לא חג שמח ובטח לא כשר: למה החג סוגר את המדינה? - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא חג שמח ובטח לא כשר: למה החג סוגר את המדינה?

המדינה סוגרת לנו את המרחב הציבורי מדי שבת חג ומועד, ואנחנו אדישים. המדינה בודקת בציציותינו ונכנסת לנו לתוך הצלחת ואל מתחת לחופה, ואנחנו נכנעים. ובמשך שבוע אחד בשנה המדינה מרשה לעצמה לחפש לנו גלוטן בתיקים - וגם על זה אנחנו שותקים. אז כנראה שזה מגיע לנו

תגובות
חנות לממכר פיצוחים ותבלינים בשוק לוינסקי תל אביב
מוטי מילרוד

מגיל 15 ועד היום אני חי כמו בן אדם סביר 11 חודשים בלבד בכל שנה (להוציא השנים שביליתי במדים במדבר סיני). החודש ה-12 נמחק לי על בסיס שנתי קבוע. חודש מסויט. זה מתחיל שבועיים-שלושה לפני כל פסח ומסתיים מתישהו אחרי העצמאות. וכך, מיד כשהחורף מתחיל להיעלם והאביב פורץ, חיי אינם חיים. אלרגיית האביב, הפריחה, קדחת השחת -  תקראו לזה בכל שם שתרצו - מחסלת אותי. וכן, אני יודע שאני לא לבד בעניין הזה, אבל היי, הבלוג הזה הוא שלי.

אבל הצרות שלי הן הצרות שלי ואני נאלץ להסתדר איתן בעצמי. וככל שזה מפתה, את הצרה הצרורה הזו אני מתקשה להפיל על ממשלת נתניהו, על הליכוד בפרט או על הימין בכלל. ולמרות שנכון שמקבלי ההחלטות היו יכולים לחסוך לי לא מעט מהסבל הזה, כמו למשל להימנע משתילה וטיפוח של צמחים אלרגניים בסביבת המגורים, שימוש בדשא שפורח פחות ומפיץ פחות אבקנים רצחניים, הרחקת עצי זית, ברושים ועוד מיני עצים שלא קשורים לקישוט העיר, אבל ניטעים בכמויות בלתי סבירות, ועוד דברים שהמחקר הרפואי מציע. אבל להם זה לא אכפת והאמת העצובה היא שזה לא התחיל היום. כשהאלרגיה הראשונה פרצה אצלי, רבין היה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו ובנימין נתניהו היה עדיין אזרח אמריקאי בשם בנג'מין ניתאי. אז ככה יוצא שמבחינתי, החג הזה הוא לא חג, לא שמח ובטח לא כשר. לא חג כי נמאס. לא שמח כי מי אוהב לסבול. לא כשר כי מה זה בכלל.

אי תנועה עם צמחיה בחולון
דודו בכר

אבל לא על האלרגיות שלי רציתי לדבר היום. הסבל הפרטי שלי הוא רק הקולב שעליו רציתי להגיד את מה שכבר אמרתי על חגים אחרים ובנסיבות אחרות. למשל, על יום העצמאות (ממש לפני שנה). אז הנה אני אומר: חגי היהודים בכלל והגרסה הישראלית שלהם בפרט יצאו לי מכל החורים. הם בלתי נסבלים. הם קרתניים. הם בלתי אכילים (תרתי משמע), הם עצבניים ומעצבנים, הם פקעת עצבים, הם פקקי תנועה, הם אורגיה פרועה ואינסופית של צריכה מיותרת, הם עוד כלי לשליטה וכפייה.

נכון שבכל הדתות ובכל המסורות החגים מעיקים ומתישים, ולמרות זכות הראשונים (המפוקפקת) של הדת היהודית - כנראה שחגי הגויים גרועים באותה המידה כמעט. אבל מה לעשות שנולדתי יהודי (לא שאלו אותי) ואני חי במדינה של יהודים (נניח שזה המצב) ופסיכוזת החגים המקומית מלווה אותי כל חיי. והיא בלתי נסבלת ונעשית גרועה יותר ויותר. העניין הוא לאו דווקא החגים עצמם. כי בסך הכל, מי שנהנה מהמסורת, מהמנהגים, מהמאכלים והכינוסים המשפחתיים, שיהיה לו לבריאות. העניין הוא לא ההעדפה האישית, אלא האקסטזה הלאומית.

