החבר'ה הטובים: ברגע אחד הכל נגמר - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החבר'ה הטובים: ברגע אחד הכל נגמר

מאות מיליוני בני אדם נשבו בקסם האפל של סיפורי המאפיה. מהופנטים אנו בוהים בסאגות משפחות הפשע, בקודים, במנהגים, באלימות חסרת המעצורים, בתחכום, באכזריות. עלייתם ונפילתם הם סיפורים עוצרי נשימה. ורק דבר אחד הם יודעים כמונו: זה אף פעם לא נגמר בהפי אנד

תגובות

בניגוד לתדמית ההוליוודית שלה, עיקר פעילותה של המאפיה - של ארגוני פשע בכלל, של משפחות פשע - היא לא בהפעלת אלימות. המטרה של המשפחות האלה היא כלכלית. הארגונים האלה, כמו חברות מסחריות, כמו פירמות מסחריות - היא כסף. הרבה כסף. הם שואפים להשתלט על תחומי מסחר. להשיג השפעה כלכלית. ליצור מונופול דורסני בתחומים שבהם הם בוחרים לעסוק. יש חברות שעוסקות בבנייה, יש פירמות שמתמקדות במסחר סיטונאי או קמעונאי, יש תאגידים שמייצרים מוצרים, יש חברות שיווק ומסחר והפצה ותיווך ומה לא. משפחות הפשע המסורתיות, בכל פינה על פני הגלובוס, בוחרות תחומים כלכליים שבהם הן יכולות להשיג השפעה אבסולוטית, דורסנית - והולכות עליהם בכל הכוח. האלימות שהם נוקטים בה היא רצחנית. אכזרית. אבל היא רק הכלי. היא לא המטרה.

ריי ליוטה ורוברט דה נירו בסרט "החבר'ה הטובים" מ-1990
Warner Bros.

ארגונים כלכליים מהסוג הזה, מאפיות מקומיות וגלובליות, משפחות פשע וארגוני פשע, הולכים על התחומים שהכי קל להשתלט עליהם ולשמר אותם. למשל: ייצור, הפצה ומכירה של משקאות אלכוהוליים בתקופת היובש בארצות הברית (הארגון של אל קפונה כדוגמה אחת בולטת). הימורים חוקיים ובלתי חוקיים במקביל לעיסוק וסרסרות לזנות (בגסי סיגל, מאיר לנסקי וחבריהם בראשית ימי לאס וגאס). גביית דמי חסות. ייצור, הפצה ומכירת סמים מכל הסוגים (ארגוני המאפיה האיטלקית בניו-יורק, ארגוני הפשיעה במרכז ודרום אמריקה). פינוי ומיחזור פסולת (הסופרנוס). מיחזור בקבוקים. יו ניים איט.

המאפיה, ארגוני הפשע, משפחות הפשע, לא בחלו באמצעים, לא פחדו, לא נרתעו ולא נסוגו מפני החוק. מבחינתם, החוק הוא עניין ששמור לאחרים. לאלה שמתעקשים לשחק על-פי הכללים שלו. הארגונים האלה, ארגוני הפשע, יצרו לעצמם חוקים נפרדים. חוקים וכללים וקודים ששמורים רק להם. נכון, מדי פעם נוצרו התנגשויות מול אנשי החוק וגורמי האכיפה, אבל לאורך השנים נוצר מאזן אימה ושתיקה של הליכה במסלולי חיים מקבילים. רוב האזרחים צעדו וצועדים בשבילים הקונפורמיסטיים של החוק והסדר, ובמקביל אליהם חיים את חייהם ההם שמחוץ לחוק. ע"ע הטרילוגיה המפוארת על שושלת דון קורליאונה, הסנדק.


