אני מילאתי את חלקי בהסכם, אבל המדינה הפרה אותו ברגל גסה - אמרתי לכם - הבלוג של טובי פולק - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני מילאתי את חלקי בהסכם, אבל המדינה הפרה אותו ברגל גסה

לא חשוב מי אנחנו, מה היה חלקנו, כמה תרמנו ובמה אנחנו מאמינים - אנחנו לא קיימים עוד. כל מי שאינו הכוח החדש, גס הרוח והדורסני, נזרק וננטש בצד הדרך. אם אתה לא איתם אתה לא קיים. לא פלא שרבים מאיתנו התנתקו חד צדדית מהמדינה והחברה שפעם היו חלק ממנה, שפעם הייתה השלם שלהם

תגובות
חברי הקואליציה בתום ההצבעה על חוק הלאום
אוליבייה פיטוסי

התהליך הזה נמשך כבר לא מעט שנים, אבל משנה לשנה הוא מחריף ומתעצם. אני מתפרק מסממני הישראליות בעוצמה שמבהילה אפילו אותי. עד לפני שנתיים-שלוש הקפדתי להיות כאן ברצף הימים הנוראים שבין יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות. אלה היו ימי הזיכרון והחגים שלי. בלי כיפה, בלי טלית, בלי בית כנסת ובלי תענית. אלה הימים שמחברים את שני היסודות של חיי הישראלים כאן: זיכרון ועצמאות. ולהיפך. השנה הייתה אמורה להיות השנה השלישית שבה השתדלתי להיות רחוק מכאן (נסיבות עגומות קטעו את הביצוע, אבל הכוונה הייתה שם) ואני לא רואה את עצמי שותף לדברים האלה גם בשנים הבאות. זה גם מצטרף לתיעוב המוחלט שלי מאורגיית החגים על שלל מנהגיהם ומאכליהם, מהטקסים הלאומיים ומשאר ימי הציון והאזכור. נשבר לי. נגמר לי.

לכל אלה אפשר להוסיף את תענית החדשות שגזרתי על עצמי מאז הלילה ההוא, לפני חודש ושבוע. באותו לילה, עוד לפני שהשעון הורה חצות, נפרדתי לחלוטין מהמבזקים, מהמהדורות, מתוכניות האקטואליה, מהיומנים ומכל מה שעוסק בחדשות - טלוויזיה ורדיו. ובמקביל גם גיליתי שאני לא מסוגל להביא את עצמי לצפות גם בצד השני של המטבע החדשותי: תוכניות הסאטירה (בהנחה שיש היום דבר כזה), הספיישלים, הדאחקות והבידור המקומי. והניתוק נעשה מוחלט ומוחשי יותר ויותר בכל יום שעובר.

אין לי נתונים סטטיסטיים ולא נחשפתי למחקר כמותי בעניין, אבל ממה שאני שומע מכל עבר - אני ממש לא לבד. יותר ויותר אנשים כמוני, שהיו לגמרי מחוברים ומעורבים למה שקורה סביבם, לחדשות השוטפות, לפוליטיקה, לנושאי חברה, כלכלה, תרבות, מדיניות וביטחון, פשוט סגרו מדפים. כולנו הבנו שאת המציאות הזו לא נוכל לשנות ופשוט ניתקנו מגע. כאמור, לא קביעה מדעית, אבל זו לגמרי התחושה.

עשיתי את כל מה שהתבקש ונדרש ממני

אני חי כאן (גם אם בעל כורחי). לא הלכתי. לא נטשתי (למרות וכו'). אני ממלא את חלקי בהסכם שלי עם החברה שבה אני חי. מהצד השני, היא עושה את זה הרבה פחות. בעצם כבר בכלל לא. במשך שנים רבות מחיי הבוגרים עשיתי דברים שהיום אני לא מאושר איתם, אבל עשיתי. אף אחד לא אוהב לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי, אבל מעולם לא עלה על דעתי להעלים. לקבל משהו במרמה. לעבוד בשחור. אף אחד גם לא ממש אוהב לשרת בצבא, לא כל שכן שנים רבות במילואים קרביים. כולל הכל. לא בטוח שאם הייתם מחזירים אותי היום לאחור ארבעים ומשהו שנים, הייתי עושה את כל זה שוב. כן, גם שיתפתי פעולה עם הכיבוש, למרות שאני מי שאני מאז שאני עומד על דעתי. התייצבתי לכל משימת ביטחון שוטף, למרות שתמיד תיעבתי את מפעל ההתנחלויות, את המתנחלים ובעיקר שנאתי כל דקה וכל רגע של השתתפות פעילה במפעל הכיבוש. חשבתי שאין דרך אחרת. שלא ייתכן אחרת. לא רציתי לסרב.

