זקנים, חולים, נכים ומוגבלים - המדינה מעוניינת להיפטר מכם - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זקנים, חולים, נכים ומוגבלים - המדינה מעוניינת להיפטר מכם

ההתעללות בחוסים במוסדות הסיעודיים היא זוועה שזועקת לשמיים, אבל היא רק קצה הקרחון בהזנחה ממלכתית וממוסדת מצד המדינה, שנוטשת את אלה שלא מועילים לה עוד. זו לא רשלנות - זו מדיניות

תגובות
אישה סיעודית מובלת בכסא גלגלים  על ידי פיליפנית
אלון רון

מדינת ישראל היא פלא. באמת. ישות מדינתית שנולדה מתוך הכלום. מהריק המוחלט. מחור שחור. מדינה שנולדה בניגוד לכל הסיכויים, באמצעים דלים ומגוחכים, בלב אזור גיאוגרפי עוין. מדינה שכל מקימיה ואזרחיה המקוריים, אלה שקיבלו את ההחלטה להקימה וטרחו על עצם קיומה, שרידותה והתפתחותה, עשו את כל מה שעשו בלי חוברת הוראות וללא מדריך הפעלה. לא היה להם ניסיון קודם, לא היו להם חלוצים שבעקבותיהם יכלו ללכת. אף אחד לא סימן להם את הדרך.

אפשר להתווכח על מרבית ההחלטות שהתקבלו בראשית ימי המדינה, אולי אפילו לערער על כל ההחלטות שקיבלה הנהגת היישוב והמדינה הצעירה, אבל על עובדה אחת איש לא יחלוק: מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה. מעצם הולדתה, מדינת ישראל הייתה מדינת רווחה. המדינה הצעירה קיבלה אחריות מוחלטת על הבאתם, הצלתם, חייהם, תזונתם, בריאותם, קורת הגג מעל לראשם וגם סיעודם של אזרחיה - ברובם פליטים, עולי עליות הצלה, אזרחים חסרי כל שלא היו יכולים לדאוג לעצמם בעצמם.

הפגנה של נכים למען העלאת קצבת  הנכות
תומר אפלבאום

מדינת ישראל הצעירה קמה כמדינת הצלה. הצלה ורווחה. קודם כל, כי לא הייתה לה ברירה אחרת. אבל בנוסף לכורח הייתה גם אידיאולוגיה. פרנסי המדינה הצעירה ניסו לבנות את החברה החדשה על-פי השקפת עולמם: חברה של סעד, רווחה ושיתוף.

לא הכל הלך בקלות, לא הכל עבד כמו שצריך. ובכל זאת, למרות התנאים הבלתי אפשריים, המדינה הצעירה לא התנערה מחובת הרווחה שהיא חבה לאזרחיה. ולא שלא היו כאלה שהיה להם יותר. ולא שלא הייתה שחיתות גם אז. ולא שלא היו כאלה שעשו סיבוב וקופה על חשבון הקופה הציבורית. ובכל זאת, המדינה כמדינה לקחה אחריות על אזרחיה.

הומלסית שוכבת מתחת לבניין של הביטוח הלאומי
דודו בכר

מתקרבים לאמריקה, מתרחקים מהאזרחים

לא עוד. ככל שהמדינה צמחה, התעשרה, התרבתה, קלטה את המוני עוליה והולידה את ילדיה, היא התרחקה והלכה ממודל הרווחה המקורי שעליו קמה. ככל שהגיע לכאן יותר כסף, ככל שנבנתה ופותחה כאן תעשייה בבעלות פרטית, ככל שהמדינה התקרבה לאמריקה והתרחקה ממקורותיה האוטופיים - כך היא גם השתחררה, שיחררה את עצמה, מחובותיה כלפי אזרחיה. ככל שהכלכלה המקומית ונבחרי הציבור אימצו לעצמה את המודל הקפיטליסטי, הליברלי ובסופו של דבר את האידיאולוגיה הכלכלית הנאו-ליברלית – נהפכה המדינה למיני-אמריקה, כשהיא מאמצת בחדווה את כל תחלואיה של האחרונה. וככל שמדינת ישראל מתבגרת ומתבססת, היא מתפקרת מנכסיה החברתיים ומתנערת מחובותיה לאזרחיה שלה.

המדינה המתבגרת מפקירה את מרכיביה. את האנשים שעושים אותה. את בני האדם שעליהם היא מופקדת. ועכשיו כל אחד לגורלו. מי שיש לו הרבה - מסודר. מי שיש לו משהו - מנסה להסתדר. מי שיודע לקבמן, מתקמבן. ואלה שאין להם? בעיה שלהם.

מימין- אחות במעון קשישים תומכת בזקנה
ירון קמינסקי

המאמר הזה לא נכתב כטקסט פוליטי, אבל הכל פוליטי. האישי הוא גם הפוליטי. וגם מצבו של האזרח הבודד, האדם האחרון בשורה, הוא תוצאה של החלטה פוליטית. של סדרי עדיפות בחלוקת המשאבים. וסדרי העדיפות של מקבלי ההחלטות מכתיבים מי יקבל ומי יקבל פחות ומי לא יקבל דבר. כי הקופה הכללית היא לעולם עוגה נתונה וסופית.