החנות תבוא אליהם. גם המסעדה

חוצני החוק (כל הזכויות שמורות) סיגלו לעצמם שלל מניירות. לא סתם עוד שיגעון של פסיכופטים - יותר סימני זיהוי. אחווה. השתייכות. קודים של לבוש. של שפה. של מחוות גופניות. התנהלות יומיומית. בילויים אופייניים. הם לעולם יתהלכו בפמליות עצומות ממדים. מוקפים באינספור מאבטחים, מוקפים ביועצים, אנשי סוד, אנשי שירותים למיניהם. הם לא ינהגו בעצמם, לא יפתחו את דלת הבית, המשרד או הרכב, לא יכינו לעצמם כוס קפה או חביתה. במסעדה תמיד יהיה מי שישלם על הארוחות שלהם. מישהו שידאג להביא להם את החליפה, תפורה ומותאמת אישית. הם לא יבואו לחנות - החנות תבוא אליהם. לפעמים גם המסעדה, על השפים שלה, המלצרים והסומלייה. תמיד יש להם אנשים שיעשו בשבילם את מה שצריך. הם מתניידים בשיירות עצומות ורעשניות, ופשוטי העם נדרשים - באלימות ובגסות - לפנות להם את הדרך. הם לעולם לא יטוסו במחלקת תיירים. לא ימתינו לטיסתם בשער היציאה למטוס. הם לא יעסקו בצ'ק אין או בצ'ק אאוט במלון. והחדר לעולם לא יהיה חדר - תמיד סוויטה. אפילו קומה שלמה.

כשיגיעו למקום שבו הם עשויים להתחכך בקהל, כל סוג של קהל, האנשים שלהם ידאגו לבדוק אותו. לסנן אותו. להרחיק מתוכו גורמים בלתי רצויים. כשיסבו לשולחן, תמיד תקיף אותם פמליה של מהנהנים. מחייכים בכוח. צוחקים צחוקים קולניים ומאולצים בתגובה לכל גחמה וגיחוך (זוכרים את החבר'ה הטובים יושבים במסעדה ומריצים דאחקות? זוכרים את הפארודיה של אריק אינשטיין ב"כבלים"?). לעולם לא תתפסו אותם יושבים לבדם עם קפה, סלט או מרק. ולעולם יתגודדו מסביבם מזדנבים-מעריצים, מלקטי שררה וכיבודים, שישתו בצמא כל גיהוק ושיהוק וילקטו מהרצפה כל פירור של שררה.

ולמרות שעיקר פעילותם היא ליד החוק ומחוצה לו, חוצני החוק בהחלט יודעים עד כמה חשוב לתקוע יתד בעורף האויב. הם מבינים היטב את החשיבות העצומה של אנשים משלהם במסדרונות הלגיטימיות. במחוזות החקיקה, בין גורמי האכיפה, אצל מקבלי ההחלטות בנושאי הנדל"ן, אצל פקידי הקרקעות, בין גבירי שלטון המקומי, בצמרת המשטרה, בתביעה הכללית, בצמרת הבנקאית, בשירותים החשאיים. כל ראש ארגון כזה יודע: בשביל לשלוט בתהליך וגם בתוצאה שלו, אתה צריך כמה גורמים שיהיו שלך: ראש התביעה הכללית, מפקד המשטרה, נציב מס ההכנסה, ראש השירותים החשאיים.

ולא סתם הארגונים האלה מכונים משפחה. הסיבה טריוויאלית: המעגלים הכי קרובים חייבים להיות של המשפחה. ולמצער, כאלה שהם כמו משפחה. אנשי הסוד המקורבים באמת, היחידים שיודעים את כל הסודות, הם קרובי משפחה בדרגות שונות - כי לא תמיד יש אחים, אבא-אמא, גיסים אוהדים או בני דודים מדרגה ראשונה. אבל אסור לטעות בהם: המקורבים באמת הם אנשי המשפחה, גם אם הם לא בדיוק משפחה. העיקר שיהיו כאלה שלא משנה מה יקרה, שגם אם צווארם יהיה בסכנה - פיהם יישאר חתום. גם הבלתי משוחדים ידעו את זה והלכו על האחד שהיה מחוץ למשפחה: הבוק קיפר. מנהל החשבונות. איכשהו, האיש שעל הספרים הוא תמיד החוליה החלשה.


