נעמיד פנים שאנחנו הם ובעזרת השם ננצח - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעמיד פנים שאנחנו הם ובעזרת השם ננצח

מפתה לחשוב שזו טקטיקה להמרת דתם של מצביעי ימין, אבל אבי גבאי הוא לא שמאל. על כן נראה שהטקטיקה היא המהות וזו השקפת העולם שבה נדרשים תומכי העבודה לתמוך

תגובות
משמאל- אבי גבאי לוחץ את ידו של רב בדימונה
אליהו הרשקוביץ

אני ממילא לא מצביע עבודה, אז באמת שאין לי בעיה לתת לאבי גבאי קרדיט שהוא יודע מה הוא עושה. ובכל זאת, אשמח להסבר בנוגע לכמה דברים קטנים, זניחים. ואני אומר מראש: אם בשיטה שלו הוא יצליח להעביר עשרה מנדטים ממחוזות הליכוד, ש"ס ובוודאי לפיד, לזרועות מפלגת העבודה המתחדשת - הוא יוכרז כמנצח הגדול. כגאון הדור. אפילו חמישה מנדטים. שיהיה שלושה. אבל בנוגע לזה עוד נראה.

ואחרי שאמרנו את זה, בכל זאת כמה תהיות. לדוגמה, הגישה שהוא מציג בנוגע לכיבוש, לשטחים הכבושים, להתנחלויות: כי אפשר להבין את הגישה שאומרת ממילא אין פרטנר (שגיאה יסודית לדעתי, אבל ניחא); ונניח שאין כרגע מצב לפינוי התנחלויות ומתנחלים (קביעה מופרכת שלא עמדה בעבר במבחן המציאות ולא תעמוד בעתיד). אבל מכאן ועד לחיזור נמרץ אחרי נץ קיצוני כמו משה יעלון? שמצוטט הבוקר כמי שקובע שלא יהיה שלום, ששום שטח לא יפונה, שום מתנחל לא יזוז, שבשטחים הכבושים יש מקום לעוד מיליון מתנחלים? מיליון? מתנחלים? אשמח להסבר איך זה מסתדר עם המצע העתידי של מפלגת העבודה המתחדשת. האם אנחנו צפויים למחיקת המילה "שלום" מהמצע? והשאיפה למו"מ מדיני גם? אפילו לא כהצהרה? כשאיפה אוטופית?

זה מתחבר לעוד משהו זניח שאמר היו"ר הנבחר: "אני לא עוסק בזכויות של הפלסטינים". אז הבעיה הפלסטינית היא לא העניין שהכי מעסיק אותו כרגע. זה אולי חשוב, אבל לא עכשיו. רק שהבעיה הפלסטינית מחוברת ומשולבת במחוז בחירה הכרחי של העבודה - ערביי ישראל. עניין שולי של לא פחות מ-22% מכלל בעלי זכות הבחירה במדינה. מחוז שבלעדיו הסיכוי של הזרם החשוב הזה לחזור לרלוונטיות שואף לאפס, מלמטה. איך הוא אמר? לעולם לא נשב עם הרשימה המשותפת. אבל האם זו באמת השאלה? זו התשובה הנכונה כרגע? שהבעיה הערבית לא מעסיקה אותו? טוב, כנראה שמלשכת יו"ר בזק הנוף שבחלון הוא פסגות האלפים השוויצרים.

אבי גבאי
תומר אפלבאום


ספין ה"סיגרים" ו"חמגשיות"

עניין סוף שמעט מטריד היא גישתו הסלחנית של היו"ר החדש הנמרץ לשחיתות הממארת שמיוחסת לראש הממשלה. במו אוזניי שמעתי אותו אומר במו פיו ש"אני לא חושב שנתניהו לא צריך להתפטר על סיגרים". סיגרים? סיגרים?! אנחנו מדברים על סיגרים? אז גם אם נניח שהיו"ר החדש והנמרץ מעדיף לעבוד כרגע פנימה ולנסות לגייס בוחרים חדשים - ככה ליפול על הספין של צוות נתניהו? "סיגרים"? "חמגשיות"? "מתנות בין חברים"? על זה אנחנו מדברים, מר גבאי? או על שחיתות שיטתית וממארת (לכאורה), על פני שנים רבות, במאות אלפי שקלים, דולרים, בשווי ערך בשווי מיליונים. אז "סיגרים"? אתה רציני?

