעביר עשרה מנדטים ממחוזות הליכוד, ש"ס ובוודאי לפיד, לזרועות מפלגת העבודה המתחדשת - הוא יוכרז כמנצח הגדול. כגאון הדור. אפילו חמישה מנדטים. שיהיה שלושה. אבל בנוגע לזה עוד נראה.

ואחרי שאמרנו את זה, בכל זאת כמה תהיות. לדוגמה, הגישה שהוא מציג בנוגע לכיבוש, לשטחים הכבושים, להתנחלויות: כי אפשר להבין את הגישה שאומרת ממילא אין פרטנר (שגיאה יסודית לדעתי, אבל ניחא); ונניח שאין כרגע מצב לפינוי התנחלויות ומתנחלים (קביעה מופרכת שלא עמדה בעבר במבחן המציאות ולא תעמוד בעתיד). אבל מכאן ועד לחיזור נמרץ אחרי נץ קיצוני כמו משה יעלון? שמצוטט הבוקר כמי שקובע שלא יהיה שלום, ששום שטח לא יפונה, שום מתנחל לא יזוז, שבשטחים הכבושים יש מקום לעוד מיליון מתנחלים? מיליון? מתנחלים? אשמח להסבר איך זה מסתדר עם המצע העתידי של מפלגת העבודה המתחדשת. האם אנחנו צפויים למחיקת המילה "שלום" מהמצע? והשאיפה למו"מ מדיני גם? אפילו לא כהצהרה? כשאיפה אוטופית?

משמאל- אבי גבאי לוחץ את ידו של רב בדימונה
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

ואלה שמות: רשימת ה"בוגדים" של נתניהו

המפכ"ל רוני אלשיך הוא אמנם השם החם היום, אבל כולם היו ויהיו בוגדיו. ראש ממשלת ישראל לא שולט בזכות כשרונו, איכות החלטותיו, או שיעור קומתם של אנשיו, אלא רק בזכות כוחו לדכא, להשפיל, להשמיץ ולשסות. איש אינו חסין וכל אחד חשוד, גם אם יוכיח אחרת

השיטה קבועה ואכזרית: אם אתה לא איתי עד הסוף - אתה נגדי. וגם כשאתה חושב שאתה איתי במאה אחוז, אתה נגדי. ובעצם: כולכם נגדי. אם לא כרגע, אז בעוד דקה. אם לא היום, מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. לא חשוב איך, לא חשוב מה, לא משנה מי, למה ומדוע: כל ביקורת היא חתרנות, כל דעה אחרת היא מזימה, כל ויכוח הוא בגידה. הטקטיקה נהפכה לאובססיה.

אם לא היינו יודעים איך עובד הפארטץ' הישראלי, היה סקסי לשרטט מנגנון אופל בנוסח סדרת סרטי ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, מזימות ריגול סטייל לה-קארה או מעללים אפלים מהארסנל של אדגר ג'יי הובר. כמה נחמד לדמיין מערך סבוך של חדרי בקרה משוכללים, מסכי ענק, מאות פקידי מעקב עם מצלמות אולטרה-משוכללות שמפוזרות בכל פינה על פני הגלובוס, גישה מלאה לכל לווייני הריגול, סוכנים מאומנים וקרי רוח שמוכנים לקריאה לכל משימת חיסול 24/7, ממלאי פקודות צייתנים ושתקנים, חבורה מובחרת שאין משימה שקטנה עליה.

נתניהו ואלשיך בטקס חילופי מפכ"ל משטרת ישראל ב-2015
חיים צח / לע"מ
להמשך הפוסט

למה צריך לסגור את כל בתי הכלא הצבאיים?

