על כפירה ואמונה בעקבות שלונסקי, ליבוביץ' ועוד

מדוע גולדברג טעתה בתופשה את שלונסקי ככופר? כיצד שלונסקי הפריך את ליבוביץ'? האם ליבוביץ'האנטי-נוצרי אימץ את אוגוסטינוס?

אורי וייס
אורי וייס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי וייס
אורי וייס

עמל/ אברהם שלונסקי

הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת

וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.

עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.

בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.

וְכִרְצוּעוֹת-תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.

תְּפִלַּת-שַׁחֲרִית כֹּה תִּתְפַּלֵּל קִרְיָה נָאָה אֱלֵי בּוֹרְאָהּ.

וּבַבּוֹרְאִים

בְּנֵךְ אַבְרָהָם,

פַּיְטָן סוֹלֵל בְּיִשְׂרָאֵל.

וּבָעֶרֶב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יָשׁוּב אַבָּא מִסִּבְלוֹתָיו

וְכִתְפִלָּה יִלְחַש נַחַת:

הֲבֵן יַקִּיר לִי אַבְרָהָם,

עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת,

הַלְלוּיָהּ.

הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת-פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת

וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי

אֱלֵי עָמָל.

אברהם שלונסקי התחנך בילדותו בחדר חבדניקי, אך בנערותו נשלח ללמוד בגימנסיה הרצליה כפשרה בין הוריו: בין אביו שחפץ שימשיך לישיבה לובביצי'ת לאמו שחפצה שימשיך לגימנסיה גויית-כללית, ר"ל. (ראו חגית הלפרין בספרה "המאסרטו"). עם התחנכותו בגימנסיה פרק עול תורה ומצוות. שלונסקי, שבשלב כלשהו בילדותו אף הפסיק לאכול בבת אמו מפני ש'זה לא די כשר', איננו חוזר בשאלה גרעיני. עזיבתו את העולם הדתי היא פחות של מי ששנה ופרש, ויותר של של מי ששנה והופרש, של חוזר בשאלה פאסיבי. ניטשה רואה את החופשי ברוח כמי שדעותיו שונות ממה שהיינו יכולים לחשוב בהתחשב ברקעו, והפסיכולוג בואן רואה בכך כמדד לבגרות. החוזר בשאלה המיתולוגי, נגיד ישראל סגל, אכן הולך לו רוחנית מבית חינוכו, והוא קרוב להגשמת האידיאל הניטשיאני. אבל, חזרה בשאלה היא, כמובן, תופעה פרוזאית הרבה יותר, והיא יכולה להיות פרי נסיבות קוניוקטוראליות. שלונסקי מצידו כל פעם אימץ את מערכת הערכים התיאולוגית של מסדות חינוכו. אבל, גם בסיפור חיים כמו של שלונסקי, זו אינה חוויה נפשית-רוחנית של מה בכך לפרוק את עולם הערכים החבדיניקים. שלונסקי לא השיל מעליו כליל את היהדות. לשם השוואה, גם עמוס עוז נתחנך בבית ספר יסודי דתי, על אף שלא כה אדוק. החותם הדתי ביצירת שלונסקי גדול פי כמה מאצל עוז.  הבה נעיין בשיר ספציפי אחד של שלונסקי, זה שהוצג לעיל, ונראה, עד כמה קשה לפענח את עולמו של חוזר בשאלה קוניוקטוראלי זה.

על השיר "עמל" שהוצג כאן, לאה גולדברג כתבה: "הבית בא אחרי זה פותח בשורה ארוכה: 'תפילת-שחרית פה תתפלל קריה נאה אלי בוראה.' הקריה, העיר החדשה (או היישוב החדש), עומדת, איפוא, בתפילה עטופת טלית-ותפילין. אך פה בא מפנה: הנוסטלגיה הדתית נהפכת לאפיקורסות. מסתבר, שהבורא הוא לא רק בורא-עולם, אלא האדם הבורא עולם חדש. שכן ההמשך הוא: 'ובבוראים/ בנך אברהם,/ פייטן וסולל בישראל'. המשורר וחבריו הם, איפוא, "הבוראים"; ועל כך גאוותו של בעל השיר". (גולדברג, "האומץ לחולין", "ארבעה שירים של שלונסקי").