ובשביל לא להעיק, נניח כרגע לשאלה החברתית. הכלכלית. היו"ר החדש מתפאר בעיקר ביכולותיו הניהוליות, הארגוניות, ההצלחות המוכחות שלו בניהול מוצלח של חברה עסקית גדולה. אבל מה זה בזק? מה היא הייתה, אם לא מונופול דורסני (והיא כזאת גם היום) שבמשך עשרות שנים ובעיקר אחרי שהופרטה לטובת מקורב של ראש הממשלה עשתה רווחים דימיוניים בכל תחומי התקשורת, כמונופול חסר רחמים ולא הוגן? האם ניהול קפיטליטי של תאגיד כזה, שעשק את לקוחותיו בלי חשבון - ניהול שעל הדרך גם נטל לעצמו שכר מטורף של מיליונים מדי שנה - האם ניהול כזה הוא ערובה לניהול נבון ואחראי של מפלגה? של מדינה?


ואז הופיע אלוהים

ועוד משהו קטן ולגמרי אישי. נכון שהעבודה היא לא הבחירה שלי, אבל היסטורית היא הייתה הבחירה של משפחתי. של רוב חבריי. של מגזרים שלמים. והמשותף לכל אלה - כמו מאות אלפים אחרים - היה החילוניות. הכפירה בקיומו של אלוהים. הגישה הבסיסית הייתה שאמונה דתית היא לגיטימית, אבל רק ברמה האישית. שאמונה היא עניין של האדם בינו לבין עצמו. בוודאי שלא כקרדום פוליטי לחפור בו. ובוודאי שלא כתנאי בסיס לקיומנו וישיבתנו כאן. כך נולדה התנועה הציונית, כאלה היו הרוב המוחלט של המתיישבים הראשונים, בוני הארץ, מחוללי הציונות, מובילי העליות הגדולות.

כן, היו ביניהם מאמינים, גם דתיים בפורמטים שונים - אבל הדתיות והאמונה מעולם לא היו תנאי יסוד לציונות. היהדות התקבלה כמכנה המשותף ההיסטורי בין קבוצות אנשים גדולות או קטנות, קהילות עם מנהגים משותפים, מנהגים ומסורות. האמונה באלוהים וקיום מצוות מעולם לא היו המכנה המשותף ההכרחי. האמונה לא הייתה התנאי. להיפך. בוודאי שלא במהלך 70-60 השנים הראשונות של המאה העשרים.

אז עכשיו - עמוק לתוך שנות האלפיים - מצביעי ותומכי העבודה אמורים להמיר את דתם? להבין שמה שקובע זו יהדותם והמסורות הדתיות שלהם? לקבל ולתמוך ביו"ר שעוסק בשאלה המאוד חשובה שהיא: יש או אין אלוהים? שעושה חיבור הכרחי בין יהדות לחילוניות לאמונה באל כלשהו? זה הליין החדש?

הטקטיקה שקופה, מובנת ולכאורה גם חכמה: מצביעי הימין הם אנשים שמאמינים באלוהים; רבים מהם דתיים - רובם המכריע מסורתיים; רובם ככולם ניצים מדיניים; רובם המכריע לא אוהב ולא סופר ערבים; חלקם מתגורר מעבר לקו הירוק ולרובם אין שום בעיה עם הכיבוש ושום דבר נגד ההתנחלויות. אז לא נדרוש מראש הממשלה המושחת שלהם שיתפטר, כן נתחנף להם, נלקק להם וננסה להביא כמה שיותר מהם לנטוש סופסוף את הפתק ההוא, שמדי בחירות הם משלשלים לקלפי כאחוזי דיבוק.

