שופטים, תובעים, עורכי דין, עבריינים: יכול להיות שכולם בני אדם? - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שופטים, תובעים, עורכי דין, עבריינים: יכול להיות שכולם בני אדם?

טוב שנמצא המבוגר האחראי שהחזיר את כולנו לפרופורציות. כי קורה שאנשים פיקחים נגררים אל מעבר לנורמה הרצויה, ובדיוק שם צריך את החכם שיידע לשלוף את האבן מהבאר שאליה הושלכה. כי מתחת לחליפה, למדים, לגלימה, כולם בני אדם

תגובות
רונית פוזננסקי כץ וערן שחם שביט
מוטי מילרוד, תומר אפלבאום

יש שופטים בירושלים וטוב שיש שופטים בירושלים. ולשופטים יש נציב תלונות ציבור והוא אמון על בירור התלונות נגד שופטים שיושבים בירושלים ובתל-אביב ובחיפה, בבאר-שבע ובנצרת. וטוב שיש נציב כזה. ונראה שטוב שהשופט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין, הוא השופט של השופטים. טוב שהוא יושב במקום שבו הוא יושב, וטוב שעליו הוטלה המשימה הלא נעימה לבדוק מה בדיוק היה שם, בבית המשפט בתל-אביב, בין שופטת צעירה לתובע צעיר. מזל גדול שהיא הוטלה עליו.

די והותר נאמר על הפער שבין התדהמה שנפלה על כולנו, לפחות על רבים מאיתנו, כשנחשפנו לראשונה לחילופי המסרים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לתובע ערן שחם-שביט (נחמד שגם האישה וגם הגבר בסיפור הזה נושאים שמות משפחה כפולים). ברגע הראשון התדהמה הייתה משתקת. מביכה. מעיקה. התחושה הייתה שהשניים גונבים סוסים מאחורי גבם של החשודים וסוחרים בימי המעצר שלהם במעמד צד אחד. רק כך אפשר היה להבין את זה ממבט ראשון. וזה נראה נורא. בזמן אמת לא קיבלנו את התמונה המלאה יותר. ההוגנת. בעיקר את ההקשר האמיתי שלה. סביר להניח שהיא לא הייתה בידי אלה שפרסמו אותה (הכתב דורון הרמן ועורכי חדשות 10).

למחרת כבר היה ברור שלא כצעקתה. שהתכתובת התבצעה בנוגע לפגישה מקדימה, מקובלת ושגרתית, של צוותי החקירה והתביעה של הרשות ושל המשטרה בלשכת השופטת, וכל ענייני ה"תראי מופתעת" נגעו ליחסים המורכבים שבין צוותי החקירה של רשות ניירות הערך והמשטרה. כל הסיפור כלל לא נגע ולא פגע ולא התייחס לחשודים עצמם, לעורכי דינם ולזכויות שלהם, שבפועל כלל לא נפגעו. להיפך: שני השחקנים בתכתובות האלה דווקא נטו להקל בקציבת ימי המעצר. בפועל הסתבר שהם היו דווקא הטובים בסיפור הזה, ככל שזה נוגע לחשודים העצורים.

ניר חפץ
עופר וקנין


הפתעה: יש אנשים שנוצרים ביניהם יחסים אישיים

ובכל זאת, אפשר היה ללמוד הרבה מהפרשה המשמעתית הזו (כפי שהגדיר אותה השופט בדימוס ריבלין). ובכלל, אפשר ללמוד הרבה מאוד מכל הפרשיות שנקשרות בשנה האחרונה בשמו של ראש הממשלה. למדנו שיש הרבה מן המשותף בין כל השחקנים במשחק הזה: ראש הממשלה ורעייתו, שלל עורכי-דינו (אלה החשודים וגם המעטים שנשארו פנויים לספק לו שירותי הגנה), עובדי המעון לדורותיו, היועצים לדורותיהם, גדודי החשודים מכל המינים והסוגים, עדי המדינה בכל הפרשיות, החשודים במתן השוחד, החשודים בקבלתו, החשודים בתיווך לשוחד, הפרקליטים, התובעים, השופטים.

בשתי מילים: הכל אנשים. בכל פעם מחדש אנחנו נדהמים לגלות שכולם בסופו של דברים אנשים. בדיוק כמונו. ושבין אנשים נוצרים קשרים. נוצרת כימיה. מוצת קליק. וגם אם הוא לא בהכרח קליק של רומנטיקה או משיכה, מסתבר שיש אנשים שמסתדרים זה עם זה או זה עם זו, וכאלה שפחות. ואנחנו גם מגלים שבסוף כולם פוחדים. ודואגים. ומובכים. ולכולם יש משפחה וחברים ומכרים וקולגות שלא נעים להם מהם. שהחופש שלהם יקר להם ולקרוביהם לא פחות משהוא יקר לנו. ושברגע שהדלת ננעלת ואתה נשאר לבדך בלילה, עם או בלי פשפשים, אתה חוזר להיות ילד קטן שפוחד בחושך. שפוחד מהשוטר שיגיע. מהאיש הרע שיצוץ מעבר לפינה. מהמפלצת. גם אם כל חייך טרחת על בניית תדמית המפלצת.