אלא מאי? פרשנותה זו של לאה גולדברג, האינטלקטואלית הגדולה של השירה בארץ, שאולי רק נתן זך היה יכול להתחרות איתה, נעוצה בחוסר ידיעה מספקת של המקורות הבתר-תנכיים של היהדות. (את התנ"ך גולדברג הכירה היטב. הדוקטורט שלה היה בחקר תרגומו לניב השומרוני). בדבריו של שלונסקי אין שמץ כפירה ביהדות, שכן המסורת היהודית קושרת למגוון אנשים כתר של "כאילו נעשה שותף במעשה בראשית". כך, למשל, נאמר בתלמוד במסכת שבת: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". וכך מפרש בעל העקידה את הקטע התלמודי הלז: "כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם. ועל זה השיתוף נקראו השופטים "אלהים" בכל מקום". גם על המתפלל בשבת נאמר בתלמוד מפי רב הימנונא: "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". וכך כתב ספר הרוקח: " האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". זאת ועוד, היהדות רואה את מלאכת הבריאה כשותפות של האדם והאל: "שלושה שותפים לו לאדם: אביו, אימו והקב"ה". אבל, גולדברג, כנראה, אחזה בפרשנויות נוצריות של כפירה, ועל כן הדביקה לשלונסקי את תווית הכופר על שירו זה.

לעומת פרויד שראה בדת נוירוזה קולקטיבית, המפריעה לראות את המציאות נכוחה, יונג דווקא ראה הפרעה נפשית בחוסר הדת, שבעטיה אדם אינו יכול לפענח את העולם מחמת חוסר הבנת המשמעות של הסמלים הדומיננטיים בו. לא אכניס את ראשי בין הררים גדולים אלו, ששניהם כאחד ערבבו את התיאולוגיה שלהם בפסיכולוגיה והגיעו למסקנות מוגזמות (ופוקויאנים יחגגו כאן על שניהם כמנצלי "ידע-כוח", ככופים את האידיאולוגיה שלהם דרך הסמכות שלהם הנגזרת מן הידע). אבל, בפענוח השירה העברית, אכן מי שנעדר השכלה יהודית, אפילו הוא משכיל שבמשכילים כלאה גולדברג, יתקשה לעתים במלאכה.

בעבר חשבתי, שטעויות בהבנת היהדות גרמו אפילו לשירו של ביאליק "על השחיטה" על הפרעות בקישינב להיתפס ככופרני. ביאליק כתב את שירו הפציפיסטי אמוני "על השחיטה" שבו תבע מהקב"ה רחמים וצדק, תוך שהוא מאיים עליו בחילול שמו; וזאת כפי שמורה התלמוד להתפלל: "עשה למען שמך", וכפי שמשה איים על הקב"ה: "למה יאמרו המצרים לאמור ברעה הוציאם"? ברם, חוסר תשומת לב לטקסטים היהודים האלו גרמו לשיר להיתפש דווקא ככופרני.

כאמור, תחילה חשבתי, שהפרשנות הזו לביאליק היא סימפטום לחוסר הבנה ביהדות. אך כאן טעיתי. גיליתי שמי שנפל בפח, ובוודאי הפיל לשם אחרים עימו,  הוא דווקא מלומד עצום  ביהדות, ברוך קורצוויל, שכך כתב על ביאליק (אך צריך לומר, בעיקר בעקבות "בעיר ההריגה" ו"דבר", אבל גם שם ביאליק מדבר על שמיים שמחרישים. אתיאיסט אינו יכול לזעום על אל-לא-קיים): "חסרה האמונה בשולח שאת שליחותו עושה המשורר-המוכיח. זה היסוד של הנימה הטראגית המיוחדת בשירי הזעם לביאליק, בהם לאמיתו של דבר השולח-האל והשליח-הנביא הם גוף אחד, ומשום כך גם השולח חסר-אונים הוא לא פחות מהשליח, הניזון רק מכוח ולא מתוך הוודאות שמעל לו". קורצווייל, העילוי הביקורתי אך גם כזה שלעתים קרובות מדי אינו ניחן בחוש פרופורציה ובראיית דרגות, היה נטוע בתפישה מסויימת אבסולוטיסטית  של היהדות: "אין נבואה אמיתית ללא וודאות באינסטנציה האלוקית, שבשמה ורק בשמה עושה מבשרה את שליחותו. עם שוודאות זו הולכת הולכת ומתמוטטת הולך ומתקרב המצב הפאראדוכסלי שבו האל-השולח והמוכיח-שליח הם זהותיים".  קורצווייל החמיץ שגם הספרות היהודית הגאונית הקדומה, כמו איבן גבירול והרמב"ם, התמרדה נגד הטוטאליות של הדת ונגד דחיקת הישגי הרוח הלא-יהודים.    ב"מורה נבוכים" הרמב"ם מציג אמונה שאינה נשענת על וודאות מוחלטת, אלא על הטלת ספק. פרשנותו לביאליק של קורצווייל, שנתפש כמרא דאתרא, הצליחה לשרוד, בין היתר, בזכות תרבות של חוסר ידיעה ושל קונפורמיזם.

