טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחדרי החדרים של תעשיית הזנות

התערוכה "היא לא כאן" בוחנת את המרחב החברתי-תרבותי המאפשר את ניצולן של הנשים בתעשיית הזנות והפורנוגרפיה

תגובות
ליהי אבידן

באחת הפעמים בהן התנדבה ליהי אבידן ב"מרפאה הניידת" של מרפאת לוינסקי הפועלת מטעם משרד הבריאות בזירות זנות, היא ישבה בחדר בדירה דיסקרטית על מיטה של אשה בזנות ושקעה בשיחה איתה. במשך השיחה מבטה של אבידן התעכב על החדר שבו עבדה האשה 12 שעות וקיבלה כ-15-10 לקוחות בממוצע. "אחרי תקופה ארוכה של התנדבות כבר הסתגלתי להיכנס לזירות זנות ולחדרים בהן הנשים עובדות בזנות, וזה היה לי כבר סוג של שגרה", משחזרת אבידן, בת 39, צלמת תיעודית עצמאית. "בשיחה הזאת הצלחתי פתאום להתנתק ולהסתכל על הנעשה מבחוץ. היה נראה לי פתאום שאני נמצאת בזירת פשע. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לצלם את החללים בהם מתרחשת הזנות, לתעד רק את החדרים עצמם, בלי הנשים ובלי הלקוחות ובלי ההתרחשות עצמה".

מה הוביל למחשבה שמדובר בזירת פשע?

"בתחנה המרכזית הישנה אין מסכות, הזנות גלויה. אף אחד לא מסתיר שמדובר בזנות אבל בשאר הזירות כולם מסווים את הזנות, לכן זה היה נראה לי כמו זירת פשע. יש תחכום מסוים וניסיון להחביא ולהתל וליצור תפאורה מפחד שתהיה פשיטה משטרתית אבל את כמובן רואה כל הזמן עקבות ורמזים לקיומה של הזנות. ב'מכוני ספא' טוענים שמדובר רק במסאז' ו'הרפיה', כשבפועל ניתנים בהם שירותי מין כשהבחורות חשופות חזה. לכן בחדר ב'מכון ספא' לא תהיה מיטה רגילה אלא מיטת עיסוי מתקפלת כדי להסוות את זה. בחדרי מועדוני חשפנות יש אומנם עמוד ריקוד אבל את רואה מגבת פרושה, נייר טואלט, קרם – המעידים שלא מדובר ממש במופע חשפנות. בכל צילום אפשר לראות את הסימנים המעידים מה קורה באמת בזירה הזאת". 

אבידן תיעדה במצלמתה במשך כחצי שנה כ-15 חדרים של נשים בזנות מבין 250 בתי הבושת הפועלים בגוש דן. סדרת הצילומים שלה "חדרים" זכתה בשנת 2012 בפרס "עדות מקומית" (אירוע התרבות החשוב והמרכזי בתחום צילום העיתונות בישראל) והשופטים כתבו בנימוקיהם: "צילומים רבים נוצרו בנושא זה, הקשה לתיעוד, אולם הטיפול המאופק של ליהי אבידן ייחודי ומלווה את הצופה לחוויה מציצנית ושונה, מעבר לחומה האופפת את הנשים האלו 24 שעות ביממה. המצלמה של ליהי אבידן חושפת את מה שכולנו מנסים כל הזמן להדחיק. ישראל אמנם הפסיקה להיות אחת ממדינות היעד לאלפי נשים הנסחרות לזנות ממדינות מוכות אבטלה ועוני, אבל תעשיית הזנות בישראל עדיין משגשגת".

אבידן תיעדה חדרים שבהם התקיימה זנות - בתוככי דירות דיסקרטיות יוקרתיות, מועדוני חשפנות, מכוני ספא, בתי בושת ובקיטונים שנשים בתחנה המרכזית שכרו בעצמן. מבטה הצילומי הקיף את מתחם התחנה המרכזית הישנה ולב תל-אביב, רמת-גן וראשון-לציון. "יש בצילומי החדרים מתח שקט", היא מציינת. "מאחר שלא רואים את האשה או את ההתרחשות זה נותן לך מרחב לדמיין מה קורה שם מבלי לראות כלום. יש בצילומי החדרים משהו חידתי, מסתורי".

