השיחה הזאת מעולם לא התקיימה - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השיחה הזאת מעולם לא התקיימה

שיחות רקע היו תמיד פרקטיקה עיתונאית לגיטימית - אבל רק כחלק מנגישות תקשורתית ונכונות להתמודד עם שאלות לא נוחות. בנימין נתניהו הפר ברגל גסה את הדיל הזה, ועל כן - העיתונאים שהוזמנו לשיחות הסגורות היו חייבים להגיד לו לא

תגובות
נתניהו במסיבת עיתונאים
חיים צח / לע"מ

במדינה דמוקרטית, כאשר אדם מחליט להעמיד עצמו לבחירת הציבור, הוא חותם על חוזה עם הציבור שממנו הוא מבקש אמון וסמכות. ומרגע שנבחר והושבע למלא את תפקידו הציבורי - החוזה הזה מחייב אותו ונוגע לכלל הציבור שאותו הושבע לשרת.

כאשר ראש ממשלה בישראל נשבע למלא את תפקידו - התפקיד הציבורי הרם ביותר והחשוב ביותר של נבחר ציבור כאן - הוא חייב לקיים את החוזה מול כל אזרחי המדינה שאותה נשבע לשרת.  לשרת - לא למלוך, לא למשול, לא לשלוט. לשרת.

רוב המטלות והתכונות הנדרשות מראש ממשלה בישראל ידועות ומוכרות. ברור מאליו שהוא חייב להיות נקי כפיים, ששיקוליו חייבים להיות ענייניים, שרק טובת המדינה תעמוד לנגד עיניו כשהוא מקבל את ההחלטות שלו, טובת הציבור שבחר בו. וכל זה נוגע לכלל הציבור. רוב ציבור הבוחרים שלאו דווקא בחר בו. הכלל הפשוט הוא שמרגע שמונה - הוא ראש הממשלה של כולם.

רמת הנגישות של הבוחר הישראלי לראש הממשלה היא אפסית, בוודאי שאחרי טראומת נובמבר 1995. לראש ממשלה בישראל אין כלל תקשורת ישירה עם הציבור הרחב. הוא לא מתחכך עם האיש ברחוב, לא פוגש את פועל הייצור בסביבת העבודה שלו, לא משוחח עם הפקידה בבנק, לא שומע את העצמאי הקטן, לא מחליף רשמים עם יזמת ההיי-טק, לא מקטר באוזני הרופאה הצעירה, לא מושיט יד לעזרת הפנסיונר הסיעודי המרותק למיטתו.

שרה נתניהו(מימין) וביבי נתניהו
יאיר שגיא

בשביל כל אלה, בין השאר, במדינות דמוקרטיות קיים גשר. ולגשר הזה קוראים עיתונות. העיתונאים, בין שאר החובות החברתיות והמקצועיות שלהם, הם הגשר שבין האזרח לשלטון. בין המצביעים למועמד. בין הבוחרים לנבחר. בין העם למנהיגיו. זו עוד סיבה לכך שעיתונות היא גם שליחות. עיתונאים הם שליחי ציבור. זה כמובן רק אחד מתפקידיה של העיתונות, אבל הוא חשוב לא פחות מכל השאר. במדינה דמוקרטית, ראשי המדינה חייבים לתת דין וחשבון לבוחריהם, והעיתונות היא זו שמופקדת על החובה לדרוש מהנבחרים למלא את החובה האזרחית הזאת.

ראש הממשלה מפר את החוזה הבלתי כתוב עם הציבור

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל כבר קנדציה רביעית במצטבר - במעשיו, במחדליו, בהתנהגותו, באדנותו, בחמדנותו, בכוחניותו, בזחיחותו, בהתנשאותו - מפר את החוזה הבלתי כתוב הזה ביד כבדה וברגל גסה. הוא ורק הוא קובע את הכללים. הוא זה שבוחר את ערוצי התקשורת שלו עם הציבור ששם בידיו את המפתחות לביטחונו, כלכלתו, בריאותו, רווחתו, איכות חייו וגם חייו. הוא לא מתראיין לכלי תקשורת ישראלים, שהם הגשר היחיד בינו לבין שולחיו. הוא מדיר עיתונים, ערוצים, עיתונאים, מראיינים, פרשנים - בעיקר את אלה שלא רוקדים לפי החליל שלו. הוא מפריד ומושל, מקרב ומרחיק, מדליף ומנצל, משתמש וזורק. את מסיבות העיתונאים, הנדירות, הוא הפך למסיבות פרטיות נטולות עיתונאים. העיתונאים אכן נמצאים שם, אבל רק כתפאורה. את ההופעות הטלוויזיוניות הוא המיר בסרטוני הסתה מבויימים ברשת. את הדיאלוג עם הקהל הוא מנהל דרך הרשתות החברתיות באמצעות חבורת נערים בני הבית כעסק משפחתי זעיר ונקמני.