הבעיה שאני מצביע עליה בפרשנות שירה, קיימת מטבע הדברים ביתר שאת בפרשנות היהדות: מושגים בסיסיים ביהדות נתפשים לפי משמעותם בנצרות, גם אם ביהדות יש להן משמעויות נוספות, ולעתים רק אותן. אציג לכך שלוש דוגמאות: ראשית, שאל נא בוגר מערכת החינוך ה"יהודית" בישראל, והוא יגיד לך, שאברהם אבינו עמד בניסיון העקידה. זאת אף על פי שהפרשנים היהודים נחלקים ביניהם בכך, והמסורת היהודית כוללת גם את הדיעה שאברהם דווקא כשל, והיה עליו להפר את פקודת האל לעקוד את בנו. קריאה זהירה בתורה תראה לנו, שבעוד קודם לעקידה, אלוהים דיבר אל אברהם בעצמו, לאחר מכן מעמדו ירד והמלאך הוא שדיבר עימו ואמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער". מסקנת התורה היא באשר לאברהם: "ועתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה", כלומר כי אברהם האמין בדרך הנחותה: בדרך היראה, ולא בדרך האהבה. ואכן, ירא אלוהים מציית לחוק האל, גם כשהוא סותר מיניה וביה עקרונות של צדק. אבל, הגישה הדומיננטית בישראל היא הנוצרית – אברהם עמד בניסיון כפירוש מונופוליסטי. טוב, הרי אנו מצפים מהורים לעקוד את ילדיהם. אבל, זוהי אינה רק התפישה של מערכת החינוך, אלא גם של ליבוביץ'. הלה ראה בעקידה כ"ניצחון המוחלט של האדם על טיבו". ליבוביץ' טען, שבעוד בנצרות הסמל העליון הוא הצלב; מעמד שבו אלוהים מביא קרבן למען האדם; הרי שביהדות הסמל העליון הוא העקידה. ליבוביץ' מנמק זאת בדעתו התמוהה, שהיהדות אינה דת של ערכים ואמונות, ועל כן גם אין "מוסר יהודי", אלא דת שעושה את האדם כלי שרת להגשמת תכלית שאינה מתגלמת באדם. מוזר, שכך סבר אותו נביא גדול של סרבנות. אבל, ליבוביץ' התנגד לאימוץ מיתוס העקידה בידי הציונות, שכן הטעים שאברהם נכנע לרצון האל.

