מי אמר "מגיע לי" ולא קיבל? - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי אמר "מגיע לי" ולא קיבל?

זה לא חדש ולא נולד היום, אבל תופעת ה"מגיע לי" היא אולי התכונה הישראלית הדוחה ביותר בימינו. היא במידה רבה גם הבסיס לכל שאר הרעות החולות שמחרבות את חיינו כאן ומנציחות עלינו את האדנות, הרוע, הגזל הניצול

תגובות
יאיר, שרה, בנימין ואבנר נתניהו
קובי גדעון / לע"מ

יש בינינו אנשים שהולכים לישון בכל לילה ומתעוררים בכל בוקר בתחושה - בידיעה ברורה - שמגיע להם. פשוט מגיע להם. לא משנה איך ולמה, לא חשוב על איזה בסיס, בכלל לא משנה אם יש לתחושה הזו בסיס כלשהו, זה ממש לא משנה. מגיע להם וזהו.

מפתה להתרפק בגעגוע מזויף לימים אחרים שבהם אנשים פשוט חיו את חייהם, עבדו לפרנסתם וחיו ממה שהכנסתם אפשרה להם. חיו מהמשכורת, מהאובדראפט, לפעמים בעזרת הלוואה, משכנתא, עם כמה לירות שקיבלו מבני משפחה, מחברים. חיו ממה שהיה. ואם לא היה, אז לא היה. אבל ממש לא צריך ללכת רחוק לאחור - זה קורה אצל רוב האנשים גם היום.

ובכל זאת, פעם אנשים לא התהלכו ברחוב ונופפו בזה שמגיע להם. אנשים ידעו שבשביל לקבל את המגיע להם הם צריכים ללמוד, לעבוד, להתפרנס, לרשת, ללוות, להחזיר. הם ידעו שהחברה שבה הם חיים, המדינה שהם חלק ממנה, חייבת לתת להם הזדמנות הוגנת - וכל השאר עליהם. על הראש שלהם. נכון, לא תמיד ההזדמנות היתה שווה לכל נפש -  אבל היא היתה לפחות סבירה. לא כולם קיבלו, לא תמיד, בוודאי לא במידה צודקת ושוויונית, ובכל זאת: זה היה הנרטיב. גם אלה שהיו קרובים לצלחת והיו בטוחים שמגיע להם יותר, עשו את זה בשקט. בזהירות. במידה. לפעמים בגניבה, לעתים בעבירה ממש. אבל ה"מגיע לי" של פעם - גם אצל הגרועים ביותר שהיו (והיו) - אפילו לא מזכיר את המגיע לי / לנו / להם של היום.

לא שלא מגיע. כספי המיסים (ומיסי הבריאות והביטוח הלאומי) שאנחנו משלמים על עבודתנו (גם בלעדיה) אמורים לספק לנו את מה שכן מגיע לנו: חינוך איכותי, שירותי בריאות מתקדמים, ביטוח לאומי הוגן, סיוע של רווחה וסעד בשעת צרה, הכשרה מקצועית במידת הצורך, עבודה שמכבדת את בעליה ומאפשרת לו קיום בכבוד, גישה למים נקיים, מזון, ביגוד. חיים בכבוד. אפשרויות להרחיב אופקים. להתקדם.

מגיע לי וזהו. מה תעשו לי?

אבל זו ממש לא החברה הישראלית היום. אחד הסממנים העזים והבוטים ביותר לריקבון שהולך ומתפשט בה ולבסוף גם יביא למותה של החברה הוא סינדרום ה"מגיע לי". יותר ויותר ישראלים מתהלכים בתחושה שמגיע להם. מגיע להם כי הם גמרו מהצלחת, כי סיימו את שיעורי הבית, כי התעוררו בזמן ללימודים, לעבודה, לצבא. מגיע להם כי שירתו בצבא - מגיע להם כי השתמטו אחרי שהצהירו שהם לומדים תורה. מגיע כי הם עובדים קשה - מגיע להם כי הם לא מוצאים עבודה. פשוט מגיע להם.

