צה"ל נהפך לצבא השם? הצבא אשם - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צה"ל נהפך לצבא השם? הצבא אשם

זרעי הפורענות שנטמנו בראשית שנות המדינה עם ייסוד ישיבות ההסדר, פרויקט צנוע שגדל לממדים מפלצתיים, צמחו להיות צמחים רעילים שמאכלים את הצבא ואותנו מבפנים. אלה לא החרדים שמתנגדים לשירות צבאי כאידיאולוגיה - הסיפור הוא הכיפה הסרוגה ומה שנהיה ממנה

תגובות
איגוד ישיבות ההסדר

החיילים שהפנו את הגב למדריכת הצניחה לא אשמים - הצבא אשם. הם תוצר של מערכת רעה, שמרנית, פחדנית, אכזרית ובעיקר מתוחכמת. הם מוסתים ומבולבלים. אבל מי שאשם ואחראי לתופעה הזאת, לרעה החולה הזאת, הוא הצבא על ראשיו ומפקדיו. זה הכל על הראש של הצבא.

כשאנחנו התגייסנו לפני אי אלו עשרות שנים, הסבירו לנו שהצבא הוא לא תוכנית כבקשתך. זה היה אז, בימים ההם. מאז ועד היום, בתהליך שהחל בזחילה והיום הוא בצניחה חופשית ללא מצנח, נהפך הצבא נהפך לתפוס ככל יכולתך. זה אפילו לא תוכנית כבקשתך - זה צבא לדרישתך. צבא שמתאים את עצמו לכושר הסחיטה שלך.

הצבא אשם כי הוא הרים ידיים ופתח רגליים. וזה לא בגלל שהיו חסרים לו מתגייסים בשנים האחרונות. ממש לא. הבעיה נעוצה, כמו כל עניין אחר כאן, בפוליטיזיציה של הצבא. בפחד הקיומי של מפקדיו. בהשפעה ההרסנית של גופים אזרחיים אורתודוכסיים לאומנים על המינויים הבכירים בצבא ובעיקר ביכולתם לטרפד את מסלול הקידום של מי שלא להם טוב בעיניים. הצבא עובר הדתה מואצת, וזה לא שהוא היה ממש חילוני בשנים האחרונות. ההדתה הנוכחית קיבלה ממדים מוטרפים ומופרכים. ברצונו לספק את כולם, להמשיך ולהיות צבא העם כביכול, הצבא זוחל לאחור. נכנע ללא תנאי.

וכמו בכל הנרטיב הימני, הדתי-לאומי, הלאומי-לאומני ששוטף את המדינה בגל צונאמי עכור, הסיפור הוא לא גיוס החרדים. הוא מעולם לא היה כזה וגם היום הוא לא. החרדים האמיתיים מעולם לא התגייסו במספרים גדולים ומעולם לא באמת השתלבו. וגם אלה שמתגייסים היום, ממילא אין להם יומרה לשנות את הצבא, לא להתקדם במסלול הפיקוד ורובם המכריע ממילא לא מגיע ליחידות קרביות. הסיפור הוא חובשי הכיפה הסרוגה. וליתר דיוק: הטרנספורמציה שעברה הכיפה הסרוגה.

המפד"לניקים של פעם, בני הקיבוץ הדתי, אנשי המושבים שומרי המסורת, העירוניים, היו פעם חלק בלתי נפרד מהחברה האזרחית. החילונית. הם היו חלק אינטגרלי מהחברה, רק עם כיפה. זה היה טבעי. לא צורם, לא מתריס. ההפרדה וההקצנה, שהולכות יד ביד עם התמשכות והנצחת הכיבוש וקידוש ההתנחלויות, הטירוף סביב הר הבית (לפחות כסמל), הסגידה לסלעי קיומנו וצורי קודשינו, מתפשטת ומגיעה למחוזות שמעטים מאיתנו שיערו שייתכנו. בגני הילדים, בבתי הספר היסודיים, בתיכון וכמובן בישיבות של הבנים ובאולפנות של הבנות. פעם, בזמנים שרבים מאיתנו עדיין זוכרים, החבר'ה של בני עקיבא לא היו שונים בהרבה מנוער הצופים או הנוער העובד. פעילות מעורבת, בנות ובנים, מדריכות ומדריכים, בן לוקח בת ובת לוקחת בן. לא עוד.