!
שלונסקיצילום: ויקיפדיה

עדיין, תמיכתו של ליבוביץ' בצייתנות של אברהם נראית כבלתי מתיישבת עם משנתו הפוליטית. ואכן, נראה לי שבעניין זה ליבוביץ' עבר מהפך, אולי בעקבות טבח כפר קאסם ומשפט אייכמן. בעוד בזמנים מאוחרים יותר ליבוביץ ראה את אייכמן כסמל לציות לחוק המדינה, בהרצאתו (מצוות מעשיות) ב-1953 טען: "אם הגיעו חברות אנושיות מסויימות למשטר שיש בו כלשהו מהגינות אנושית ואזרחית ונעשו קיבוצים של 'אזרחים שומרי חוק' - לא הגיעו לכך משום שאזרחיהן התלבטו בכל לבטיו של סוקרטס בבית הסוהר עד שהכירו שחייב אדם לשמוע לחוקי מדינתו אף אם הם נוגדים את האינטרסים שלו, אלא משום שהאזרחים התרגלו לנוהג התרבותי: 'לא ייעשה כן במקומנו' - הביטוי הקאלסי של מצוות אנשים מלומדה. הזלזול ב'אמונות טפלות חברותיות', ב'נוהג שגרתי נטול משמעות', ב'קונוונציה ריקה', הוא-הוא שהתיר את הרצועה והסיר את הרסן ושחרר כוחות אפלים וגורמי זוועה, שרק 'מצוות אנשים מלומדה' בלמה אותם. יותר מכל תקופה קודמת למד דורנו שרוב בני-אדם אינם מסוגלים כלל לחיות כבני-אדם על פי הכרעתם העצמית ואחריותם האישית. והוא הדין אף בשטח הדת: רק ישעיהו הנביא, שעיניו ראו את המלך ה' צבאות, רשאי היה לבוז ל'מצוות אנשים מלומדה' ולראות בה פחיתות דתית". אני משער, שליבוביץ' המאוחר היה מכנה את ליבוביץ המוקדם כפאשיסט (ההרצאה עצמה נישאה ב-1953, אך ניכר שליבוביץ' ערך אותה שכן בנוסח המודפס ליבוביץ' התייחס לטבח כפר קאסם מ-1956). דעותיו של ליבוביץ' לגבי מלחמת 48 היו חשוכות, וקשה להבין כיצד הן מתיישבות עם דעותיו לגבי כיבוש 67. ליבוביץ' הפך את דעתו לגבי הצייתנות לחוק, אך לא לגבי העקידה.

שנית, במסורת היהודית "לא תגנוב" האמור בעשרת הדיברות הוא איסור על גנבת נפשות, קרי על חטיפת נפשות. לעומת זאת, במסורת הנוצרית הוא איסור על גנבה כפשוטה, גנבת ממון. חרף זאת, רובם המכריע של הישראלים ידמיינו את הכתוב לפי פרשנותו הנוצרית, תוך אי-הכרה בכלל של זו היהודית. שלישית, ליבוביץ' טען, כי ביהדות, להבדיל מבנצרות, פירוש האמונה הוא קיום דבר האל. הפרקטיקה הדתית איננה נגזרת מן האמונה, אלא היא היא האמונה. זה נראה תמוה, אבל מקריאתי בברית החדשה הסקתי, שכאן ליבוביץ' צדק, או לפחות שיש לדבריו תוקף נכבד. הוא למעשה הרחיק את מושג האמונה מזה הנוצרי של פאולוס, וכאן הציע רנסנס יהודי דווקא לפי מיטב המסורת הרפורמיסטית הנוצרית המדומיינת - לזקק את כתבי הקודש מהשפעות זרות. ליבוביץ' ברר את הדת היהודית (הפורמאלית) מן התרבות היודו-נוצרית. כאשר פאולוס בברית החדשה מנסה לקדם את גישתו של עליונות האמונה שבלב (בניגוד לג'ימס, שאצלו אמונה בלי מעשים היא אמונה מתה), הוא מציג לראווה, שעל אברהם נאמר: "והאמין בה', ויחשבה לו לצדקה". אבל, אם מסתכלים לעומק בסיפור המקראי, מגיעים למסקנה, שהוא דווקא מפריך את פאולוס ומהווה ראייה משמעותית לליבוביץ'. בעוד אלוהים מבטיח לאברהם הבטחות, אברהם אומר לו: "אדוניי, יהוה, במה אידע כי אירשנה?" כלומר, במושגים נוצרים אברהם הוא דווקא גדול הכופרים – הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לו בשיחה אישית, והוא מטיל ספק פקפקני בדברו. ברם, ברגע שאלוהים מצווה על אברהם לעשות מעשה של ספירת כוכבי השמיים, אברהם מציית; ואז זוכה לתואר מאמין. הכתוב העלה עליו שהוא מאמין בה', בזכות כך שציית לו, אף על פי שפקפק בהבטחותיו. זוהי בדיוק התפישה הליבוביצ'ינית של האמונה. חרף זאת, מושג האמונה נתפש בישראל כמשמעותו בנצרות, ואילו זה של ליבוביץ' רק כפרי הדת הפרטית שיצר.