אבל כל המגיע שתואר להלן הוא בגדר הסביר. בלעדיו כנראה שהיינו זומבים. חסרי חשק. נעדרי מוטיבציה. נרפים. אנחנו רוצים שיגיע לנו כי עשינו בשביל זה משהו. השקענו בלימודים, תרמנו בתנועה, התנדבנו לשירות קרבי, השגנו ציונים טובים בבית הספר, השגנו תעודת בגרות, למדנו במכללה או באוניברסיטה, סיימנו תואר, הצלחנו להתקבל לעבודה נחשבת. אז מגיע לנו. מגיע לנו לקבל מדבקת גיבור, סוכריה על מקל, סיכת בוגר, עניבת מדריך, דרגה על הכתף, תעודת הצטיינות, מלגת לימודים, רכב צמוד, ארוחות צהריים מסובסדת, אש"ל, רכב צמוד, חניה שמורה, משכורת 13, בונוס על ביצועים. וגם זה בסדר גמור. זה המגיע הנכון. הלגיטימי. המגיע בזכות.

ובאמת שאין בעיה עם המגיע, כשמגיע. המגיע המקובל בכל מגזר מוגדר בהסכמים מסודרים עם המדינה, עם מקום העבודה, עם הרשויות, לפעמים אפילו בתוך המשפחה. ככה זה עובד. וכשמסיבה כלשהי זה משתבש, ניגשים למי שצריך לגשת, מעירים, מתלוננים, מבקשים. לפעמים אפילו תובעים. ככה זה עובד.

אבל לא אצל כולם זה ככה. כי יש כאלה שאין גבולות ל"מגיע לי" שלהם. כאלה שהכל מגיע להם. הכל ויותר. הרבה הרבה יותר. הצנועים שבהם דואגים לארגן בשקט, מתחת לרדאר, את מה שלדעתם מגיע להם. או שהם מחליטים שמגיע להם. זה קורה בהסדרים מושחתים, בלחצים לא לגיטימיים, לפעמים בסחיטה פלילית ממש, במקרים רבים באמצעות השפעה ישירה על תקינה וחקיקה. המסודרים דואגים לעצמם ולאלה שהם רוצים בטובתם. המחוברים בעלי ההשפעה משפיעים על השליחים שלהם ופשוט מאלצים אותם לפעול למענם. המשפיעים הפושעים לכאורה נשארים בצל ונהנים משלל ההטבות - המחליטים מסתתרים מאחורי דלתות סגורות וחסינות שלטונית.

פעם שמחנו לקבל ממקום העבודה מנוי על עיתון יומי, כיסוי חלקי להוצאות הנסיעה והטלפון הביתי, טלפון נייד, מחשב נייד, מכונית צמודה, החזר הוצאות, אש"ל סביר בנסיעות עבודה. כשיצאנו לחו"ל בשליחות מקום העבודה שמחנו לקבל חדר לעצמנו, בלי שותפים, כולל ארוחת בוקר. החזר הוצאות על ארוחות הצהריים. פעם בשנה קיבלנו סופשבוע עם בן/בת הזוג באיזה מלון באילת או בטבריה. במקצועות אחרים עובדים טובים זכו לבונוסים על מכירות או הצלחות, למשכורת 13, לקרן השתלמות, לדרגות. מה שהגיע הגיע. ובמקביל גם ראינו בעיניים כלות את אלה שחגגו עם החשמל חינם - כמה שבא להם. כמה שאפשר. אלה עם הטיסות חינם לכל העולם, מסביב לעולם. אלה עם תועפות הקרקע בחינם. הגיע להם. מה, לא?

משכורת סבירה ותנאים נלווים נדיבים? להם מגיע הרבה יותר

אבל יש כאלה שהמשכורת היא ממש לא העניין שלהם. הם פשוט לא רואים אותה כי  היא מועברת ישירות לתוכנית חיסכון. מדי חודש. על פני שנים. כאלה שלא מוציאים אגורה מכיסם על דיור, מזון, נסיעות, חופשות, סוויטות במלון, אלכוהול משובח, טבק יוקרתי, קינוחים מפנקים, סידורי פרחים, נרות ריחניים. יש כאלה שמקום העבודה שלהם מעניק להם דירת שרד עם צוותי תחזוקה צמודים, שירותי ניקיון, בישול, אבטחה, הסעה. יש כאלה שלא רק שמקום העבודה שלהם משכן אותם, על חשבונו, בנכס שלו - הוא גם משלם את כל ההוצאות על הנכס הזה: ארנונה ומים, חשמל וניקיון, ריהוט ותחזוקה, מזונות ומשקאות, בישול וניקיון, הגשה ופינוי. והכל פטור ממס.