וזה לא שאין מספיק משאבים - יש די והותר. השאלה היא רק מה עושים בהם. וכאשר נקודת המוצא היא תקציב ביטחון מפלצתי; ואחריו כל הכסף שבעולם לתחזוקת המדינה שמעבר לגבולות המדינה; וההפרטות המופקרות, שהן נטו חלוקת מתנות חינם למקורבים ולמקושרים; ועל הדרך צריך גם לממן תעשיית שוחד עניפה; ולתת מענה קואליציוני פרטני לכל המשתתפים בחגיגה המפלגתית; והערבוב הרה אסון של דת ומדינה; ושיקולים זרים ומושחתים בכל נושאי הכלכלה, התעשייה, התחבורה, התשתיות, האנרגיה, הבינוי וכל השאר. המדינה מחלקת לכולם - וביד רחבה. ולמי לא נשאר? לרווחה. רווחת האדם היחיד. יוצא מזה שגורלו של האזרח הוא פועל יוצא של פוליטיקה צינית ומדיניות אכזרית.

ואז נתקלת המדינה באלה שצריכים אותה. ופתאום היא מגלה לאסונה שהעלייה הדרמטית בתוחלת החיים היא צרה צרורה. שמדובר בהוצאה כבדה ולגמרי מיותרת. כמו התקדמות הרפואה, השיפור באיכות המים וטיב המזון. וכל אלה גורמים למדינה, בצר לה, להוציא על תחזוקת חוליה וזקניה הרבה יותר ממה שהייתה רוצה. כי מבחינתה, כל שקל שהולך לחולים, לנכים ולזקנים - שלא מועילים לה עוד - היה יכול לעבור ישירות לכיסיהם של אלה שיש להם הרבה ורוצים הרבה יותר.

כל אדם שאיבד את כושר העבודה וההשתכרות שלו; כל אזרח מעל לגיל העבודה; כל חולה שצורך בדיקות יקרות, תרופות נדירות וטיפולים מתקדמים; כל מאושפז; כל פנסיונר; כל אדם שמגיע למצב סיעודי - הוא נטל על החברה. נטל מיותר. הוצאה שלא תחזור. הפסד נטו.

חדר אוכל של מעון יום לנכים וקשישים
אייל טואג

זקנים, חולים ונכים? נטל על החברה

בחברה שנשלטת על-ידי בעלי הון, בעלי שררה ובעלי כוח - המנהל המצליח הוא השליט. ומנהל טוב, יספרו לכם בכל פקולטות הניהול היוקרתיות שבהן למדו והתמחו מיטב הכלכלנים שלנו, צריך להיפטר מעסק מפסיד כמה שיותר מהר. קוראים לזה מיזעור נזקים. והאנשים האלה הם נזק. ולהחזיק אותם, סתם להחזיק אותם בחיים - אפילו לא בחיים של איכות ואפילו לא במינימום של חיים בכבוד - עולה הון. וזה פשוט לא משתלם. מדובר בעובדים מאוד לא יעילים ולא משתלמים עבור המנהלים שלהם.

כי בסוף החיים הם דיל. ודיל טוב הוא דיל רווחי. ואנשים חולים, נכים, זקנים ובוודאי סיעודיים, הם דיל גרעוני. מפסיד. ומה עושים כשהעסק לא מרוויח? מפטרים. ובמקרה שלנו: נפטרים. פשוט נפטרים מהאנשים המיותרים. וככל שהם נפטרים יותר מהר, ככה יותר טוב.

וזה, אם תרצו, ההסבר הפשוט והפשטני לקריסתה של מערכת הרווחה. למצבה של מערכת הבריאות, למצוקת מיטות האשפוז, לצפיפות הבלתי נסבלת בחדרי המיון ובמחלקות. ובעיקר למה שקורה במוסדות ובמחלקות הסיעוד. כי הכל זה סדרי עדיפות. חלוקת משאבים. פוליטיקה.

אז כשאתם נתקלים בעוולות הביטוח הלאומי, בתורים האינסופיים בקופות החולים ובבתי החולים, ברוע ובשרירותיות הלב של הביטוחים הרפואיים הפרטיים, בכשלי הדיור המוגן (גם זה היקר והיוקרתי, שלא יהיו לכם אשליות) ובעיקר במחזות הזוועה במוסדות הסיעוד - תזכרו: זה פוליטי. זו מדיניות. זה ככה כי מישהו החליט שהסבא והסבתא שלכם, הוריכם וגם אתם בעתיד, פשוט מיותרים. כי אין טעם להשקיע בנו כשאנחנו לא יעילים עוד. כולנו בדרכנו הבטוחה והבלתי נמנעת אל תחתית הסולם. אל סוף שרשרת המזון. וממש לא משנה כמה מס הכנסה וכמה ביטוח לאומי שילמנו, ומס בריאות וביטוחי בריאות משלימים וביטוחי בריאות פרטיים וביטוחי פרימיום וסיעוד ד-לוקס ומה שתרצו. כי כשיגיע היום שבו נמצא את עצמנו מושלכים ללא שמץ של כבוד על מיטת הסיעוד, אף אחד לא יספור אותנו עוד. נתייתר.

ואם חשבתם שהעולם שייך לצעירים, אז טעיתם: העולם שייך לעשירים.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#