גם כאזרח עבדתי בדברים שהיום - בדיעבד - כנראה שלא הייתי מסכים לעבוד בהם. לא הייתי חייב, אבל עשיתי את זה. הייתי צייתן. משתף פעולה. שיתפתי פעולה עם כל המוסכמות החברתיות. נישאתי ברבנות ולא מרדתי דרך קפריסין או וגאס. מלתי את בני בלי לחשוב שאפשר אחרת. שלחתי את ילדיי לכל מוסדות החינוך הממלכתיים - מטרום החובה ועד לאוניברסיטה ולא עלה על דעתי שיילכו למסגרת חינוכית אחרת, פרטית, חילונית להכעיס. כמוני לפניהם, עודדתי אותם ללכת לתנועה, לשנת השירות, לצבא. לא חימרתי בהם לקום וללכת מכאן, למרות שעומדת להם האופציה הזו. את קרוביי המתים קברתי בבתי העלמין הרגילים. הדתיים. האורתודוכסיים. כולל הקדיש ההוא. כזה הייתי, כזה אני: קונפורמיסט.

כיבדתי את המדינה ואת חוקיה. שיחקתי לפי הכללים. כיבדתי אותה גם כשהיא זלזלה בי ובשכמותי. כיבדתי את המסורת, הדת המנהגים - למרות שהם ביזו ומבזים אותי. מעולם לא לעגתי למי שמאמין באלוהים כלשהו - למרות שרוב המאמינים מבזים ותוקפים אותי על השקפותיי ואמונותיי. כיבדתי את הזרם האחר למרות שהוא דרך ודורך עליי.

המפגינים מחוץ לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, הערב
דודו בכר

אני ממלא את חלקי בהסכם שלי עם החברה (ה"מדינה") ועושה זאת שלא על מנת לקבל פרסים או טובות הנאה. אני לא מבקש צל"ש ולא שם תמורה פריבילגית אחרת, רק את מה שמגיע לי בדין: ביטחון צבאי ואזרחי ואישי; מזון ומים שאני מוכן לשלם עליהם ובלבד שיהיו ראויים; קורת גג (כנ"ל); חינוך ראוי; שירות ציבורי נאות; בריאות ברמה מערבית; עיתונות חופשית; תחבורה ציבורית מודרנית; שירותי רווחה שמכבדים את החלש, החולה, הזקן, הנזקק. שלטון חוק ושוויון בפני החוק. שוויון. פשוט שוויון. ללא הבדל ואפליה בגלל גזע, מין, דת, אמונה, מוצא, השקפת עולם. אני מצפה ודורש מהמדינה שתכבד אותי ואת מי שאני, בדיוק כפי שאני עושה כלפיה וכלפי שאר מרכיביה.

לא ממש יהודית - בטוח שכבר לא דמוקרטית

ההסכם הזה הופר ומופר ברגל גסה. אז גם אם אני רגיל להיות פראייר, אני מסרב לקבל את הפרת החוזה ביני לבין החברה שאני חלק ממנה. נולדתי בראשית שנות המדינה (היא הייתה אז בסך-הכל בת 10) וגדלתי בחברה שחשבתי שהיא דמוקרטית. תמיד הסבירו שבגלל ענייני הדת והמדינה והפוליטיקה, חוקה אזרחית לא תהיה לנו - אבל ראוי שנסמוך על עקרונות מגילת העצמאות. ובעיקר על עקרונות הצדק, המשפט, השוויון והדמוקרטיה. סיפרו לנו שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. התעקשו איתי שהמדינה חייבת להיות יהודית ודמוקרטית ושאין סתירה בין השתיים. פקפקתי, לא באמת האמנתי. היום אני יודע שצדקתי: יהודית אולי, דמוקרטית כבר מזמן לא.

צד אחד נטל את הכוח והסמכות לעצמו ומחק אותי. אותנו. הוא כמובן לא ויתר עליי חלילה כמשלם מיסים ולא ויתר עליי כבשר תותחים - הוא פשוט רומס ברגל גסה את כל הערכים שבהם אני דוגל ומאמין. הוא כורת את הענף שעליו צמחו עקרונות היסוד שעליהם גדלתי. שבהם רציתי להאמין. אני, שמעולם לא עלה על דעתי להחליט על מנהגיו ואמונותיו של האחר - נהפכתי לכלי במשחק שאין לי חלק בו. בובה על חוט. מריונטה חסרת חיים ורצונות משלה. הרוב (?) הדורסני ויתר עליי ועל בני מיני. וגם אם נניח שאנחנו לא רוב, בוודאי לא רוב פוליטי חילוני וליברלי - אבל אנחנו בוודאות לא מיעוט מבוטל. וגם אם היינו כזה, דמוקרטיה אמיתית אמורה - חייבת - להגן גם על המיעוטים. זוהי דמוקרטיה. זו מהותה.

ההסכם הופר ואנחנו נותרנו לבדנו. תלויים באוויר. הדורות שמעלינו נמוגים, אנחנו מדוכאים וספק אם ילדינו יישארו כאן לשמור על המפעל הזה. האדמה נשמטת תחת רגלינו, החגים אינם עוד חגינו, ימי הציון והזיכרון מתרחקים מאיתנו, השפה איננה עוד שפתנו, התרבות נעלמת לנו. כל מה שהכרנו, מתרסק לנגד עיניו. מה שהיה - היה פעם. ולא יהיה עוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#