צריך להגיד את הדברים כפי שהם: כלא צבאי בכלל ומערכת הכליאה הצבאית הישראלית בפרט, הם מסגרת שאסור שתהיה חלק מהצבא. בעיות משמעת חייבות להיות מטופלות בפרמטרים משמעתיים בלבד, ואילו בפשעים צריכה לטפל מערכת השיפוט האזרחית. סיפורה של החיילת בת ה-19 הוא צפירת אזהרה לפני האסון הבא

סיפורה של החיילת שמתה בשבוע שעבר בכלא הצבאי הוא יותר מטרגדיה - הוא סוף נורא של מעשה נפשע. על פניו ובלי להצביע על אשם אחד ספציפי, מדובר על רשלנות פושעת בדרגה הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת. רשלנות פושעת שגובלת בהריגה. והנה חלפה עברה לה גם הפרשה האיומה הזאת בשטף הליצנים המפחידים רגע אחרי ששכחנו מהפוקימונים האיומים.

אם נניח לרגע לפרטי המקרה הנורא, הכרוניקה האיומה של המוות שלא היה ידוע מראש - לגמרי היה חייב להיות ידוע מראש. הוא לא האסון הראשון ואם לא יקרה משהו דרסטי, גם לא יהיה האחרון. ובעצם, די בטוח שהוא לא יהיה האחרון.

חיילים אזוקים זה לזה
טל כהן
להמשך הפוסט

שעתה היפה של הטיפשות - ברוכים הבאים לעידן הבורות

זה לא הזמן להיות חוקר מבריק, משפטן פורץ דרך, מדען דגול, סופר קאנוני, משורר רגיש. הזמן הוא זמן הטיפשות והבורות. הטרנד השולט הוא לעג וזלזול בהשכלה ומחולליה. אלא שמאדירי הטיפשות הם חכמים ומשכילים הרבה יותר מהתדמית שעליה הם טורחים

כשהיינו ילדים היה דבר אחד שעליו התעקשו איתנו המבוגרים - ההורים, המורים ובכלל: חינוך מעל הכל. התעקשו איתנו על חשיבות הלימודים. על הערך העליון של רכישת השכלה. הקפידו שנקרא ספרים. שנחקור. שנשאל שאלות. שנהיה סקרנים. זה אולי לא עשה אותנו יותר חכמים, לפחות את רובנו, אבל במידה רבה זה מנע מאיתנו להיות בורים גמורים. נכון, תמיד היו אלה שהיו מעל הממוצע, היותר חכמים, החכמים מאוד, הגאונים. לא רבים מדי, אבל היו גם כאלה. ברור שלא כולנו היינו תלמידים מבריקים כי לא כולם יכולים להיות.

רובנו עשינו כמיטב יכולתנו, מי יותר ומי פחות. ומגבלת החריצות גברה בדרך-כלל על סף הכישרון. עם זאת, גם אלה שהמתמטיקה הייתה מבחינתם מכשול בלתי עביר, גם אלה שלא הצליחו לשנן את כל כללי השפה והתחביר, עברית ואנגלית ואפילו ערבית (או צרפתית), ניסו כמיטב יכולתם. מי מרצון חופשי, אחרים בלית ברירה ובמידה שונה של הצלחה.

בית ספר לבנים
גטי אימג'ס
להמשך הפוסט

שבוע על המים בטורקיה: לא מפחיד, לא תחביב של עשירים

הפעם הראשונה בטורקיה המפחידה. פעם ראשונה על המים המסוכנים, שלושה (זוגות) בסירה אחת. התרשמות בלתי אמצעית מחופשה בראש אחר, מחוויה של שיתוף וסובלנות, הזדמנות נדירה ללמוד משהו על עצמך ועל זולתך ועל הדרך גם לנפץ כמה דעות קדומות ואמונות תפלות

את השבוע הזה אפשר להתחיל מהסוף. בדרך חזרה לשדה התעופה של אנטליה - כשלוש שעות מעיירת החוף גוצ'ק - המיניבוס נתקע. קורה. יורדים מהמכונית ומביטים מסביב. פחות או יותר אמצע שומקום. אם היינו לבדנו, לא היה עם מי לדבר. הנהג הנבוך עושה כמה טלפונים, ואחרי כמה דקות מגיע פרייבט מצ'וקמק עם מישהו שנטען שהוא מכונאי רכב. הוא מתכופף, בודק, בוחן ומתיישר: אין מה לעשות. עוד כמה טלפונים של הנהג, והבשורה היא שרכב חלופי ייצא בהקדם מגוצ'ק. הבעיה היחידה היא שאנחנו כבר רחוקים כארבעים דקות מנקודת המוצא ולפנינו כמעט שלוש שעות ליעד. הלו"ז מתחיל להיות בעייתי.