ביבי נתניהו במסיבת עיתונאים
יאיר שגיא

והעיתונות הישראלית מקבלת את המצב הזה בהכנעה. בהרמת ידיים נואשת. העיתונות - שהייתה אמורה להיות המפלט האחרון של החברה המנותקת, של הבוחרים, הצינור לקבלת מידע בלתי אמצעי וחסר פניות על מה שקורה באמת; העיתונות שהייתה חייבת למלא באדיקות ובאומץ את חלקה בחוזה הבלתי כתוב של החברה הדמוקרטית, לשאול את השאלות הלא נעימות, לחפור ולאתר ולחשוף את המידע הקשה, את האמת - התקפלה בלא קרב. נכנעה ללא תנאי.

נתניהו חוגג את תבוסת התקשורת במסע ניצחון אכזר ודורסני

אין דרך להסביר את טראנס התדרוכים האחרון של בנימין נתניהו, אותן פגישות חסמב"ה סגורות ומסוגרות, אפופות סוד שמיועדות לחבורת שומרי הסוד המוחלט בהחלט, אלא כריקוד על דמה של העיתונות. התעללות בגופתה. מסע ניצחון גס, בוטה, מעליב, משפיל. וכולם - כמעט כולם - נכנעו. והוא, כמובן, עשה עליהם את הסיבוב הרגיל שלו. שפך עליהם את כל השטיקים. עם הלוחות המחיקים, עם החיקויים שלהם מחקים אותו. עם ההתקרבנות הפתטית. עם ההתפארות העצמית שאין לה גבולות. עם האקדמיה מאמריקה, עם הצ'יזבאטים של השירות ביחידה, עם האח הגיבור המת, עם העולם כולו נגדנו ובעיקר העולם המדומיין שלו, שכולו נגדו. הוא הסלע האחרון. הוא היה הראשון והיחיד שזיהה. הוא הצ'רצ'יל המודרני. הוא הגוליבר וכל העולם כולו הגמדים העלובים מארץ ליליפוט. הוא זה שקיבל מדינה על סף קריסה ורק בזכותו היום היא מעצמה. רק בזכותו.

הוא נתן את השואו שלו - והם יצאו מוקסמים. אלא מה. כאן אחת אתה שומע על פגישה "מרתקת", שם מעיד מישהו על מפגש "מכבד" - "הוא כיבד אותנו ואנחנו כיבדנו אותו"; וכולם מספרים על איך האדם הכי עסוק בעולם שפינה להם שעה ושעתיים ושלוש ואפילו ארבע. ופה יוצאת הדלפה על פתק שהוכנס לו על כך שראשי השירותים החשאיים מחכים לו לפגישה שמתאחרת, והוא פטר אותם בחיוך זדוני: "שיחכו". ושם על איזה ראש מדינה שהפגישה המדינית עמו התאחרה מאוד. "שיחכה". נהדר. וככה עוד שעה ועוד שעה ועוד אחת. ויש זמן ופנאי בשפע. באלה הוא נזף ועם האחרים התבדח. וכולם כל-כך נשבו בקסמיו ושיחקו את המשחק. המשחק שלו.

רק שכל זה בא על חשבוננו. כי הכל זה תדרוך סגור. לא לפרסום. לא לציטוט. לא לייחוס. פה ושם יוצאים החוצה כמה פירורים, אבל כמובן שמה שיוצא זה רק מה שנוח לו שייצא. גם על זה הוא שולט. בקלות. ידיעה מודלפת על נזיפה בחיילים המפוחדים של התחנה הצבאית והמנהלים-מפקדים שלהם, המפוחדים הרבה יותר. תיאור נלבב על הכיבוד ההדדי של שני הצדדים. על רוחב הלב ושפע הזמן. על ההקשבה כביכול. הרבה עדויות על השאלות שנשאלו - אפס מידע על התשובות, שספק אם היו. ופתאום, ראו איזה פלא, עדויות משתאות על העזוז האידיאולוגי המופלא של... מי? של הפוליטיקאי הכי ציני שהיה כאן מעולם.

