אתם חיים על חשבוננו? אז תנו פירוט - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתם חיים על חשבוננו? אז תנו פירוט

הקופה הציבורית היא לא קניינם הפרטי של נבחרי הציבור - היא שייכת לציבור. אנחנו דואגים שהיא לא תתרוקן וזכותנו וחובתנו לקבל דין וחשבון מלא על השימוש שנעשה בה. אין דבר כזה שימוש פרטי בכסף ציבורי. הפרטיות חשובה לכם? פיתחו את הארנק

תגובות
נתניהו
קובי גדעון / לע"מ

מעוררת רחמים, אפילו פתטית, היא מלחמתם של נבחרי ציבור ו(ולעתים) רעיותיהם בשמירה על הפרטיות שלהם. זה מתחיל מסירוב עיקש למסור את יומני הפגישות (הציבוריים, הממשלתיים) של מקצת מהשרים, הסגנים והמנכ"לים, ממשיך בהשחרה מסיבית של ימים שלמים וחלקי ימים ביומן הפגישות (הממשלתי) של שרה בכירה בעיני עצמה, סירוב מתמשך של רבים משרי הממשלה וחברי הכנסת וגם הראש עצמו להסביר את תוכניות הנסיעות שלהם ברחבי העולם, הצורך בשלל העוזרים ונושאי הכלים שמצורפים לנסיעות על חשבון הציבור - ועד למלחמת העולם שמנהלת המשפחה הראשונה בתגובה לדרישת שקיפות ציבורית סבירה ופשוטה, שמסיבה כלשהי מעוררת אצלם תבהלה רבתי.

במשך שנים מנסים עיתונאים ועמותות לקבל דין וחשבון ומפורט על אודות השימוש בכספי ציבור ובמשאבי ציבור בידי המשפחה הממומנת ביותר בהיסטוריה של המדינה, והמשפחה מצידה נלחמת על כל פריט מידע כזה כאילו היה מדובר בקוד ההפעלה הגרעיני. פתאום הם נזכרים שיש להם חיים שאינם ציבוריים, שחלק משמעותי מההוצאות שלהם הן "הוצאות פרטיות". ומי יתווכח על זה? הרי זה סביר ואנושי שיהיו לאנשים, גם לנבחרי ציבור, הוצאות פרטיות. הבעיה היחידה היא שבמקרה של המשפחה הספציפית הזאת, כל הוצאותיה מכוסות על-ידי הציבור. גם אלה הפרטיות.

ואז כמובן קופצים המצקצקים וטוענים: אבל היי, מותר לכל אחד שתהיה לו פרטיות. והם כמובן צודקים. כי נניח, רק נניח, שמקצת מההוצאות שמשפחה כלשהי - אפילו משפחת המלוכה - הן הוצאות מאוד אישיות ואפילו אינטימיות. ואולי גם מביכות בעליל. ובאמת, מי לא מכיר את זה שיש דברים שאתה קונה, שלא היית רוצה שכולם יידעו עליהם? אפילו בתוך המשפחה. אז איפה כאן הבעיה? מה קל יותר מלשלם על הדברים האלה מהכיס הפרטי וחסל סדר שקיפות? כי הרי דורשי השקיפות ממש לא דורשים דין וחשבון על השימוש בקופה הפרטית, בכיס ובארנק האישיים - אלא רק פירוט ההוצאות שנמשכות מהקופה הציבורית. כולנו מסכימים שכל אדם רשאי לעשות בכסף הפרטי שלו כרצונו (בתנאי שזה חוקי כמובן). לא רוצים לתת דין וחשבון על הוצאות מביכות? שלמו עליהן מהכיס הפרטי ונפתרה הבעיה. כמו שמקובל בכל העולם המערבי. אז זהו, שזה לא מקובל עליהם. הם פשוט לא מסוגלים.


שיחות פרטיות עם חברים פרטיים?

זה לא נגמר כאן. יש את העניין ההוא, הפלילי לכאורה, של ההצהרה הכוזבת (לכאורה) למבקר המדינה. אותה פעולה בניגוד עניינים (לכאורה) פלילי. אותן עדויות שקר (לכאורה) בחקירות המשטרה. ועל מה מדובר? על השיחות קבועות, עם אותם האנשים, באותן השעות, מדי ערב, שניהל (לכאורה) נבחר הציבור מס' 1 עם העורך הראשי של העיתון שנאמר עליו שהוא העיתון שנוסד ופועל רק עבור הראש. אז נבחר הציבור טוען שלהד"ם ומסרב למסור את מועדי השיחות, את אורכן ואת זהות המשתתפים בהן. ואפילו הצהיר על כך (באמצעות מנכ"ל משרדו המושעה) שאין שום זיקה "עיתונאית" בינו לבינם ובינו לבין העיתון "שלהם". הם רק חברים. חברים קרובים. אז מה אם החשד הוא שהשיחות התקיימו בשעה שבה נסגר העיתון, או לפחות העמוד הראשי שלו ובוודאי הכותרת הראשית שלו. קורה. ככה יצא.

וזה כמובן מאוד אישי. הם חברים אישיים. ולמי אין חברים אישיים שאיתם הוא משוחח, בטלפון ממשלתי מאובטח, מדי יום ובאותה השעה בדיוק? וזה נגרר לדרישות פשוטות שנובעות מחוק חופש המידע, ומשם התגלגל לערכאה ראשונה ולערכאות ערעור וזה לא נגמר וספק אם ייגמר. תשאלו: איך זה מתקשר לקופה הציבורית? ובכן, הקשר קיים, גם אם הוא סמוי מן העין. למשל: החלטות כלכליות קריטיות לקופה הציבורית, שזכו לרוח גבית נמרצת בעיתון שלכאורה אין לו זיקה אליו. החלטות מיסוי, רכש, תשתיות, דיור. 