האיש שלנו, הקפטן, מרים כמה טלפונים והעניינים מתחילים לעוף. בצד השני של הקו ניתנת ההוראה: חייבים לטפל בדחיפות בקבוצה הישראלית. ואכן, כמה דקות לאחר מכן מגיע המיניבוס החלופי: הרבה יותר מרווח וממוזג, עם מקרר מלא, שקעי הטענה ואפילו ווי פיי. ואם נניח כרגע בצד את המחזה המשעשע של התברברות הנהג החלופי ברחובות העמוסים של אנטליה (חשב לעשות קיצור ונתקע בעיר חפורה וחסומה לרגל סלילת קו חדש לרכבת), הגענו בזמן.

סירות בטורקיה
טובי פולק
להמשך הפוסט

אבא שלי אולי לא היה איש חשוב, אבל היה חשוב כאיש

היום הראשון של ספטמבר הוא יום של התרגשות והתחדשות להורים וילדיהם. עבורי מדובר ביום זיכרון לרגע בו בן נפרד מאביו. לפני 35 שנה הלך אבי לעולמו, ככה סתם, פתאום, בלי למצות את הרגע החולף הזה שנקרא חיים

ב-1 בספטמבר, לפני 35 שנים, אבא שלי מת. 35 שנים. מספר בלתי נתפס. הוא מת לפנות ערב, ככה סתם, אחרי יום עבודה. התיישב על הספה ומת. הוא היה צעיר, אבל מי בכלל הבין את זה אז. כשהוא מת אני לא הייתי אפילו בן 24. שבועיים וקצת לפני יום ההולדת. עוד לא הגיע לגיל 49. בעוד שבועיים וקצת אני אהיה בן 59, והיום אני כבר מבוגר ממנו בעשר שנים.

ב-1 בספטמבר 1982 לא הייתי בארץ. העבודה שלי אז גלגלה אותי בכל מיני מקומות באירופה. טסתי בבוקר שלפני כן וההודעה רדפה אחריי בטלפונים קוויים ממלון למלון, עד שהטלפון צלצל בחדר אחרי חצות. שיחת טלפון שמגיעה אליך לחדר מלון מרוחק אחרי השעה חצות היא לא סימן לבשורות טובות. את הדרך חזרה לארץ עשיתי במשהו כמו 16 שעות מטלטלות, בטיסות פנימיות עם כרטיסים מאולתרים עד שהגעתי בחזרה לבסיס האם.

נגרים בשנות ה-50 בצפון הארץ
דוד אלדן / לע"מ
להמשך הפוסט

אתם חיים על חשבוננו? אז תנו פירוט

הקופה הציבורית היא לא קניינם הפרטי של נבחרי הציבור - היא שייכת לציבור. אנחנו דואגים שהיא לא תתרוקן וזכותנו וחובתנו לקבל דין וחשבון מלא על השימוש שנעשה בה. אין דבר כזה שימוש פרטי בכסף ציבורי. הפרטיות חשובה לכם? פיתחו את הארנק

מעוררת רחמים, אפילו פתטית, היא מלחמתם של נבחרי ציבור ו(ולעתים) רעיותיהם בשמירה על הפרטיות שלהם. זה מתחיל מסירוב עיקש למסור את יומני הפגישות (הציבוריים, הממשלתיים) של מקצת מהשרים, הסגנים והמנכ"לים, ממשיך בהשחרה מסיבית של ימים שלמים וחלקי ימים ביומן הפגישות (הממשלתי) של שרה בכירה בעיני עצמה, סירוב מתמשך של רבים משרי הממשלה וחברי הכנסת וגם הראש עצמו להסביר את תוכניות הנסיעות שלהם ברחבי העולם, הצורך בשלל העוזרים ונושאי הכלים שמצורפים לנסיעות על חשבון הציבור - ועד למלחמת העולם שמנהלת המשפחה הראשונה בתגובה לדרישת שקיפות ציבורית סבירה ופשוטה, שמסיבה כלשהי מעוררת אצלם תבהלה רבתי.

