"זה לא פוליטי". כשהלוחמים שכחו מה זה להיות אמיצים - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה לא פוליטי". כשהלוחמים שכחו מה זה להיות אמיצים

"זה לא פוליטי", הם טורחים להבהיר. "באנו רק להזדהות", הם ממהרים להצהיר. לוחמים עזי נפש, גנרלים עתירי קרבות, היפים והאמיצים שלא היססו להסתער תחת אש, מתקפלים מול האתגר החברתי. הפוליטי. אומץ הלב האזרחי שלהם נעצר בשער היציאה מהקריה

תגובות
יובל דיסקין מתראיין לרוני דניאל
חברת החדשות

קשה לחשוב על פער גדול יותר בין אומץ הלב שאין לו גבולות - אומץ הלב האישי, הצבאי, הבטחוני - לפחד החברתי, הפוליטי. כמה שהיו אמיצים בשדה הקרב, בשירותים הבטחוניים החשאיים, בקבלת ההחלטות תחת אש ומול פצצות מתקתקות - ככה הם פחדנים חברתיים. הגנרלים הלשעברים, ראשי השירותים בדימוס, הלוחמים העשויים ללא חת, כל אלה שהיו שם ויודעים את האמת. יודעים ושותקים. יודעים ובורחים. "זה לא פוליטי", הם ממהרים לקבוע כשעיניהם מתרוצצות לכל הכיוונים מאימת הקהל צמא הדם. "לא באתי לכאן להביע עמדה פוליטית", הם טורחים להבהיר. "זה לא שאלה של ימין או שמאל", הם מדקלמים כבני ערובה שמצולמים עם הכותרת של ישראל היום. "לא אכפת לי ליכוד או מערך", הם ממלמלים - "באנו רק להביע הזדהות". איכשהו הם באים לחזק ותמיד יוצאים מוחלשים. הם אלופים בלא לנקוט עמדה. בניגוד לשנותיהם היפות, יש מערכה אחת, שדה קרב שממנו הם בורחים. לא מטפסים על ההר. לא מעזים לחצות את הרוביקון.

הם רק מגיעים להזדהות. מזדהים מקצועיים. מזדהים עם הורים שכולים, עם פצועים, עם מקופחים, עם דרוזים, עם בדואים, עם קורבנות. להזדהות זה קל. להזדהות זה בחינם. אומץ הלב המפורסם שלהם מתנדף מרגע שפשטו את המדים ונפרדו מהנשק האישי. ביום שבו פרשו מהשירות. דקה אחרי שהדלת נסגרת. הם, שלא היססו לסכן את חייהם שלהם, מאבדים את את עוז רוחם בשנייה ששדה הקרב החליף אופי וצורה.

הם יודעים לשחרר קיטור בשיחות סגורות, לפעמים מפרסמים בעיתון מאמר שנחצב בדם ליבם, מדי פעם מתראיינים אצל החבר הקרוב הפרשן הבטחוני הסמכותי, וגם אז בוחרים את המילים בקפידה. כי קל לכתוב או להגיד שלא יעלה על הדעת - אבל לקפוץ על העגלה ולתפוס פיקוד? להפשיל שרוולים להתייצב לעבודה המלוכלכת? להביע עמדה שהיא חד משמעית, בידיעה שדקה לאחר מכן יהיו מטרה נייחת של אלה שהם מתעבים? כאן נגמר אומץ הלב שלהם. כי אין מסוכן ותובעני מאומץ לב אזרחי.

הם לא בשר ולא חלב. לא שמאל (!) ולא ימין (?). לא ליכוד (?) ובטח לא עבודה (!). הם מודיעים שהם לא מוכנים לעבור לסדר היום אל מול הזוועות החברתיות והפוליטיות, אבל בפועל לא נוקטים עמדה חד משמעית. הולכים על שפת הרוביקון השוצף אבל לא ירטיבו את כפות רגליהם במימיו. ינופפו בידיים אבל לא יזיזו את הרגליים. את הרוביקון עצמו הם לא חוצים. הוא מפחיד אותם. וזה לא הנהר עצמו, כמו הפחד מהגיהנום שמחכה להם בגדה השנייה. אומץ הלב החברתי והפוליטי שלהם נעצר בגדה הקרובה, היבשה.


זה לא פוליטי? אין פוליטי מזה

ועכשיו כמובן סיפור חוק הלאום. הקואליציה בכלל וראש הממשלה בפרט דחפו בכל כוחם את החוק הנואל הזה מסיבות פוליטיות. הוא נולד כמזימה פוליטית צינית, נחקק באמצעות כוח פוליטי דורסני וכל כולו קרב פוליטי פנימי בין מפלגות הימין. ומכאן שכל התנגדות לחוק הזה חייבת להיות פוליטית. ומול מזימה פוליטית חייבים להילחם בכוח פוליטי. באומץ לב פוליטי. אין גם וגם בפוליטיקה. בעיקר אין השקפת עולם שהיא גם וגם. אין גם בשר וגם חלב. צמחונים לא יביסו קניבלים צמאי דם. זה פשוט לא יעבוד.

