אבא שלי אולי לא היה איש חשוב, אבל היה חשוב כאיש - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא שלי אולי לא היה איש חשוב, אבל היה חשוב כאיש

היום הראשון של ספטמבר הוא יום של התרגשות והתחדשות להורים וילדיהם. עבורי מדובר ביום זיכרון לרגע בו בן נפרד מאביו. לפני 35 שנה הלך אבי לעולמו, ככה סתם, פתאום, בלי למצות את הרגע החולף הזה שנקרא חיים

תגובות
נגרים בשנות ה-50 בצפון הארץ
דוד אלדן / לע"מ

ב-1 בספטמבר, לפני 35 שנים, אבא שלי מת. 35 שנים. מספר בלתי נתפס. הוא מת לפנות ערב, ככה סתם, אחרי יום עבודה. התיישב על הספה ומת. הוא היה צעיר, אבל מי בכלל הבין את זה אז. כשהוא מת אני לא הייתי אפילו בן 24. שבועיים וקצת לפני יום ההולדת. עוד לא הגיע לגיל 49. בעוד שבועיים וקצת אני אהיה בן 59, והיום אני כבר מבוגר ממנו בעשר שנים.

טובי פולק בן ה-12 ואביו
מתוך האלבום המשפחתי

ב-1 בספטמבר 1982 לא הייתי בארץ. העבודה שלי אז גלגלה אותי בכל מיני מקומות באירופה. טסתי בבוקר שלפני כן וההודעה רדפה אחריי בטלפונים קוויים ממלון למלון, עד שהטלפון צלצל בחדר אחרי חצות. שיחת טלפון שמגיעה אליך לחדר מלון מרוחק אחרי השעה חצות היא לא סימן לבשורות טובות. את הדרך חזרה לארץ עשיתי במשהו כמו 16 שעות מטלטלות, בטיסות פנימיות עם כרטיסים מאולתרים עד שהגעתי בחזרה לבסיס האם.


בספינה של עקורים, בלי כלום

אבא שלי עלה לארץ ב-1950. נער בן 17 בקושי, באונייה עם הוריו, אחותו ואחיו. אחת מעשרות אלפי המשפחות שנעקרו מאירופה, שבקושי התחילה להתאושש מהמלחמה הגדולה שהסתיימה חמש שנים לפני כן. הם עלו בלי כלום. הגיעו לארץ קשה וענייה, כשהיתה המדינה בחיתוליה. עוד לא מדינה של ממש. מהאונייה הם הועברו ישר למעברה. כן, כולל הריסוס ב-DDT. הוא הספיק לחיות בארץ החדשה שלו בדיוק 32 שנים. זהו. בלי השכלה פורמלית (את לימודיו היסודיים בקושי השלים בגלל המלחמה) ובארץ נכנס ישר לעבודה, שממנה לא נפרד ליום אחד עד שמת.

עולים חדשים מגיעים לישראל באונייה ב-1949
דוד אלדן / לע"מ

הוא עבר בשלום את שנות ה-50 הקשות ואת שנות ה-60 המתישות; את מבצע קדש ואת מלחמת ששת הימים; את המיתון שלפניה ואת ההמתנה מעוררת האימה שלקראתה; הוא חווה את התרוממות הרוח הלאומית של הפיכתנו ל"אימפריה"; את השגשוג לקראת שנות ה-70 עד להלם הגדול והמכה האיומה של 1973; את היציאה ממצוקה כלכלית לרווחה יחסית; שרד את מפא"י ואחדות העבודה, והצביע תמיד למערך; תיעב את בגין ושנא את הקומוניסטים, שאת נחת זרועם הכיר היטב מהמקום ממנו הגיע.