במשך שנים מנסים עיתונאים ועמותות לקבל דין וחשבון ומפורט על אודות השימוש בכספי ציבור ובמשאבי ציבור בידי המשפחה הממומנת ביותר בהיסטוריה של המדינה, והמשפחה מצידה נלחמת על כל פריט מידע כזה כאילו היה מדובר בקוד ההפעלה הגרעיני. פתאום הם נזכרים שיש להם חיים שאינם ציבוריים, שחלק משמעותי מההוצאות שלהם הן "הוצאות פרטיות". ומי יתווכח על זה? הרי זה סביר ואנושי שיהיו לאנשים, גם לנבחרי ציבור, הוצאות פרטיות. הבעיה היחידה היא שבמקרה של המשפחה הספציפית הזאת, כל הוצאותיה מכוסות על-ידי הציבור. גם אלה הפרטיות.

נתניהו
קובי גדעון / לע"מ
להמשך הפוסט

אדם מת מהלך בינינו ואף אחד לא יהיה אשם במותו

נבחרי הציבור לא קוראים לפגיעה פיזית באנשים שחושבים אחרת מהם. הם נזהרים. לשקר, להסית, להוציא דיבה, לעוות מציאות - זה בסדר. הם יודעים שגם כשתבוא הפגיעה בנפש, הם ייצאו מזה בשלום. עובדה, זה כבר קרה

מנהיגים במדינות דמוקרטיות לא מייחלים למותם של יריביהם הפוליטיים. לפחות לא בגלוי. כך היינו רוצים להאמין. בכלל, אנחנו נוטים להאמין באמיתות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. למשל, שבמדינות דמוקרטיות מאבקים פוליטיים, חברתיים, ערכיים, אינם מוכרעים באלימות רצחנית. ואנחנו יודעים שהמציאות שונה. בחברות דמוקרטיות וליברליות האלימות הרצחנית אולי ספוראדית אבל בהחלט קיימת.

האלימות הפוליטית - גם זו הרצחנית - לא מתחילה או נגמרת בחיסול יריבים פוליטיים. קורה שנשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט או אנשי אופוזיציה נרצחים - אבל זה יחסית נדיר. מצד שני, האלימות החברתית-פוליטית נפוצה מאוד בחברות כאלה, לעיתים היא גלויה, אך בדרך כלל נסתרת או מוסתרת מהעין. אנחנו מדברים על האלימות שמתקיימת ברבדים שמתחת לדרגי ההנהגה, כי הבכירים ממילא מצויים תחת זכוכית המגדלת של העין הציבורית ונהנים מהגנה ואבטחה שלא מאפשרת גישה פיזית אליהם.

הפגנת עיתונאים ב-2012
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

חורבן הבית השלישי כבר כאן

כשתסתיים תקופת שלטונו של בנימין נתניהו, החברה הישראלית לא תהיה עוד מה שהייתה לפניו. ולא שהיא הייתה מושלמת, היא רק הייתה מעט יותר נורמלית. נתניהו אומר שהוא רוצה להיזכר כמי שהיה המגן של מדינת ישראל, אבל יגמור כמי שהיה חתום על תעודת הפטירה שלה

כשתחלוף תקופת מלכותו של בנימין נתניהו, והיא תחלוף - למרות שכרגע היא נראית לנו נצחית -  מדינת ישראל לא תהיה עוד מה שהייתה לפניו. לא המדינה, לא החברה, לא אף אחד מהמרכיבים שמהם נוצקה והורכבה מהות הישראליות.