ואז הכל ייעלם, כמו אדי האלכוהול

ואיך דואגים שגם האחרים ישתפו פעולה? לא יבגדו בארגון ובעיקר בראשו? לא יסגירו? לא יתהפכו? הכל מתחיל בבחירה ובמינויים. ראש המשפחה יודע שמי שרוצה לישון בשקט בשבת, חייב לסגור את כל הפינות בערב שבת (גם אם זה יוצא אחרי כניסת השבת). הם יודעים לדאוג לכך שכל מינוי יהיה על תנאי. שכל מועמד יעבור את ועדת הקבלה של הארגון. שכל ממונה יהיה חייב לזה שמינה אותו. שכל תפקיד יישא בחובו הבטחה - וגם איום. שכל מה שעשה המועמד בעברו מתועד ומקוטלג במקום בטוח וממתין ליום פקודה.אנחנו נקרא לזה סחיטה באיומים - הם יקראו לזה תעודת ביטוח.

והממונים והכפופים יודעים. הם ראו את אלה שקדמו להם. הם לא צריכים להתעורר עם מסר מהסנדק בדמות ראש של סוס במיטה - הם זוכרים היטב את אלה שאך לפני שעה קלה ישבו איתם סביב שולחן העץ המהודר בכורסאות העור, ופתאום פוף, הם אינם. אחד חש פתאום תחושה של מיצוי ומאז הוא מחפש עבודה שתמצה אותו מחדש. שני קרא על עצמו באיזה עיתון, הסיק את המסקנות והתאדה. שלישי נעצר לתשאול ארוך בידי כוחות עלומים והבין את הרמז. רביעי מצא עצמו בחקירת משטרה על איזו קומבינה מסחרית שאיש לא זכר, אבל פתאום איכשהו חזרה לכותרות. את כולם נשאה הרוח.

נכון, חייהם של המשפחות האלה אינם פשוטים. הכסף והכוח וההשפעה באים עם מנות גדושות של מתח, טירוף ולפעמים גם שיגעון ממש. טרפת מוחלטת. תשאלו את טוני סופרנו. תזכרו את רוברט דה-נירו ובילי קריסטל. ומחוזות הטירוף עלולים להיות בלתי נעימים, עד כדי כך שגם טובי המטעמים והמשובחים שבמוצרי הטבק והאלכוהול לא יפיגו את טעמה הנורא של ההיסטריה.

אבל לא רק זה. בעוד שעם התקפות טירוף שגרתיות, חרדות מזדמנות והתקפי פניקה יומיים אפשר איכשהו להתמודד בעזרת עשן ריחני, אלכוהול עילאי, כימיקלים שונים ובריחות לטיולים סביב העולם - תמיד מקננת בתוכם החרדה האמיתית. הסופנית. קצת כמו הפחד האנושי האוניברסילי מהמוות, אבל יותר. ראשי המשפחות הם אנשים שיודעים קצת היסטוריה. יש כאלה שיודעים יותר, עוד מבית אבא. הם יודעים שכל ראשי הארגונים, ראשי המשפחות, המאפיונרים אם תרצו - כולם לא גמרו טוב. כולם עד האחרון שבהם. לפעמים זה קרה להם מוקדם, לעיתים נדירות הם נופלים בגיל מופלג. אבל הם תמיד נופלים. ובכל גיל, הם יודעים, המכה היא קשה. מרה, קרה ומנוכרת. והם יודעים שכשזה נגמר - זה נגמר באחת. ביום בהיר אחד מישהו נשבר. כמו בחבר'ה הטובים. כמו בבלתי משוחדים. ואז, כהרף עין נעלמת השיירה, מתאדים המזדנבים, נמלטים היועצים, נסתמים צינורות האספקה, מתפוגג העשן ונמוגים אדי האלכוהול.

וכך, כל ראש ארגון כזה, כל ראש משפחה, יודע שהמשאב היחיד שנשאר לו הוא הזמן. והוא משאב מוגבל. ועל כן הוא נלחם על כל יום גם כשהוא כבר מבין שאין עוד יום.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#