הוא לא היה מתהפך היום בקברו אם היה שומע ורואה מה נהיה מאיתנו. כי מתים לא באמת מתהפכים. בטח לא בקבר. הוא היה בן למשפחה דתית מאוד, אבל מיד כשעמד על דעתו התנער מכל האלוהים הזה שכולם מדברים עליו. הוא לא סבל את הדת והאמין רק באנשים. כשאביו, שהיה דתי מאוד, היה עדיין בחיים (מת בשיבה טובה בערך שנתיים לפניו, למרבה האירוניה) הוא עוד הלך פה ושם לבית הכנסת. הלך בראש השנה וביום כיפור, אבל חזר הביתה בזמן לארוחה. בלי צום ובלי עניינים. כשהסבא מת גם זה נגמר.


לא איש חשוב מאוד

אבא שלי לא היה איש חשוב, אבל הוא היה חשוב כאיש. כל אלה שהכירו אותו, אהבו אותו. הוא לא ידע להגיד לא. הוא תמיד עזר, תמיד תמך. במקום הקטן שבו גרנו כולם הכירו אותו, אבל אחרי שנים גילינו שהכירו אותו הרבה יותר אנשים ממה ששיערנו, במקומות הרבה יותר רחוקים. גם לו לא היה מושג. הוא לא היה משכיל, אבל הוא היה חכם. לא היו לו תעודות, אבל מעטים הצליחו לעשות את כל מה שידע לעשות בעצמו. בשתי ידיו. נגר-אמן, צייר ופסל ואומן; הוא ידע לבנות כל דבר, לתקן כל מה שצריך, לחשוב ולראות חפץ בעיני רוחו ולהביא אותו לאוויר העולם בשתי ידיו. כמה אנשים כאלה יוצא לנו להכיר בימי חיינו?

כמה אנשים אנחנו מכירים שמסוגלים לתכנן את ביתם, לבנות אותו במו ידיהם, לסלול את קווי המים והביוב, לערבב בטון ולסדר את הברזלים, ליצור ולהרכיב את המשקופים, ליצוק רצפות, לסתת חרסינות, לחתוך מרצפות, להקים גג ולבנות את רעפיו מעליו. כזה הוא היה. כמה כאלה היו, וכמה כאלה נשארו. כמה מהאנשים שמסביבנו בכלל מבינים משהו בכל הדברים האלה. וגם מסוגלים לעשות אותם במו ידיהם.

פולקסווגן דאבל קבינה
סי.פי ת'ורנטון


פולקסווגן דאבל-קבינה

כשהוא מת, הייתי במרחק של שמונה שנים מהמחשב האישי הראשון שלי. את טלפון החוגה בבית קיבלו הוריי אחרי המתנה של כמעט עשור. הם לא היו חברי מפלגה, לא רופאים ולא חולי לב. המספר בבית היה בן חמש ספרות. כשהוא מת עוד היו לנו בבית פטיפון ותקליטים; הטלוויזיה הראשונה בצבע, מתוצרת "סילבניה", היתה בסך הכל בת שנה. וכשחיים יבין הגיש את מבט, כולנו ראינו. כולנו. החיים היו אז אנלוגיים. גיר אוטומטי במכוניות היה רק לנכים או למתעשרים ההם מקו בר-לב, שנסעו באוטו אמריקאי. לנו היה פולקסווגן דאבל-קבינה. בכל העיר שלנו היו אז אולי שתיים-שלוש מכוניות עם מזגן.

הוא מת ארבע שנים לפני שנולדה נכדתו הבכורה. כשהוא מת, הייתי אני בסך הכל שנתיים אחרי השחרור מהשירות הסדיר. הוא מת שלושה חודשים אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה; במהלך השבעה עליו נרצח באשיר ג'ומייל והתרחש הטבח בסברה ושתילה. בגין היה ראש הממשלה, שרון היה שר הביטחון, רפול היה הרמטכ"ל. ועדת כהן עדיין לא הוקמה. עיתון חדשות טרם נוסד. מעריב היה עדיין העיתון הנפוץ ביותר במדינה, כך לפחות נכתב מתחת ללוגו שלו. הוא מת פחות משנתיים לפני שהשם שלי, של בנו הבכור, התפרסם ככותב של כתבה בעיתון ישראלי.