ההסדר המושחת של הכיפות הסרוגות

זרעי הפורענות נטמנו בישיבות ההסדר. ההסדר נולד הרבה לפני הכיבוש וההתנחלויות שבאו בעקבותיו, וראשיו הלכו והקצינו עד לממדים משיחיים במכינות הקדם צבאיות. ראשי ורבני (ככה לפחות הם מכנים את עצמם) המכינות הללו, מוסדות "חינוך" במימון מלא של המדינה, הולכים ונעשים אייאטולות לכל דבר ומתחרים ביניהם בדמוניזציה מטורפת של כל מה שקשור ביחסים של גברים ונשים, נערות ונערים, ילדות, בנות. נקבות. כן כן, נקבות.

וזה מחלחל ומתפשט ומרעיל את מוחם ונפשם של הצעירים שגדלים ומתבגרים ונעשים חיילים. והצבא - במקום לעצור את הטירוף הזה בשערי בסיס הקליטה והמיון - מתקפל בפחד. זה שפוליטיקאים סטייל אריאל, סמוטריץ', בן דהן ודומיהם חוגגים על הטירוף הזה, זה ברור. אף אחד לא מצפה מהם למשהו אחר. זה מחוז הבחירה שלהם. אבל הצבא? הצבא מתקפל ונרקב מבפנים.

עופר וינטר בערב הוקרה של פיקוד דרום ללוחמי צוק איתן באוניברסיטת תל אביב, ב-2014
תומר אפלבאום

ואני הקטן, שהתגייסתי לצבא של אמצע שנות השבעים וביליתי בשירות מילואים עד לפרוץ המילניום החדש, הכרתי אותם. את בני הישיבות. את בוגרי המכינות. הם שירתי איתנו בסדיר וגם במילואים. ואלה שהכרתי, ממש לא היו דומים לאלה של היום. וזה לא שהם לא היו אנשים מאמינים. זה לא שהם לא התעוררו מדי בוקר שעה לפנינו, החילונים, בשביל להספיק להתפלל. וזה לא שמדי פעם לא היו חיכוכים בינינו. היו גם היו. ומדי פעם, כשקרה משהו חריג, איזו תקלה מבצעית, דרישה שנראתה להם משום מה בעייתית מבחינה הלכתית, זה לא שהם לא הלכו לבכות לרבנים שלהם. אבל גם הרבנים אז לא היו הרבנים של היום. וגם רוב המפקדים לא היו מה שהם היום. מעולם לא נחשפנו לפקודת מבצע סטייל הדרשה המשיחית של עופר וינטר. מעולם.

חיינו איתם בשלום. לא הייתה לנו בעיה להתלוצץ איתם ואפילו לצחוק עליהם ועל האמונות שלהם ואפילו על האלוהים שלהם. הם לא שכנעו אותנו - אנחנו בוודאי שלא הוצאנו אותם לתרבות רעה. הכיפה והציציות נשארו מחוץ לטנק, לנמג"ש או לג'יפ הסיור. ולא שזה היה חיבור מושלם, בטח לא תמצית האושר; אבל הסתדרנו. ומדי פעם נחשפנו - אנחנו וגם הם - לנקבות (סליחה). מה אתם יודעים. מדריכות צעירות בבית הספר לשיריון, בקורסים, בהשתלמויות. פקידות פלוגתיות. קשריות. בנות ששירתו בשלישות, פקידות לשכה, מד"סיות. אף אחד מהם, מעולם, אפילו לא לחש שיש לו בעיה עם זה. מעולם. איש מהם לא זלזל בבנות שהיו איתנו וסביבנו, לא עצם עיניים, לא הרכין את הראש, בטח שלא הפנה להן את גבו.

אבל הזמנים היום הם אחרים. זה אולי הרגע האחרון שבו לכל חייל שמתגייס לצבא יובהר שאף אחד לא מתכוון לשאול אותו מה מתאים לו ומה לא. וכל סירוב על רקע מגדרי ייחשב כמו סירוב לכל פקודה אחרת. והסנקציה תהיה מיידית, קשה, מכאיבה. הדחה, ריתוק, כלא, שחרור בקלון. אבל נראה שזה לא יקרה. עברנו את הרגע האחרון.

ואולי באמת הגיע הזמן לאפשר לצבא לגייס רק את מי שמתאים לו באמת. כי אחרי שהפנמנו שזה כבר מזמן לא צבא העם, יום אחד נתעורר עם צבא השם. ואז אפילו הוא לא יעזור לנו עוד.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#