אנחנו גם מגלים עד כמה האנשים החזקים והקשיחים ולעיתים גם הרעים והאכזריים בעיני עצמם ובוודאי מול זולתם, הנחות מהם, הם גם קורבנות של החולשות שלהם. ופתאום הם חלשים ופגיעים. ופתאום האיש הרע, שכל חייו ממש נהנה הנאה סדיסטית להתעמר בכפופים לו, מתקפל בפני החרקים המעקצצים שמחכים לו בחדר הטחוב בסוף יום חקירות ארוך ומתיש. ואנחנו גם לומדים את האמת הנושנה ההיא: לכל אחד יש בסופו של דבר מחיר. והמחיר הזה, שביומיום מתבטא בכסף וכוח והשפעה, יכול להיגמר פתאום בשבירה ובבגידה. כי בסוף כולנו עושים את החשבון של עצמנו. כולנו מבינים את המשוואה הפשוטה של שלילת החופש, של איבוד כל העולם שהכרנו, של השבר האנושי מול האנשים שהכי יקרים לנו ובעיקר של עצמנו - מול האלטרנטיבה. והאנשים הכי צינים והכי חזקים והכי מתוחכמים, מגיעים לשלב הזה. כי הכל אנשים. הכל אישי. הכל חולשות אנוש.

וכך נולדים עדי מדינה. וכך, אנשים שבחיים לא היית מאמין עליהם שיעשו את הצעד הזה, מבינים שזה המוצא היחיד שנשאר להם. כי כל אחד מחפש מוצא, עושה את החשבון שלו ובסופו של אותו חשבון בוחר באלטרנטיבה הפחות גרועה עבורו. זה קרה למממנים שביקשו להשיג בכסף השפעה, כבוד, כוח ועוד הרבה כסף. זה קרה למקורבים שמצפונם הציק להם והחליטו לעשות מעשה. זה קרה לבעלי תפקידים שאמרו עד כאן. זה קרה לחשודים שהגיעו למסקנה שחייהם וחירותם וקרוביהם ובני משפחתם חשובים להם יותר מהמטרה שבה האמינו - תהיה אשר תהיה - ונהפכו לעדי תביעה וגם לעדי מדינה. פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שהעדיפו ליטול את חייהם, רק לא להמשיך להיחשף בקלונם. היום, וטוב שכך, זה קורה פחות. היום מקובל לבחור במוצא פחות טראגי.

אליעזר ריבלין
תומר אפלבאום


חיבה אישית, חולשות אנושיות, טעויות של אנשים

ואם לחזור לענייני השופטת והתובע: גם הם אנשים. כי למרות שאנחנו מושפעים מסדרות הטלוויזיה שבהן השופט או השופטת תמיד מורמים מעם, יושבים מאחורי דוכן עץ מהגוני גבוה, וכולם מדברים אליהם בכבוד, והם דנים בענייניות, ויש להם מזכירים ופקידים וקלדנים, ולעולם אין טלפון נייד על הדוכן שלהם, וכל מי שמופיע בפניהם תבקש רשות בנימוס רב להתקרב לדוכן. ומה רבה התדהמה שלנו כשאנחנו נחשפים לשופטת נאה שמתנהגת כאחד האדם, מנהלת את ענייניה באמצעות טלפון סלולרי ואפליקציית מסרים פופולרית בשפה שלנו (אבל היי, היא שופטת!). וגם, צריך להגיד, מנהלת סוג של פלירטוט קליל ומחויך עם עמיתה התובע. בני אדם כמונו.

זה כל-כך אישי ואנושי עד שזה מביך אותנו. כי ניכר בהם שהם מחבבים זה את זו וזו את זה. הם בהחלט עובדים יחד ושגרת העבודה מטשטשת את המרחק, הדיסטנס ההכרחי. בלהט העשייה, בלחץ היומיומי, בתנאים הסביבתיים הירודים, הם כנראה חצו את הקו. לא, לא הרף הפלילי (כפי שאמר נציב התלונות), אבל בהחלט הסף המשמעתי. ניכר בשניהם שזה לא נבע מרוע. זה פשוט היה אופי השיח ביניהם והוא חרג מהמקובל. מהמצופה. בעיקר מהמצופה. אנחנו רואים אנשים כפי שהם מוצגים בפנינו: נשיא, ראש ממשלה, שר בכיר, חבר-כנסת, מנכ"ל, שוטר, חייל. אז גם תובע, סניגור, שופט. אבל כולם בני אדם מתחת לתואר, למדים, לעניבה, לגלימה. כולם בני אדם גם מתחת לחליפה היקרה ומכונית היוקרה. כולם בני אדם, גם אלה שיש להם מיליארדים בבנק, דרגות נוצצות, תארים מפוצצים, תפקידים נחשקים. וכששני בני אדם נפגשים, לפעמים קורים דברים. לפעמים הדברים הם לא יאים, לפעמים הם לא נאותים, לפעמים הם מטרידים - קורה שהם פליליים. וקורה גם שבני אדם מנהלים שיחות ווטסאפ בנימה וסגנון שעדיף היה שלא ינוהלו. ועל כך הם מן הסתם ייענשו.

עבירת משמעת? חריגה מהקו? קרבה יתרה? שבירת דיסטנס? כן. בוודאי. חשד לעבירה פלילית? להפרת אמונים? להטיית משפט? ממש לא. לא במקרה הזה. רק הוכחה נוספת לכך שכולנו בני אדם. וגם הם.

  
       

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#