אבל, אפילו ליבוביץ, הפילוסוף האנטי-נוצרי, אימץ למעשה מן התיאולוגיה הנוצרית. אחד החידושים של ליבוביץ הוא שאדם שמחוייב להלכה נבדל מן האדם המוסרי. הדרישה ההלכתית והדרישה המוסרית רחוקות זו מזו. הוא ממחיש את דבריו בכך שבעוד איש המוסר ההומניסטי מחוייב ל"ואהבת רעך כמוך", הרי שמקבל עול תורה ומצוות מחוייב ל"ואהבת לרעך כמוך, אני השם". "האני השם" הוא ההבדל האדיר. ליבוביץ הטעים: "'ואהבת לרעך כמוך' בלי הסיום 'אני ה' זהו הכלל הגדול של האתאיסט קאנט".

אלא שגם אוגוסטינוס מאות שנים לפני ליבוביץ מתוודה על כך שבימי טרום אמנותו הוא אמנם דחה הצעה למרמת כשפים בתחרות שירה, "אבל גם את הרע הזה לא דחיתי בשל טהרתך, אלוהי לבבי". בעוד ליבוביץ' מנסה להטעים את ההבדל בין יהדות לנצרות, הוא אימץ את עמדתו של אוגוסטינוס, המנוגדת מיניה וביה לעמדתו של הלל הזקן. כאשר בא גוי אל הלל וביקש ממנו, שיגייר אותו בעודו לומד את כל התורה על רגל אחת, הלל הזקן אמר לו מהי כל התורה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך". בהחליפו את הדרישה האוטופיסטית-מקסימליסטית "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" ב"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך", הלל הזקן לא כלל את "אני ה'". הוא למעשה אימץ כלל הקרוב מאוד לכלל הליברלי: הזכות שלך לפרוש את ידיך לרווחה, נגמרת במקום שבו מתחיל אפו של חברך. זוהי הפרכה לטענתו האוגוסטינוסית של ליבוביץ' ולטענתו על אי-קיומו של מוסר יהודי. אני תוהה, אם מתוך שנאתו לנצרות אותו אדם משכיל מכל משכיל נמנע מלקרוא את "וידויים", ובכך אימץ תפישה נוצרית אנטי-הללית של היהדות. ובכלל, עד כמה ליבוביץ' היה בית-הללי, ועד כמה היה בית שמאי?

התחלנו בשלונסקי ונסיים בשלונסקי. נראה, כיצד שיר של שלונסקי עושה נוק-אאוט לגישתו של ליבוביץ'.  ליבוביץ' הרבה להציג את ההומניזם כאתאסיטי בהכרח, שכן  אצל ההומניזם האדם הוא במרכז, ואילו בגישה הדתית האל הוא במרכז. את ההפרכה שלא מדעת לטענתו של ליבוביץ ניתן למצוא במילותיו האדירות של שלונסקי: "ריבונו-של-עולם!/ יש אדם באמצע עולמך,/ והוא נברא בצלם, ודם בשס"ה גידיו,/ הָהּ חלק אלוה ממעל ממש." האדם הדתי צריך להיות מחויב להומניזם, כיוון שהאדם נמצא באמצע עולמו של הקב"ה. שלונסקי מציע ניסוח של הומניזם, שיכול להיות מאומץ הן בידי האדם הדתי והן בידי האדם האתיאיסטי הרואה את הבריאות האדם בצלם כמטאפורה, כזו הרואה את האדם כזכאי לכבודו משל הוא נברא בצלם אלוהים. את מילותיו אלו של שלונסקי אני רואה כבסיס לפיתוחן של גישות חדשות.

ישעיהו ליבוביץ
פולמוס היסטורי על השבת. ליבוביץצילום: פלאש90, משה שי
אורי וייס

אורי וייס | |חופשי ברוח

אורי וייס הוא משפטן, כלכלן ומשורר. הבלוג יעסוק במחלוקות שהכי חשוב להציב על סדר היום בישראל ויציע את השקפת עולמי. הוא ידון בשאלות כמו: איך צריך למנוע את המלחמה הבאה? כיצד צריך להגן על המיעוטים, החלשים, העניים והפליטים בישראל ובשטחים? כיצד צריך לתקן את מערכת המשפט בישראל? כיצד להציל את היהדות מפני השחתתה ולקדם את התרבות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