שיחות רקע אינן תחליף למסיבות עיתונאית, ראיונות ותחקירים

וזה לא שמישהו באמת מתנגד לשיחות רקע. לתדרוכים. בוודאי שלא להדלפות. ברור בעליל שבלי כל אלה, לא יכולה להתקיים עיתונות. זו תמיד הייתה פרקטיקה מקובלת בין השלטון לעיתונות - אבל רק  כחלק ממערכת קשרים ענפה והדדית. העניין הוא שבנימין נתניהו משחק בעיתונות הישראלית. מבחינתו, העיתונאים ועורכיהם הם לא יותר מבובות על חוט, שאותן הוא מרקיד על-פי רצונו ובהתאם לצרכיו המזדמנים. בדיוק כמו שהוא עושה בממשלתו. במפלגתו. במדינה שעליה הוא מופקד.

וייאמר בהגינות: מעולם לא היה ולעולם גם לא יהיה ראש ממשלה שבאמת אוהב עיתונות, בוודאי שלא עיתונות חוקרת. זה טבעי. אבל רובם ככולם כיבדו את הכללים. ובנימין נתניהו שבר את הכללים האלה. ניפץ אותם. הוא מחרים את העיתונות הישראלית מזה עשור כמעט. פשוט לא מתייחס. לא מתראיין. כשאין מנוס, חבורת המגיבים מנסחת תגובות ארסיות, מתקרבנות, מנותקות מכל הקשר והתייחסות לממצאי התחקיר שפורסם, הכתבה שנכתבה, הידיעה ששודרה. מבחינתו, מגרש המשחקים הפומבי הוא רק עיתונות זרה - ואוהדת. ובאנגלית כמובן. בעברית הוא מצלם את עצמו במצלמה נייחת ומפיץ ביוטיוב. בלי שאלות, בלי תשובות, בלי חיים קשים. הוא קובע את הכללים ושכל השאר יקפצו.

אין רע בשיחות רקע ותדרוכים, אבל רק כחלק מהמשחק הכולל. כן - תתראיין, תתמודד עם שאלות לא קלות, תזיע מול המרואיין, תתעמת עם הסתירות המובנות בדברים שאתה עצמך אמרת - החל מפתרון שתי מדינות ועד שלל המתנות. תתייצב מול הפנסים המסנוורים, תענה על השאלות הקשות ותענה לעניין, לכל הרוחות.

ואחרי כל זה, ואם עשית את זה - רק אז רכשת את הזכות לתדרך. להעביר מסרים ברקע. לא לציטוט, אפילו לא לייחוס.

העניין הוא שהוא לא מקיים את הצד שלו במשוואה. הוא מסרב להתראיין. הוא קובע מי יהיו המראיינים שלו. הוא מטיל וטו על מי שלא עושה לו הנחות. הוא שולח את כלבי האשמורת שלו לרדוף ולהתקיף את אלה שלא סרים למרותו - עד כדי איום קיומי וממשי על משרתם, פרנסת ומקום העבודה שלהם בכלל (ע"ע רביב דרוקר, חדשות 10, גל"ץ, ידיעות אחרונות ועוד).

הוא היה חייב לשמוע לא החלטי. חד משמעי. לא ב-א' רבתי

אבל הכי חשוב: מה שעשו כל אלה שנשכבו על הכביש שלו, זו מעילה באמון הקוראים שלהם. המאזינים. הצופים. הם היו צריכים להיות הגשר שלנו אליו - והגשר קרס. אנחנו לא צריכים את הגשר הזה רעוע. סגור. לא לציטוט, לא לפרסום, לא לייחוס. אנחנו חייבים את הגשר הזה חי ובועט ומורד ושורט ונושף וחושף. הגשר הזה קרס סופית בשבועות האחרונים, ולא שהוא היה מי יודע מה חסון בעשורים האחרונים. הוא פשוט קרס ונשטף עם המים העכורים של הדמוקטטור הגדול.

תשאלו: מה נכון היה לעשות? ובכן, התשובה היא אחת ויחידה וחד משמעית: הייתם חייבים לשלוח אותו לכל הרוחות. שיתראיין בעיתוני ואתרי הבית שלו. כי מי שלא ספר אתכם בעשור האחרון - לא התראיין, לא ענה לשאלות, לא שיתף פעולה, לא נפגש ולא ולא ולא - היה חייב לשמוע את הלא שלכם. חד, חזק וברור.

כי זה הוא שחייב לכם. ולנו. אתם, וגם אנחנו, לא חייבים לו דבר.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#