כשבנימין נתניהו יפנה את הבמה הוא יוכל להיות מאוד גאה בעצמו: הוא ישאיר אחריו מורשת. כולנו זוכרים (נניח שכולנו זוכרים) את הנסיבות שבהן הוא הגיע לראשונה למשרד שבו הוא שולט כבר יותר מ-11 שנים (לסירוגין), חודשים ספורים אחרי אותה טראומה לאומית. שגם לגביה, חייבים להודות שהיא נגעה באמת רק לחלק מסוים מהעם והחברה, אותו חלק שלא שכח ולא סלח, החלק שלא ישכח ולא יסלח. החלק האחר, שבו שולט נרטיב נתניהו ביד רמה כבר יותר משני עשורים, לא רק שכח וממילא כמעט מיד סלח. וחלק גדול ממנו פשוט מתעלם ואף מכחיש. גם זה חלק משמעותי במורשת שלו. ומאז אותה טראומה אנחנו גולשים במורד, אל מעבר לקצה הצוק.

נתניהו וטראמפ
Sebastian Scheiner/אי־פי
להמשך הפוסט

מחאת פתח-תקוה: מה שלא יהיה פוליטי, לא יהיה

אי-אפשר שלא להתפעל מההתלהבות והנחישות הבלתי מתפשרת של מובילי המחאה שנולדה בפתח-תקוה. התחילו בקטן, גורשו מהשכונה וחטפו מכות, אבל נעצו רגליים בקרקע והיום הם כבר לא לבד. ולמרות שיש למחאה הזאת לא מעט בעיות, נראה שהחונטה השלטת מתחילה להזיע

חשוב לי להתחיל בתשבוחות. כי אם יש משהו שאני לא טוב בו ולא מסוגל לבצע אותו ולא יודע ולא מסוגל להתמיד בו, בעוד שאחרים עושים את זה בעקשות כה רבה, ללא תמורה ובלי הפוגה - מגיעות להן ולהם כל המחמאות וכל ההערכה.

לא כל אחד בנוי להיות מפגין מקצועי ועקבי. זו פעולה לא פשוטה. מעשה שדורש אמונה עזה בצדקת הדרך, שרידות גבוהה, עור עבה ויכולת ספיגה. לפעמים זו רק השמש הקופחת, החום, הלחות, הצימאון. כמעט תמיד אלה עלבונות והעלבות. ולעיתים, שלא נדע, גם אלימות. אזרחים מפגינים שיוצאים נגד הרוב השולט, נגד הריבון - יהיו בלתי אלימים ככל שיהיו - חוטפים מכות. זה נורא, זה בלתי נסבל, זה לא יעלה על הדעת. אבל זה קורה.

המחאה בפתח תקוה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הפועלים השחורים נושרים, סימני שבירה בקבוצה המובילה

זה אירוע הספורט הכי קשה והכי תובעני. מיליונים צופים בספורטאי-על שקורעים את גופם בשמש ובגשם, בעליות המפרכות ובירידות מסמרות השיער - ומחכים לרגע שבו המוביל יישבר. שהפועלים ינשרו. שהעלייה תכריע. נראה שבנימין נתניהו מתקרב לטיפוס האחרון והמכריע של חייו הפוליטיים

כמו מדי שנה בחודש יולי, העיניים מרותקות למסך של אחד מערוצי הספורט ולא מסוגלות להתנתק ממירוץ האופניים הכי ותיק, הכי מפורסם, הכי מאתגר, הכי מפרך - וגם הכי מרהיב עין ולב. שלושה שבועות במישורים ובהרים של צרפת (בעיקר בצרפת, כי מדי פעם מוזנק הטור ממדינה אירופית אחרת. הפעם הוא זינק בגרמניה, אבל זו בעיקר צרפת על אוקיינוס נופיה הבלתי נגמרים) עד לגראנד פינאלה בשדרות השאנז אליזה בפאריז. הטור דה פראנס מדווש מדי יולי במשך שלושה שבועות רצופים (עם שני ימים חופשיים בסך הכל), עובר במחוזות שונים של הארץ הענקית הזאת, במישורים אינסופיים, בעמקים ובגאיות, בין עיירות וכפרים, מטפס בנחישות לפסגות מינוריות, גבוהות וגם אימתניות, מהגבעות של חבל פריגור, דרך מישורי לב המדינה, קופץ לפרובנס ואיפה לא. והכל בצבע, ברעש, בחגיגה שאין לה סוף. חוויה שאין דומה לה גם כשהיא משתקפת לרובנו דרך המסך בלבד.

