הן אם נזכור נזכור ואם נשכח נשכח - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הן אם נזכור נזכור ואם נשכח נשכח

הזיכרון הלאומי הולך ומתערפל, אבל הימים האלה - שבין פסח לעצמאות - הם הימים החילונים האחרונים, הפירורים ממה שהיינו פעם

תגובות
שרים בכיכר. ליום הזיכרון
ניר קידר

הימים הנוראים האמיתיים הם לא הזמנים ההם של המאמינים, הימים של הסליחות, הימים שבין כסה לעשור, ימי התשובה, ימי האימה של לקראת יום הדין. הימים הנוראים הישראלים, החילונים, הם הימים שבין ערב הפסח למוצאי העצמאות. הימים שמכים מיד כשנגמר הפסח ומתחילה הספירה לאחור המשתקת, מערב יום השואה ליום השואה, מערב יום הזיכרון ליום הזיכרון ומהזיכרון לעצמאות. מיום חגם של יוצאי צפון-אפריקה ליום חגא של שרידי מזרח-אירופה.

את מכסת הקילומטרים היומית שלי אני שורף עם מוזיקה. האוזניות שמחוברות לטלפון הנייד מלוות לי את המסלול עם מבחר של פלייליסטים. חלקם מקפיצים, יש לועזיים, יש מעורבים, יש בלוזיים וגם רוקיים. בימים הנוראים האלה, שבין מימונה לעצמאות, הפלייליסט היחיד שעובד אצלי לאורך כל הדרך הוא זה העברי. עברי, לאו דווקא ישראלי. ובעצם, הישראלי שלי. ישראלי של מה שישראל הייתה ואיננה עוד. וככל שאני שוקע בפס הקול שהיה הישראל שלנו, אני מבין שהיא שריד נמוג של עולם הולך ונעלם. העולם שאליו נולדתי ובו גדלתי.

שבועות בקיבוץ בשנות ה60 . תהלוכת ביקורים על חמור
לע"מ

הימים האלה, של בין מצות לעל האש, הם ימים של זיכרון. שכול. מוות. כמיהה. געגוג. ימים של ניסיון נואש לשכוח. רוב השירים הישראלים, העבריים, של ישראל שהייתה, נוגעים במאבק, בשכול, בגבורה, ביהירות, בפחד, במוות. ובעיקר בבזיכרון. גם מעט הרומנטיקה, אם בכלל, היא כבדת ראש. קודרת. הרומנטיקה של הנסיך הקטן מפלוגה ב' שלא יראה עוד כבשה שאוכלת צמח. של החייל היפה בשביל אל הבריכות, שיצא לקרב עת החמה הנצה ולא ישוב משם ימים רבים כל-כך. ואם יזכור יזכור ואם ישכח ישכח. התקומה מתגלגלת לעצמאות, הצבאיות מתערבבת באזרחות צברית, חקלאית, עובדת, פעלתנית. גם כשהיא משתטה, שטותניקית. העברית טובה, נעימה, רהוטה. וגם השגיאות חינניות.

גיבורי השירים מתים ברובם. ביניהם כאלה שהיו גיבורים לרגע, אחרים שהיו גיבורים בעל כורחם ורובם כנראה בסך הכל בישי מזל. המלחמות הן כור מחצבתם של רוב השירים. רוב רובם. מדודו לאליפלט, מהסלע האדום עד מי שחלם על הנסיך הקטן, משיירת הראל לשתי אצבעות מצידון. ותמיד היה לי נער מאוהב, היה לי נער. ויורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך. הוא כנראה אהב אותי האיש הזה.

וכמו גיבוריהם, גם רבים מהכותבים והמבצעים, דיירי הקבע בפלייליסט העברי שלי, מתים מזמן. כותביהם, מלחיניהם וגם רבים מאלה ששרים אותם. אלתרמן ועמיחי, וילנסקי ופן, יחיאל ועלי מוהר, חפר וארגוב, יוסי בנאי וניסים אלוני, חנוך לוין ויאיר רוזנבלום ונתן יונתן, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס ומאיר אריאל.

וממשיכיהם שעדיין איתנו. שלום חנוך ויהודה פוליקר, גידי גוב ואהוד בנאי ומתי כספי, חווה אלברשטיין וקורין אלאל, ישראל גוריון וחנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי, נורית גלרון, יהודית רביץ וג'וזי כץ, כוורת ותיסלם, אלי מגן ומירי אלוני ויוני רכטר.

בימים הישראלים הנפלאים, העצובים והנוראים האלה, פס הקול שעליו גדלתי ולאורו התעצבו חיי, מנסר לי בראש, בנפש ובלב. וגם אם הוא לפעמים שורף את הפיוזים ועולה על העצבים, הוא חלק ממני. הפנס הבודד, השיר של השכונה, הבצל הירוק והתרנגולים, תל-אביב הקטנה ומועדון התיאטרון, החלונות הגבוהים ושלישיית גשר הירקון, הדודאים והפרברים, כוורת ובנזין. והלהקות הצבאיות ובראשן להקת הנח"ל, שעיצבה את המוזיקה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה גם עבור אלה שנולדו כך וכך שנים אחרי שנולדה המדינה.

פס הקול הזה ליווה את ילדותנו ברדיו של פעם, בקמצוץ הטלוויזיה שהייתה ערוץ בודד ששידר בשחור-לבן שעתיים ביום, בדרך אל חנות התקליטים מיד אחרי שברדיו הודיעו על צאתו של תקליט חדש. עם השריקה של התנועה, בדרך אל הצבא, בימי האזכור והזיכרון, בימי האבל והחג, במלחמות וביניהן, בתקופות ההמתנה וגם אחרי שהכל נגמר עד לפעם הבאה. כי תמיד, בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב הערבי עם הנרגילה.

אולי זה געגוע למשהו שמעולם לא היה, אולי זה רק הסתיו עם הענן, למרות שקצר היה האביב והנה כבר זרעי קיץ. הזיכרון מתעתע והוא לא יותר מצריבה בנפש הפרטית. אולי יש דבר כזה זיכרון לאומי ואולי לא - אבל לכל אחד יש את הדבר הזה, את אותה הצמה שהלכה איתו לאורך כל הדרך. חלמנו להיות אליפלט, פחדנו שנחמיץ את המלחמות הרבה לפני שהבנו מה זו מלחמה, רצינו להיות גיבורים - אבל כאלה שנשארו בחיים לספר על הדר גבורתם. גדלנו והתבגרנו לתוך החיים בצל המוות והוא ליווה אותנו תמיד. עד היום. כל אחד מאיתנו גדל וצמח והתבגר וחי עם סט השריטות הפרטי שלו.

שרים בכיכר. מדליקים נרות זיכרון
אלון רון

ובכל שנה זה מתחיל עם אלי אלי שלא ייגמר לעולם ונגמר כששאגו בחורים כי נגמר. כי תמיד יהיה כאן איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#