נתניהו משוחח בטלפון האדום
משה מילנר / לע"מ

הבעיה היא שלמנהיג חברתי, מדיני, פוליטי, חייבת להיות השקפת עולם מסודרת, מגובשת, חד משמעית ובלתי מתפשרת. בכל תחומי החיים. מאלוהים ועד למשנה חברתית וכלכלית סדורה. מאמין או לא, סוציאליסט או קפיטליסט, איש של פשרה ושלום או ביטחוניסט לוחמני, חברתי חם או דג ליברלי קר - הדרך חייבת להיות אחת. אי אפשר גם וגם.

מנהיג שמאמין בדרכו בלב שלם, שיאסוף ויגבש סביבו כוורת שמאמינה בו ובדרכו ויחד איתה שינסה לשכנע כמה שיותר אנשים, בוחרים, שדרכו היא הדרך הנכונה. ולא רק הנכונה - היחידה הנכונה.


לא מה הציבור רוצה, אלא מה הוא צריך

מנהיג חייב להאמין בעצמו, בצדקת טיעוניו, בהיגיון שלהם, בצדק האבסולוטי של דרכו, במידת ההתאמה של דרכו לחברה שהוא רוצה להנהיג. וללכת על זה בכל הכוח ובלי למצמץ. מנהיג צריך, חייב, להתוות דרך. לחרוש בשדות בור. ליצור בעצמו את התלמים. ללכת בדרך לא סלולה - ולסלול אותה. גם אם קשה, גם אם כואב, גם אם הדרך מלאה בורות, מהמורות, טרשים ויתושים.

למנהיג אסור להוציא את האצבע, לבדוק את מצב הרוח, לנחש מה ההמון רוצה - וכך לבחור את דרכו. מנהיג אמיתי הולך בדרכו שלו ולא בדרך שנדמה לו שהציבור רוצה ללכת בה. כי זו טקטיקה. וטקטיקה מעולם לא ניצחה אסטרטגיה. בטח שלא לאורך זמן. טקטיקה היא אמנות הטווח הקצר - אסטרטגיה היא חשיבה סדורה לטווח ארוך.

למנהיג אסור לרמות את הציבור שהוא רוצה להנהיג. כי בניגוד למה שנדמה לנו, מנהיג שרוצה לקורא תיגר על הסדר הקיים, הנצחי - לא יכול לרמות את ציבור בוחריו, מאמיניו. כי הבלוף לא יחזיק מעמד. כי מול כל חיקוי שקרי, הבוחר תמיד יעדיף את המקור.

כי מנהיג אמיתי לא שואל מה הציבור רוצה - מנהיג אמיתי יודע מה הציבור צריך. ועם זה הוא חייב ללכת את כל המרחק. באומץ. בלי פחד. גם אם ייכנס עם הראש בקיר.

וגם כשיש מטרות גדולות יותר מהאמת האבסולוטית; וגם אם נכון שיש משימות מיידיות, משימות חירום, שנדמה שהן גדולות וחשובות מהאמת הפנימית וגם החיצונית; וגם אם זה לכאורה הטריק שעבד כל כך הרבה פעמים בעבר - זה לא יעבוד שוב. כי שקר יכול לעבוד פעם. לפעמים גם פעמיים. אבל סופו של כל שקר להתגלות.

משרדי בזק  בתל אביב
AMIR COHEN/רויטרס

ואז, אותו מנהיג בעיני עצמו גם עשה שקר בנפשו, גם שיקר לבוחריו, גם הוליך שולל את מאמיניו, את העדה הנואשת שבייאושה מנסה להיאחז בכל שביב של תקווה - אותו מנהיג מזויף מובס. כי כמו שראינו: בבחירה בין המקור, נורא ככל שיהיה - לחיקוי איכותי לכאורה ככל שיהיה, ההמון יחזור ויבחר במקור.

ומילא שהוא מובס, איתו מובסת גם התקווה. פעם אחר פעם. ובסוף הדרך הוא ועוקביו ומאמיניו נשארים בלי הדרך, בלי העקרונות, בלי האמת, בלי הגאולה.

ועם אפס מנהיגות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#