בימים אלה אנחנו מצויים בסערת איסור הכנסת חמץ לבתי החולים, ושוכחים שמדובר בעניין מטורף אם לא פסיכוטי מלכתחילה. כי מה, הבעיה נולדה היום? ודווקא בבתי החולים? אתם מתעסקים בסיפורי הסנדוויצ'ים והפיתות בצידניות של החולים והמבקרים שלהם, ושוכחים שמדובר בחוק. חוק, לכל הרוחות - חוק שקיים בספר החוקים של מדינה דמוקרטית. ואנחנו מקבלים את העובדה שיש חוק כזה בשוויון נפש. עד כדי כך קהו חושינו.

כיסוי לחמץ בסניף AM:PM בתל אביב
מוטי מילרוד

אנחנו חיים במקום מוזר ומופרך והתרגלנו לביזאריות והטירוף שלו, עד שהפסקנו לשים לב לאי הסבירות הקיצונית של כל מה שסובב את החגים שלנו, המנהגים והחוקים הנלווים אליהם. וזה לא רק חוקים דתיים - גם ימי האזכור למיניהם. השבתת בתי קפה ומסעדות בערב תשעה באב? בערב יום הזיכרון? בערב יום השואה? ההדממה המוחלטת של המדינה כולה ביום כיפור? איך כל הדברים האלה הם עניינם של המדינה? למה? מה פתאום? ולא ניכנס עכשיו לחוקי הכשרות, למונופול הנישואין, לסמכויות הרבנות הראשית, לבתי הדין הרבניים, ל(אין) תחבורה ציבורית בסופי שבוע, לברית המילה, למקווה הטהרה, לתקנות הנידה, חוקי המיטה ומנהגי המיתה.  

אבל אחרי שהזכרנו את כל השאר, תודו שפסח שובר שיאים של גיחוך ואבסורד. העיסוק בפריטי אוכל מסוימים. האיסורים. החיטוט. האיום. הענישה. המנהגים המוזרים. סיפורי הא(ה)גדה שכתובים בשפה משונה שאיש לא מבין. העיסוק הכפייתי בפריטי פולקלור מגוחכים. מה קרה לנו שאנחנו מקבלים את הטירוף הזה בשוויון נפש?

נוסעים בנתב"ג
ניר קידר

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל יש המון ישראלים סבירים שנמאס להם לגמרי מקן הקוקייה הזה, שבפסח מקבל ממדים של טירוף דעת. וכך, נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל עמוס בשבוע שלפני פרוס החג במאות אלפי ישראלים שנוהרים בהמוניהם החוצה. ולא, עמותות השמאל לא מסיעות אותם באוטובוסים לטרמינל - הם נוהרים בכוחות עצמם. לא חשוב לאן, לא חשוב כמה - רק לא להיות כאן ויעלה כמה שיעלה. מאות אלפי ישראלים ויהודים כשרים שואפים לברוח הכי מהר והכי זול מהמשפחתיות המזויפת, החונקת, המוטרפת. להימלט מהפירורים היבשים והבלתי אכילים שמישהו החליט בטעות להכליל אותם בסל מזון החובה הלאומי למשך שבוע שלם. לברוח מפקקי התנועה האינסופיים. המתישים. הבלתי אפשריים. לברוח מהפריחה, מסופות האבק והחול, ממזג האוויר שמזגזג בין גשם טרופי לשרב מדברי. לברוח.

כל החגים, בוודאי חגי ישראל, הם סיוט - אבל פסח הוא הנורא שבהם. והכי גרועים הם הישראלים שסופגים את העונש הזה מרצונם החופשי, בלי לערער על אי הסבירות הקיצונית שלו. ועושים את זה בלי להשקיע רגע אחד נוסף של מחשבה ולשאול את עצמם: למה? למה אני עושה את זה לעצמי? בשביל מה בדיוק? בשביל מי?

ומילא אם סינדרום הפסח היה חוסך לי את האלרגיה שמאמללת אותי. בפועל, אני חושד שהוא המחולל האמיתי שלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#