בשנים האחרונות, עם התקדמות הסיקור והפירשון הטלוויזיוני, שכמעט שלא משאיר פינה חשוכה (נניח) בכיסוי הטור, אנחנו נחשפים גם לדרמות האנושיות, הקבוצתיות, הקרבות הפנימיים, החשבונות הישנים והחדשים, התמיכות וההפרעות, הבריחות והתפיסות, האיומים והבגידות, התמיכה והחמלה.

טור דה פרנס
CHRISTIAN HARTMANN/רויטר
להמשך הפוסט

חקירת פרשיות נתניהו: הנצח יכול לחכות

התמשכות החקירות בפרשיות נתניהו היא מריחת החקירות של פרשיות נתניהו. אין דרך להציג את זה אחרת, אין סיבה לחשוב אחרת. ובחינה מושכלת של לוחות הזמנים ולוח השנה מביאה אותנו בקלות אל סף בחירות 2019 ואולי גם מעבר להן. ויש מי שדואג שכך אכן יהיה

עיקרי הטקסט שלהלן נכתבו במקור לפני כמעט חצי שנה. מדי כמה שבועות הוא עודכן והאמת היא שאפשר לעדכן אותו על בסיס יומי כמעט, בוודאי שבועי. תזכורת: בתחילת השנה התראיין מפכ"ל המשטרה ואמר, בביטחון האופיינו לו, שחקירת פרשיות ראש הממשלה עומדת להסתיים "ממש בקרוב". עניין של ימים, מקסימום שבועות. חצי שנה חלפה מאז. וכך חולפים להם הימים והשבועות ועוד מעט נספור שנים. החוקרים מתעייפים, לחקירה מונתה פרקליטה חדשה, כתבים באים והולכים ואפילו העורך הנצחי של ישראל היום הספיק לעזוב ואחר בא במקומו. כולם לכאורה נחקרו. העובדות ידועות וברורות. הנחקר הראשי עצמו הודה - גם מעל הדוכן בכנסת - שהוא קיבל מתנות ואפילו הרבה. ולמרות שזה אסור, ולמרות טענתו שזה מותר - הוא הודה. אז מה עוד יש כאן לחקור? בארץ? בחו"ל? כמה נחקרים וכמה עדויות יעידו על שיטה? על שיטתיות? על עסק מסודר של קח וקח? קבל וקבל? ואולי גם תן וקח? בעצם, קח ותן. ובאמת: מתי מספיק יהיה מספיק?

אז רגע לפני שאנחנו מתרגשים, בקטנה, מידיעה על עוד חיקור דין בחו"ל (הפעם פאקר), מעוד ביקור של בני הזוג אדלסון בחדר החקירות, מעוד המצאה מילולית מתפתלת של סוגי החשדות והאישומים (עבירה על חוק המתנות אאוט - "ניגוד עניינים חריף" אין), כדאי שנשתה מים ונירגע.

שרה ובנימין נתניהו
אוליבייה פיטוסי /
להמשך הפוסט

המקום שפעם קראנו לו בית: איך תראה ישראל בעוד כעשור?