כל חייו, מאז שהגיע באונייה לנמל חיפה, הוא קרא מעריב, אבל לא זכה לראות את השם של בנו מתנוסס מעל דפי העיתון שהקפיד לקרוא. אני יכול לשער שהוא היה גאה מאוד אם היה זוכה. כי במעריב היו אז השמות שכולם קראו. השמות של הגדולים. מעריב היה אז מבחינתו העיתון בהא הידיעה.

כל מה שהוא השיג בחייו הוא השיג ובנה בשתי ידיו. ידי זהב. כל מי שזכה להכיר אותו, יודע. היום אין הרבה ערך לידיים כאלה. היום, המעטים שנשארו להם ידיים כאלה, הם עוד פריט סטטיסטי בטורי האבטלה. נגרים, מסגרים, בנאים, רצפים, סתתים, גגנים. לעבודה הוא לבש מכנסי חאקי קצרים עם כיסים עמוקים, הוא עבד בגופיה אפורה. כן, הגופיה האפורה ההיא. מהתמונות של הפועלים.

ילדים בגיל בית ספר צופים בטלוויזיה בשנות ה-60
אי-פי


הסיפור ממנו נוצקה המדינה שהייתה

הסיפור של אבא שלי הוא לא סיפור יוצא דופן. הוא סיפורם של מי שנולדו במחצית הראשונה של המאה שעברה; סיפורם של אלה שילדותם נעקרה מהם והם נעקרו מעולמם; בהם כאלה שנשארו לבדם בעולם, אחרים שהגיעו עם משפחה אבל בלי כלום. אנשים שנקודת ההתחלה שלהם היתה נקודת האפס. אנשים שמהם נוצקה המדינה הזאת. החברה הזאת.

אבא שלי מת ב-1 בספטמבר 1982, בלי שהיה לו מושג מי זה בנימין נתניהו. וטוב שכך. אבל לכל תקופה היה הממסד שלה. הגולדה והגלילי, היגאל אלון והמשה דיין והמנחם בגין והשמחה ארליך; וגם האשר ידלין והמיכאל צור. היו אלה שעשו ביושר - היו אלה עשו בלעדיו; והיו גם כמה שנתפסו. אף אחד לא הפגין מול שערי רמלה כשידלין הלך לבית הסוהר, אבל אף אחד גם לא חשב שדיין הוא גנב עתיקות כפי שהיום אנחנו יודעים שהיה. הגנרלים היו גדולים מהחיים והפוליטיקאים היו מאוסים כפי שהיה ראוי שיהיו. והאנשים הפשוטים, בלי טלוויזיה ובלי פייסבוק ובלי סלולר ובלי כלום, ראו מרחוק. ולא תמיד הבינו.


הצבעים דוהים, אך הזיכרון חד

בזכרונות שלנו התמונות נהפכות לאיטן לשחור-לבן. מי מאיתנו לא מכיר את זה מהסיפורים והעדויות והתמונות ממלחמות ישנות. מאירופה. מהקמת המדינה. מסיני. מששת הימים. גם תקופת החיים הזאת - שנות ה-50 וה-60 ואפילו קצת ה-70 - מאבדות לאיטן את הצבעים שלהן ודוהות בזיכרוננו כמו היו הטלוויזיה "סילבניה" מ-1982, רגע אחרי המחיקון והאנטי-מחיקון שבא בעקבותיו. הטלוויזיה שהיה בה כפתור עגול שכשהיית מסובב אותו שמאלה התמונה היתה מאבדת את הצבעים שלה והופכת שחור ולבן. ובעיקר אפור.

אבל ככל שהזיכרון מתעמעם ומתעתע, וכמה שהוא נהפך מדי יום ליותר ויותר עמום, ככה הוא חד וצלול וחי בחלומות. הנגריה. והריח של דבק המגע. והמסמרים בפה. והעיפרון. והפטיש ביד. והנסורת והאבק שנדבק לכל פינה בגוף.

אבא שלי אולי לא היה איש כל-כך חשוב, אבל הוא היה איש. היה איש טוב. היה בנאדם. כמה כאלה אתם מכירים היום?

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#