אדם מת מהלך בינינו ואף אחד לא יהיה אשם במותו - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדם מת מהלך בינינו ואף אחד לא יהיה אשם במותו

נבחרי הציבור לא קוראים לפגיעה פיזית באנשים שחושבים אחרת מהם. הם נזהרים. לשקר, להסית, להוציא דיבה, לעוות מציאות - זה בסדר. הם יודעים שגם כשתבוא הפגיעה בנפש, הם ייצאו מזה בשלום. עובדה, זה כבר קרה

תגובות
הפגנת עיתונאים ב-2012
אמיל סלמן

מנהיגים במדינות דמוקרטיות לא מייחלים למותם של יריביהם הפוליטיים. לפחות לא בגלוי. כך היינו רוצים להאמין. בכלל, אנחנו נוטים להאמין באמיתות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. למשל, שבמדינות דמוקרטיות מאבקים פוליטיים, חברתיים, ערכיים, אינם מוכרעים באלימות רצחנית. ואנחנו יודעים שהמציאות שונה. בחברות דמוקרטיות וליברליות האלימות הרצחנית אולי ספוראדית אבל בהחלט קיימת.

האלימות הפוליטית - גם זו הרצחנית - לא מתחילה או נגמרת בחיסול יריבים פוליטיים. קורה שנשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט או אנשי אופוזיציה נרצחים - אבל זה יחסית נדיר. מצד שני, האלימות החברתית-פוליטית נפוצה מאוד בחברות כאלה, לעיתים היא גלויה, אך בדרך כלל נסתרת או מוסתרת מהעין. אנחנו מדברים על האלימות שמתקיימת ברבדים שמתחת לדרגי ההנהגה, כי הבכירים ממילא מצויים תחת זכוכית המגדלת של העין הציבורית ונהנים מהגנה ואבטחה שלא מאפשרת גישה פיזית אליהם.

אבל לכל שאר בני האדם קל מאוד להגיע. בפרקטיקה היומיומית, הא-פוליטית לכאורה, אנחנו עדים לאלימות בנאלית שפוגעת ברופאים בבתי החולים, באחיות בריאות הציבור, בעובדי רווחה שמנסים למלא את תפקידם, בפקידי בנק, בנהגים בכביש, בסתם אנשים שמנסים לגלות אזרחות סבירה ומעזים להעיר למישהו על עוול כלשהו. ובעיקר בנשים. כל יום, כל הזמן. בכל רגע נתון אשה נרצחת וכולם שותקים.

מסיתים מבפנים

והאלימות הזאת מחלחלת גם לפוליטיקה וממנה לעיתונות. לתקשורת. כי מה קל יותר מלפגוע בנושאי הבשורה? בעיתונאים, בשדרים, במגישים, בפרשנים, בבלוגרים, בכותבים העצמאיים. הם חשופים בקולותיהם, בפניהם הגלויות, בכתובות הדואר האלקטרוני שלהם, בחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלהם, בכתובות המערכות שבהם הם מועסקים, בכתובות בתיהם הפרטיים בהם הם מתגוררים עם משפחותיהם.

בין אלה מתהלך היום אדם מת בפוטנציה. בתת הכרתו הוא יודע את זה. הוא חש את זה בעקצוץ מטריד שמופיע מדי פעם בעורפו. הוא מבין את זה מתוך ניתוח מושכל שהוא עורך כל זמן שהוא קורא תגובות, איומים ונאצות שמגיעים בעקבות כל מילה שהוא כותב, משדר, מדווח, מפרשן.

