הוואלס הליכודניקי האחרון על סיפון הטיטאניק - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוואלס הליכודניקי האחרון על סיפון הטיטאניק

במרדף אחר פופולריות, בנביחה אחר עוד קול ועד אחד, יירדו חברי מפלגת השלטון הכי נמוך שאפשר. ההתחזות עובדת להם וכמוה גם ההתבהמות - כמו בימיה האחרונים של פומפיי

תגובות
מירי רגב בלאומיאדה, ביום חמישי
ששי חורש

זה לא סוד שעסקני הליכוד מכוונים אל המכנה המשותף הרחב ביותר. סליחה, הנמוך ביותר. שהם מעליבים את תומכיהם. שהם מזלזלים במצביעים שלהם. שאפילו המשכילים והאינטליגנטים שבהם מורידים את עצמם למקום הכי נמוך שאפשר. ואז יורדים נמוך יותר.

ככה זה עובד בקרקסי הפריימריז שלהם, זה נכון בכל קמפיין בחירות שהם מנהלים וזה כמובן קורה ובגדול בליכודיאדות למיניהן - באילת, בגני התערוכה, בכפר המכביה, בכל מקום. הם תמיד ייתנו את ההצגה שלהם. מופע הקרקס הנודד, הפריק-שואו המכונה "מרכז הליכוד", "ועידת הליכוד", "סיעת הליכוד", "הפריימריז בליכוד" ובעיקר ה"ליכודיאדה", הוא הביטוי הכי מזוקק ומדויק של המקום שאליו הלכה החברה הישראלית.

כן, ראינו הרבה ועוד לא ראינו כלום. לכל דבר התרגלנו. ללוחמנות האלימה של החברה הישראלית החדשה. לחדוות הכיבוש (או להתעלמות ממנו), לשלטון המאעכרים, לכלכלת הג'ובים, לחלוקת השלל הראוותנית, לאלימות הבוטה, לזלזול בהשכלה, לביזוי הפוגעני של התיאטרון, הקולנוע, התרבות, האמנות. ובכל זאת, לדבר אחד בלתי אפשרי להתרגל: להתבהמות.

כי גם אם נכון שבגין ובני דורו ליבו את השנאה ורכבו וניצחו על גב נמר המלחמה באליטות של פעם, בממסד הוותיק, בחוקי המשחק הישנים, בכל מה שלכאורה סימלה מפא"י ההיסטורית; העמיקו את המאבקים בין שחור ללבן, בין עשירים לעניים, בין ימין לשמאל, בין קיבוצניקים לעירוניים, בין מקושרים למנודים - הרי שהליכודניקים של היום לוקחים את זה עד לקצה. ומילא שהם עושים את זה בלי ההוד ובלי ההדר הבית"רי (שבינינו, מעולם לא באמת היה) - גם לזה התרגלנו, מה שקשה לנו לעכל ובלתי אפשרי להסתגל אליו זה אובדן הבושה. אנחנו לא מסוגלים לסבול עוד את האצבעות שהם תוקעים לנו בעין. לכולנו. גם לבוחרים שלהם.

עסקני הליכוד משוכנעים שהקהל שלהם הוא בור גמור וזו השפה היחידה שהוא מבין. שזה הדבר היחיד שעובד עליו. הם גסי רוח, המוניים, אלימים, בוטים - אבל יותר מכל הם צבועים. כי הם הרבה יותר משכילים ומלומדים מהקהל שאליו לכאורה הם קורצים ואחריו הם מחזרים. העממיות עאלק שלהם כל-כך מגושמת ומזויפת, שהיא נטו התנשאות. ברובם, הם בעלי השכלה מעל הממוצע, מבגרות ועד דוקטורט, בעלי מקצוע מוסמכים בתחומים שונים. חלקם הגיעו מעשרות שנות אקדמיה, מהצבא, ממערכת הביטחון, מהמגזר העסקי. באופן אישי, כמעט כל אחת ואחד מהם רחוקים מרחק רב מהתדמית שהם כה שוקדים לשוות לעצמם. מהמנהיג שמתהדר בהשכלה רחבה, רוחב יריעה, טורח לקשור לעצמו כתרים גלובליים היסטוריים; דרך שריו, שחלקם קצינים בכירים בדימוס, בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים, חוקרי מדע המדינה ומדעי הרוח; וכך גם רוב חברי הכנסת, שלרוב אינם בורים כלל.

ולמרות כל זאת, במירוץ שלהם אחרי פופולריות זולה הם נוברים בכל ערימת זבל שנקרית בדרכם. מרימים כל מה שאפשר לאסוף מהרצפה. אין התגססות שתהיה זרה להם, אין גזענות שלא יחגגו עליה, אין בורות שלא ירכבו עליה, אין שנאה שלא ילבו, אין הסתה שתרתיע אותם. הם יודעים שהם מרסקים את יסודות החברה. את מה שנשאר ממנה. את הבסיס הרעוע שעליו אנחנו איכשהו שורדים. במלחמתם על עוד איזה קול של חבר מרכז, הם מבזים את הצבא ומפקדיו, משסים את קלגסיהם בשב"כ, מרסקים בחדווה את האקדמיה, מרדדים ומדיתים את מערכת החינוך ובעיקר נלחמים בכל כוחם במערכת המשפט ואכיפת החוק.

הם גם יודעים שהמנהיג שלהם מושחת, ובכל זאת נצמדים אליו. ובשביל לשמר אותו במקומו עוד יום, עוד חודשיים, עוד שנה-שנתיים - הם ישרפו את המועדון. הם רואים רק את מה שהם מסוגלים לראות בקצה אפם - ולא מעניין אותם מה מחכה להם, לכולנו, מילימטר אחד רחוק יותר. הם נאחזים בו ואוחזים בו בכל כוחם - יעלה כמה שיעלה - כי הם יודעים שבלעדיו הם חצי בנאדם. גם זה לא. בסתר לבם הם יודעים שמתישהו כל זה ייגמר, אבל כמו חולים במחלה חשוכת מרפא הם נאחזים במעט החיים שהוא מעניק להם; בפיסות הכוח והעושר והאושר (נניח) האחרונות שהוא אולי מספק להם; כל זמן שהוא קיים עבורם (עבור עצמו בלבד, הם יודעים, אבל זה ממש לא מזיז להם) - הם נאחזים בשולי כהונתו. למרות שהם יודעים שזה זמני. אולי דווקא בגלל שהם יודעים.

במרדף שלהם אחרי עוד שלב במדרג השיבוצים של מועדון הפרסים המכונה "רשימת הליכוד לכנסת", הם יעשו הכל - אבל ממש הכל. הם רודפים אחרי הפופולריות הזולה הזו, הנמוכה, לעתים קרובות הבהמית, בתקווה שיצליחו למשוך עוד קצת למעלה. לגרד עוד גרגר. ליהנות מפירורי השלל שנשאר. כמו על סיפון הטיטאניק השוקעת, כמו בימי פומפיי האחרונים, כמו באורגיות האחרונות בארמונות רומי - הם מתהוללים. מחוללים בחדווה בדרכם המגושמת. ללא היסוס. בלי עכבות. בחוסר מועדות מוחלט. עורכי דין עם בעלי בסטות, רואי חשבון עם קצינים בכירים בדימוס, דוקטורים עם עסקנים, שרים עם נושאי הכלים שלהם. רוקדים כאילו אין קהל, רוקדים כאילו אין מחר. אוכלים ושותים כי מחר (אנחנו) נמות והם יחיו לנצח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#