ועכשיו גם הדרישה הפשוטה - הציבורית בתכלית - למסירת מידע בסיסי על היקף ומהות העסקתה של הגברת בעבודה החשובה שהיא כה מתהדרת בה, שמגובה בתואר שבו היא מתקשטת. אז בואו נניח שבעיר מסוימת, אדם מסוים, שמועסק וממומן מהתקציב הציבורי של קופת אותה העיר, ונושא בתואר ובתפקיד שדורש התמחות מיוחדת - הוא לא בדיוק מה שהוא אומר שהוא. ואולי אותו אדם לא בדיוק מחזיק בתארים שבהם הוא מתהדר וגם לא ממש מבצע את העבודה שהוא טורח להצהיר שהוא עוסק בה, וגם לא בהיקף שעליו הוא מדווח, אם בכלל. האם הייתה בעיה כלשהי להשיג את המידע על העבודה והעובד וכמה ולמה?

ואם נחזור למשפחה ההיא, אז מילא היא שמנופפת במרץ במקצועה, תאריה ועבודתה הכה חשובה - נניח שהיא אדם פרטי (נניח) ומותר לה - אבל גם הוא, נבחר הציבור מס' 1, לא מפסיק לנופף באותו עניין בדיוק, וטורח ומתעקש שזה ייאמר בכל מקום. ייאמר וייכתב. עם התואר כולו, לכל אורכו ורוחבו. ובסך הכל מה ביקשנו לדעת? מה היא באמת עושה ועל מה היא מקבלת שכר מהעירייה, שגם היא מוסד ציבורי עם כסף ציבורי. אתם מנופפים בתפקידה המתיש? בכישרון העל? במסירות שאין לה קץ? בהקרבה שאין שנייה לה? אתם דורשים (מילולית) מכל העולם ואשתו (מילולית) להכיר בתרומתה האדירה? במקצועיות הבלתי מתפשרת שלה? אז מה פשוט יותר מלחשוף מה בדיוק היא עושה, כמה היא עושה, איפה היא עושה ואיך. לא ביקשנו מכתבי המלצה - רק הסבר פשוט מי, כמה ולמה. איפה כאן הבעיה? מה הסוד הגדול? וחמור מזה: מה האינטרס או התירוץ של העירייה להסתיר נתון כל-כך בסיסי? מי מחזיק את מי במה והיכן?


מי שכה טורח להסתתר

העניין פשוט בתכלית: מי שכל-כך טורח להסתתר, מן הסתם יש לו הרבה מה להסתיר. כי בואו נחשוב כל אחד לעצמו ועל עצמו: אם היינו בסיטואציה דומה, האם היינו טורחים כל-כך להסתיר? אם היינו זוכים למימון כלשהו מגוף כלשהו, לא כל שכן המדינה - האם היינו מעזים לעשות שימוש אישי בכסף ציבורי? ואם היינו מאוד רוצים, אפילו חייבים, להוציא הוצאות פרטיות, אישיות, אינטימיות, מה שזה לא יהיה, האם היינו מעלים על דעתנו לבצע את ההוצאה הזאת מהקופה הציבורית?

במשך שנים הם מתעקשים לאכול את העוגה ולעמוד על כך שהיא תישאר שלמה. מצד אחד, היא עובדת מאוד קשה. מצד שני - בכל פעם שנבחר הציבור נתקל בשאלה לא נעימה שנוגעת לענייני הבית, הוא זורק את זה עליה. הוא לא ידע, לא שמע. הוא לא מזמין חמגשיות. הוא לא מתעסק בריהוט גן. "אה, זה... בזה אשתי טיפלה...". אבל רגע, אם היא עובדת כל כך קשה בשירות הציבורי - מתי יש לה זמן לטפל בכל אלה?

ואיך אלה שמטפלים בתקציב הממשלתי/ממלכתי מסבירים את חשבון ההוצאות הפתוח של שאר בני המשפחה, אלה שאינם נבחרי הציבור או בעלי תפקידים? מי מאשר את אחזקתם של בני משפחה בגירים שממשיכים לחיות בבית הוריהם, בבית שהוא שלנו, על חשבוננו? מי מחליט על מימון האבטחה הממכלתית, השימוש בצי הרכב הממשלתי, תקציב המזון, הטיסות, בתי המלון? מי חותם על ההזמנות והחשבוניות? כיצד ועל איזה בסיס מתבצעת ההפרדה בין הכסף הציבורי לגחמות הפרטיות? זה לא כסף ציבורי?


אין דבר כזה "פרטי" כשהכסף "ציבורי"

הכלל פשוט מאוד וחייב לחול על אנשי ציבור, פקידים ממשלתיים ובוודאי שעל כל מי שהוא נבחר ציבור: ככל שזה נוגע לשימוש בכסף ציבורי - אין דבר כזה פרטיות. מתנאי המגורים ותקציבי השיפוץ במעון השרד, דרך המזון והשתייה, עבור לתקציבי הפינוקים והמותרות, מימון צרכי שאר בני המשפחה, שימוש בכלי הרכב של המדינה, מימון כרטיסי טיסה, אירוח בבתי מלון, טיפול בבני משפחה סיעודיים - ועד לתקציבי האלכוהול, הגלידה והפיצוחים. אין ולא יכול להיות דבר כזה שנקרא הוצאה פרטית במסגרת תקציב ציבורי. נבחרי הציבור מקבלים שכר. יש להם צרכים פרטיים? שיפתחו את הארנק. גם אם מדובר בגזירה שהם אינם מסוגלים לעמוד בה.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#