השפה לא אותה שפה, ההיסטוריה נמחקת ומשוכתבת, הבורות משתלטת והאלימות מנצחת. ישראל תמשיך להתקיים, אבל לא יהיה דמיון ממשי בין מה שהיא הייתה למה שתהיה. אם ייצא לנו להציץ לישראל של עוד עשור או שניים, לא יהיה לנו מושג מה אנחנו רואים. זמננו עבר

זה לא הולך להיות משעשע, לא אופטימי ולא מעורר תקווה, אבל זה מה שיש לי להגיד לכם הפעם: זה נגמר. זה לא רקוויאם כי אני לא אוהב הספדים. הם תמיד צבועים ולעולם מביכים. אבל אני גם מסיר מראש את האחריות למצב הרוח למי שיקרא עד הסוף. זה לא בשביל קורא שעדיין מקווה. אני לא שייך לאגף המעודדים ולא נטלתי על עצמי את את פוזיציית האופטימי. גם אין לי פתרון סדור ולא תוכנית עבודה. אני לא נבחר ציבור ואין לי שום תפקיד באופרציה הזאת. אני יודע מה הייתי רוצה שיהיה, אבל אין לי מושג איך משיגים את זה. ואני יודע שגם אתמול לא בדיוק היה טוב, אבל ברור לי שלא יהיה גם מחר. לא יהיה טוב ולא בכלל. אז מי שלא בא לו שחור על הנשמה מוזמן לפרוש כבר עכשיו.


זה נגמר

הפגנה של אנשי ימין נגד האסיר הפלשתיני מוחמד עלאן
אילן אסייג
להמשך הפוסט

התקשורת בשירות בתי הסוהר

מצלמות אבטחה ומעקב הן כנראה רע הכרחי. תרגילי חקירה וטריקים הם כלי עבודה חשובים לפיצוח פשעים ושמירה על הביטחון. כל זה לא מצדיק חדירה בוטה לצנעת הפרט של אסיר, גם אם הוא רוצח. ובטח שלא פסטיבל של מציצנות תקשורתית נעדרת שאלות ונטולת ביקורת

מרואן ברגותי הוא אסיר עולם. הוא נשפט והורשע בסדרה של מעשי רצח. המשמעות המשפטית היא פשוטה: מרואן ברגותי רוצח, כי כך קבע בית המשפט. אגב, דינו נקבע בבית-משפט אזרחי - לא צבאי (אם זה משנה). ואם בית משפט הרשיע אדם ברצח, לא כל שכן בחמישה מעשי רצח, האיש רוצח.

בית המשפט שפסק את פסיקתו וגזר את עונשו של הרוצח, כמו כל רוצח אחר, שלח אותו לכלא למאסר עולם. ומכאן שמרואן ברגותי הוא אסיר עולם. רוצח אסיר עולם. וכאסיר, שמורות לו זכויותיו כאסיר.

מרוואן ברגותי מובל לבית המשפט
Baz Ratner/רויטרס
להמשך הפוסט

יום העצמאות הראשון שלי

המציאות הישראלית האלימה וקהת החושים גזלה מבני הארץ את החג היחיד שהיה שלהם. שלנו. החג הלא דתי שנהפך לחג של החבר'ה נכבש בגל הלאומנות, הנקמנות, הגזענות, השנאה וההדרה. חג של חגיגה מעושה ושמחה מזויפת. ורק המועקה נשארה אמיתית

השנה אחמיץ, לראשונה בחיי, את החג היחיד שהיה החג שלי. שלנו. חג העצמאות. לא אהיה בארץ בשבוע של הזיכרון והעצמאות, ולא כי מישהו מכריח אותי לא להיות כאן. ובאופן מוזר אבל גם מדכא במידה, אין בי עצב על ההחמצה. כי היה לי חג אחד שהיה שלי, לגמרי שלי. והוא איננו עוד.

חג העצמאות הוא החג החילוני הראשון וגם היחיד שהיה לנו כאן, לבני הארץ, בכמעט שבעים שנות קיומנו במקום הזה. חג שהיה נטול ציוויים ואיסורים. חג נטול מצוות. חג חילוני. עממי. שווה לכל נפש. חג שלכאורה היה אמור לחבר בינינו: דתיים וחילונים ומסורתיים. אנשי עיר ובני כפר. זקנים, צעירים, נשים וגברים, ילדים ותינוקות. כמעט אמרתי יהודים וערבים, אבל אז נזכרתי שלא.