יש כאלה שלא רק שלא משלמים אגורה על כל הנ"ל, הם גם מקבלים ממקום העבודה דמי אחזקה לשאר הנכסים שלהם - נכסים שבהם הם לא מתגוררים והיו יכולים להשכיר ולצבור עוד ועוד הון בזמן הארוך שבו מקום העבודה דואג לכל מחסורם. וזה לא נכס אחד שמישהו משלם על שימורו, זה כמה וכמה נכסים; והם לא רק נשמרים - הם גם משתבחים. באחריות ובמימון מקום העבודה.

יש כאלה שכל-כך מגיע להם, שמקום העבודה שלהם דואג גם לבני המשפחה שלהם. וכך, לא רק העובד במקום העבודה הזה נהנה מהתחזוקה המלאה - דיור, הסעות, טיסות, מלונות, מזון, משקה וכל השאר - גם בת הזוג שלו נהנית מאותם התנאים ויותר. ו... תחזיקו חזק: מקום העבודה הזה גם דואג לכל מחסורם של שני בניו של העובד המוכשר. ואנחנו מדברים על שני אנשים בגירים בריאים וכשירים לכל עבודה שזוכים למגורים ומזון, חשמל וארנונה, תחזוקה וניקיון ורכבים צמודים על חשבון מקום העבודה של עובד המדינה, שירות של נהגים צמודים סביב השעון (כולל סיורים ליליים מועדונים מפוקפקים), כולל אבטחה צמודה, כולל מגשי סושי על פי דרישה.

ועכשיו, בשביל להשלים את המגיע לי שאין לו גבולות, שליחי העובד המצטיין גם דואגים שהוא ומוטביו גם יהיו פטורים מתשלומי מס על על כל ההטבות ש(כמובן) מגיעות להם. ולא רק בזמן שהוא משמש כעובד מדינה בכיר - גם שנים לאחר שיסיים ויעזוב. לא כמו כל שאר הפלבאים שמשלמים מס מלא על הכנסותיהם, על התנאים הנלווים שלהם, על הרכב הצמוד שלהם, על הסופשבוע במלון אילתי המוני שהם אולי מקבלים פעם בשנה. ואנחנו לא מדברים על הדיור והמזון והשתייה ושירותי ההסעה וכל השאר - אנחנו מדברים על מה שהם מקבלים בנוסף לכל אלה. מקבלים כי מגיע להם.

וגם זה לא מספיק להם. גם על מה שיש להם, הם מתלוננים. ואחרי כל מה שהם מקבלים - הם זועקים שדופקים אותם.

ויש כאלה, בלי שמות, שגם אם יש להם משכורות מעט פחות מפנקות, לא תמיד זוכים לרכב צמוד מהעבודה, אף פעם לא טסים במחלקה ראשונה וגם לא במחלקת עסקים, רוכשים מכיסם - מי ישמע - את המזון שהם אוכלים, את השתייה שהם שותים, את חשבונות הארנונה והחשמל והמים ותיקוני הנזילות. ובאופן מדהים ולא מקובל, לפעמים גם מכינים לעצמם חביתה. או דג. או פתיתים. ואפילו גם וגם. ואם פתאום בא להם סושי, הם מזמינים מגש מהסושייה הקרובה למקום מגוריהם והמשלוח מגיע רק אחרי שהם מוסרים את פרטי האשראי שלהם. והם גם משאירים טיפ לשליח. ואחרי שהם מסיימים לאכול הם גם מפנים מהשולחן ומדיחים את הכלים. וכשהם יוצאים פעם בחודש או פעמיים בשנה למסעדה, הם משלמים על האוכל שהם אוכלים. וגם משאירים טיפ. ופעם בשנה כשהם חוגגים יום הולדת, הם אולי מקבלים פה ושם מתנה - אבל ממש לא דורשים אותה. ואם היו מאושרים לקבל תכשיט חביב, עוד לא יצא להם לדרוש שמישהו ישלים להם את הסט. עלובים שכמותם.

כי ככה זה: יש כאלה שמגיע להם. ויש כאלה שלא. ומה שאלה שלא מגיע להם לא יודעים, זה שהם אלה שמממנים מכיסם את אלה שמגיע להם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#