יש סיכוי גבוה שזה יקרה. זה קרה בדרגים הגבוהים ביותר בעבר, זה יקרה שוב. זה כמעט קרה וזה כמעט יקרה שוב. כמו שקרה וקורה במדינות אחרות ובחברות אחרות. ושוב לא יימצא האשם. כי האשמים איכשהו תמיד יוצאים נקיים. פוליטיקאים, ביניהם גם מנהיגים מהדרג העליון שמסיתים במילים מפורשות, מוכיחים באותות ומופתים שהם לא קראו לפגיעה פיזית. לא קראו לרצח. הם רק דיברו כללית, עקרונית, הגיבו למתנגדיהם, התגוננו כי תקפו אותם. הם לא התכוונו. לא רצו שכך יקרה. לא העלו על דעתם. אבל המילים שלהם עוברות ונקלטות. ויש מי שמקשיב ויודע לפרש אותן כמיטב הבנתו.

ובין המסיתים יש היום - אולי לראשונה במחוזותינו - גם אנשים מבפנים. מתוך המקצוע. עיתונאים וכותבים, שבגלל שנאה ותיעוב ואולי גם פחד, חורצים מבלי דעת את גורלו של אחד מהקולגות שלהם. וכולם כאיש אחד לא קמים ולא עוצרים ולא בולמים ולא מוקיעים את המסיתים הפרועים. את אלה שמשתוללים ברשתות החברתיות, את אלה שמוציאים דיבה פלילית בלי שום בסיס. את אלה שמאיימים בלי חשבון, בלי להסתיר, בלי להסתתר. לכל אחד מהם יש שם, פנים וכתובת. כל אחד כותב במו ידיו ומוחו החולני את הראיות נגדו עצמו. ונבחרי הציבור שותקים. המשטרה מתרשלת. התביעה משותקת.

שותקים ומתירים את הדם

כל האחראים מחרישים. אם מתוך הסכמה, אם מתוך עצלות, אם בגלל פחד טהור. המערכת הפוליטית, כמו גם מערכת האכיפה, משותקות מפחד מפני האלימות. המערכת שומרת ומאבטחת בסכומים ואמצעים בלתי נתפסים את הבכירים, שלכאורה, רק לכאורה, נתפסים בעיניהם כמאויימים, ואגב כך מפקירה את מי שמצויים בסכנה אמיתית. לפעמים סכנת מוות.

בראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד. מאובטח עד לשורשי שיערותיו, ובמילותיו ובשתיקתו זורק לכלבים את כל מי שהם לא הוא. וכמו אז, לפני עשרים ומשהו שנים, הוא כמובן לא קורא לאלימות. אלא מה. "הוא לא בוגד", הוא קרא אז מהמרפסת בכיכר המשוקצת - "הוא טועה". אבל את הסאבטקסט היו מי שהבינו אחרת. מהצווחנים בכיכר ובצמתים עם ארונות המתים וחבלי התלייה ובאירועים ובכל מקום, דרך הרבנים שהסיתו ועדיין מסיתים ועד לאיש ההוא עם האקדח והחיוך.

ומילא מה שהוא אומר, הבעיה הגדולה היא במה שלא נאמר. בשתיקתו נזק גדול יותר. בשתיקתו מול השתוללות חסידיו השוטים הוא מתיר להם להתפרע מילולית וגם פיזית. שום גינוי, שום פעולה מעשית, ללא שמץ התנערות.

נהפוך הוא: הוא ממשיך בשלו. כשהוא מוגן בחסינות מהותית ועדת לקקנים, הוא ממשיך לשקר ולהסית, מפיץ שקרים ומוציא דיבה על אנשים שאינם מוכנים להשתחוות בפניו. עיתונאים, כתבים, פרשנים, אנשי רוח ואנשי זכויות אדם וקרנות רווחה ועמותות, שרוצות טוב ופועלות כחוק ובשקיפות. הם מדברים ועושים ועוזרים ומנסים לסייע ולחשוף - הוא משקר ומשמיץ ומטריף ומסית ומשסע.

ובסופה של שרשרת המזון האלימה הזו מחכה מישהו שהבין מה שהבין, ובידיו סכין, אלה, שרשרת של אופניים, מטען חבלה או אקדח.

ואחרי שהמת המהלך יהיה מת שלא מהלך עוד, שוב אף אחד לא יהיה אשם. כי מי חשב, מי חלם, מי העלה על דעתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#