יום העצמאות גן סאקר ירושלים . נערה נותנת מכה עם פטיש אוויר לחייל מג"ב
דניאל בר-און/גיני
להמשך הפוסט

איך הם לא מתביישים

הם מתהלכים בתוכנו. אנחנו מכירים אותם. הם היו קרובים, יותר או פחות, והם ראו הכל. הם יודעים מה באמת קורה. והם שותקים. גם המבוגרים, המנוסים, האמיצים והמוכשרים ביותר - שותקים. רואים הכל, יודעים הכל, ולא עוצרים דבר. פסגת הפחד

התופעה הפוליטית המדהימה באמת של הזמנים האלה היא לא הראש הנצחי. לא הוא וגם לא משפחתו. הוא זה מה שהוא. וגם היא. זו הסחורה, זה מי שהם ועם זה הם עושים מעל ומעבר. אין מה לצפות מהם, אין ממה להתאכזב. וגם כאשר זה מדהים בכל פעם מחדש, אין סיבה להידהם: הכל צפוי, כולל הבלתי צפוי, והרשות לגמרי נתונה. ואנחנו יודעים שעוד לא ראינו הכל. שאין תחתית לחבית הזאת.

אז מי כן מדהים? כל השאר. מדהימים ובלתי נתפסים. כי כמה שלא נהיה צינים, סרקסטים וסקפטים, אנחנו עדיין מנסים להאמין שנותרה מידה של שפיות אצל חלק, לפחות מקצת, מהאנשים האלה. אולי לא במעגל הקרוב ממש, אבל בוודאי אלה שהסתובבו ומסתובבים בטבעת השנייה והלאה. יועצים שנבעטו, חברי כנסת שנדחקו, לשעברים למיניהם, חברי תנועה, פעילי מפלגה, קציני צבא ומשטרה בהווה ובדימוס, אנשי שירותים חשאיים יותר או פחות. המון אנשים שהיו, ראו, נכוו, התקפלו וברחו. וחלקם אפילו נמצאים שם גם היום, מסתתרים מתחת לשולחנות במשרדים העצובים שלהם.

הפגנת התאגיד, הערב
אילן אסייג
להמשך הפוסט

זה לא התאגיד, טמבלים

הם נלחמים בתאגיד השידור החדש רק כי הוא שם. כי עכשיו תורו. כל השאר היו לפניו, וברובם נכנעו. אז עכשיו זה הוא. והם לא נלחמים בו כי הם יודעים מה הוא יהיה - בדיוק להיפך: הם מנסים להרוג אותו כי אין להם מושג מה ייצא ממנו

זה לא התאגיד. זו לא רשות השידור. זה גם לא היה ערוץ 10. זה לא רביב דרוקר וזו גם לא אילנה דיין. זה לא אמנון אברמוביץ' ובטח לא יונית לוי או איזה קושמרו. זה לא האיך קוראים לו, ההוא, נו, אמסטרדם משהו. זה גם לא המנכ"ל הממונה השמאלן, החבר של גדעון סער. זו גם לא גאולה אבן, גברת סער.

זה לא אף אחד וזה כולם. זה אתם. זה אנחנו. המלחמה היא נגדנו. הוא והם נלחמים בחירוף נפש להשמדת הדי.אן.איי של החברה שלנו. הם עושים הכל לכופף ולאלף את אחד ממרכיביה החשובים ביותר של החברה, אולי החשוב מכולם. כן, נכון - איראן וביטחון והיסטוריה והמורשת הלאומית ואסדות הגז הם החיים עצמם. אנחנו לא שוכחים לרגע. אבל הם לא. לא באמת. כי מעל לכל אלה יש חברה. ולחברה יש מרכיבים שחיונייים להישרדותה. לחיוניות שלה. ליציבות השלד שלה. לדבק שמחזיק את עצמותיה. וחברה, בשביל שתהיה שם בשבילנו, חייבת להיות קצת יותר מסך כל מרכיביה.

גאולה אבן
רשות השידור
להמשך הפוסט