וכך בכיר בטחוניסט לשעבר אחד מתראיין מדם ליבו ואומר דברים קשים. נניח קשים. ולמחרת הוא עולה על הדוכן ונואם דברים קשים. נניח קשים. אבל מה? למים העכורים הוא לא קופץ. הוא שוקל. הוא חושב. הוא מחפש את דרכו. הוא לא בטוח מה הוא ומי הוא. תבינו, זה קשה לו. ולשעבר נוסף מתראיין במהלך האירוע ומיד ממהר להבהיר שהוא לא בא להביע עמדה פוליטית. שהוא רק בא להזדהות. עם מה? עם מי? ואיזה ערך יש להזדהות הזאת? תשאלו אותו. והשלישי -  לא די שעוד לא החליט - הוא גם נתפס כמי שעושה שופינג. מנסה לבדוק איפה יקבל את הדיל הכי טוב. בקצה הימני, אולי באמצע ואולי אפילו שמאלה מהאמצע, מה אתם יודעים. עמדה פוליטית? השקפת עולם סדורה? הוא עוד לא שמע על זה.

אבל אלה לא רק הבטחוניסטים הלשעברים. זה כמעט כל מי שנדמה לרגע שעשוי להשפיע על מישהו. אפילו בשוליים. עידן נתניהו הכניס להלם ואלם את טובי העיתונאים, הכותבים, הפרשנים, הוגי הדעות, הסופרים, האמנים וגם קומץ נבחרי הציבור והפוליטיקאים שנשאר בהם שמץ של הגינות (בהנחה שיש כאלה).

בני גנץ וגבי אשכנזי ב-2010
דודו בכר

הם רואים את הקולות, קוראים את המילים, קולטים את המסר, מבינים את המהות - אבל מסרבים להפנים. מבינים היטב, אבל לא מסוגלים להגיד את הדברים כפשוטם. את האמת כפי שהיא. אפילו לא לעצמם. וגם כשהם יוצאים לכאורה לאור - את המילים הקשות באמת הם שומרים לסלון. כנראה שהאצילות בכל זאת מחייבת.

הם לא מסוגלים להגיד בקולם, בפניהם ובחתימת ידם את מה שאנחנו והם חושבים באמת. הם לא מצליחים להגיד את המילים המפורשות. בגלל הפחד, בגלל הנימוס, בגלל חישובי פרנסה קרים, בגלל השד יודע מה. אומרים הכל ולא אומרים כלום. הם לא אומרים דבר על הטירוף ועל ממדיו וסכנותיו. על הדיכוי, הכפייה, השחיתות, ההרס, החיסול השיטתי של מה שהיה פעם הבית. הם יודעים שמדינת ישראל איננה עוד מדינה דמוקרטית. בוודאי שלא יהודית ודמוקרטית. הם מבינים את עומק הסתירה שבחיבור הזה אבל לא אומרים את זה. הם יודעים שאין חיה כזאת - "מדינת הלאום של העם היהודי" - בוודאי שלא לכל אזרחיה. הם יודעים שמדינת ישראל איננה שוויונית ואזרחיה אינם שווים. יודעים ושותקים.


חוק לאום? חוק הגזע העליון

הם יודעים שחוק הלאום נועד לקבע בחוק את עליונות האדם היהודי. שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון אינם נחשבים עוד בעידן הלאומני הנוכחי. שהמטרה הכמעט מוצהרת של החוק היא למנוע מהערבים (גויים סתם פחות מפריעים להם) את היכולת להתיישב בכל מקום. לקבל את זכויות האזרח שמגיעות להם כאזרחים "שווי זכויות". שהחוק נועד לקבע בחוק יישובים ליהודים בלבד, שכונות ליהודים בלבד, עבודות ליהודים בלבד, זכויות ליהודים בלבד. שהחוק נועד להיות מבוא למדינת הלכה. להקל על גירוש והפרדה. להיות אבן היסוד לסיפוח השטחים הכבושים על מיליוני האנשים חסרי הזכויות שיושבים בהם. ולא, גם אחרי הסיפוח הם לא יזכו לשוויון.

הם יודעים שחוק הלאום הוא הכנסת הכיבוש בשטחים לתוככי המדינה הישנה. לא בגניבה, לא בחשיכה, אלא לאור היום, בדלת הכניסה הראשית. שחוק הלאום הוא הפירוש המכובס למהות הביטוי אפרטהייד. זו משמעות החוק והם יודעים את זה. יודעים ולא ממש אומרים.

הם בעיקר לא אומרים שמדינת ישראל מודל שנות האלפיים קיבעה בחוק את תורת הגזע שלה. שבית הנבחרים של מדינת ישראל קבע בחוק שבמדינת ישראל מתקיים גזע עליון שהוא הגזע השולט. הגזע הקובע. וכל השאר הם כל השאר.

הם לא אומרים את כל זה. כי, אתם יודעים, זה פוליטי. והם רק באו להזדהות.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#