ליהי אבידן

בימים אלה נפתחה ב"אלפרד – מכון שיתופי לאמנות ולתרבות", התערוכה "היא לא כאן", המציגה את צילומי החדרים של אבידן לצד מיצב שיצרה ועבודות של האמנית אסיה וקסלר.

המיצב שיצרה אבידן לתערוכה משחזר חדר שבו מתקיימת זנות. החדר מעוצב בהשראת מקום שתיעדה, הכולל מיטת מסאז' שנועדה לתעתע ברשויות במקרה של פשיטה. ברקע נשמע קובץ שיחות שגבר שהתחזה ללקוח זנות ערך עם "פקידות" בתי בושת שפירטו עבורו אילו נשים נמצאות בזירה, איזה אקטים מיניים הן מציעות ומה המחיר. "השיחה עם 'הפקידה' העונה לטלפון ונותנת ללקוח מידע מדגימה כמה התחום תעשייתי וקר", אומרת אבידן. "זה מדגיש עד כמה האשה היא מוצר צריכה, היא לא שונה מחפץ. יש משהו מונוטוני בשיחות האלה, זה נשמע כמו דקלום של תפריט אוכל כשבפועל מדובר בצריכת גוף אדם.

"החדרים האלה הם מרחב אסור למי שאינו לקוח או למי שאינו משתייך לעולם הזנות", אומרת אבידן. "הרצון לבנות חדר שכזה התפתח מזה שרציתי לתת חוויה של איך זה מרגיש להיות שם ואיך זה נראה. במציאות החדרים מעוצבים ונראים באופן המנוגד לפנטזיה ולאיך שמדמיינים מקומות כאלה. מי שלא נוטה להסתובב בזירות כאלה מדמיין את המקומות כסקסיים ומפתים והאמת היא שרוב החדרים הם כוכים קטנים ועלובים, המראה שלהם קר ומנוכר, גם כשמדובר בדירות דיסקרטיות 'יוקרתיות' רואים שהעיצוב הוא זול, מתאמץ, ואיך לומר בפשטות – מאוד לא סקסי".

תיעוד זירות זנות מגוונות חידד את מבטה על תעשיית הזנות: "יש נטייה לומר שיש זנות יוקרתית ושמצבן של הנשים האלה רחוק ממצבן של הנשים האומללות בתחנה המרכזית. בניגוד למיתוס, אני חושבת שבדירות הדיסקרטיות הנשים בזנות יותר כלואות ומשועבדות מאשר הנשים בתחנה המרכזית הישנה. בדירות הדיסקרטיות הן נדרשות לעבוד בכל יום בין 12 ל-14 שעות, לקבל בין 10 ל-15 לקוחות, הן נקנסות אם הן מסרבות ללקוח והן צריכות להיות עם הלקוח לפחות חצי שעה. כל תנאי הנוחות שבמקום משרתים למעשה את הלקוח יותר מאשר את האשה בזנות, שגם בזירה הזאת יכולה להיאנס ולספוג אלימות מלקוח. לעומת זאת בזירת התחנה המרכזית הישנה הן אומנם חשופות לאלימות קשה אבל הן מחליטות על שעות העבודה, אם בא לא לעבוד, הזמן שהן נמצאות עם הלקוח קצר בהרבה והן יכולות לסרב ללקוח שהן לא רוצות להיות איתו". 

בגיחות לזירות הזנות התבוננה אבידן גם בלקוחות: "אני הייתי בהלם מהלקוחות", היא אומרת. "הם לא מתביישים, לא משפילים מבט. את נכנסת לדירה דיסקרטית ורואה צעירים שזה בילוי עבורם, אנשים נשואים, אנשים מכל המעמדות והמגזרים בחברה הישראלית, ואין בושה. אין שום מחשבה מצידם שמשהו לא בסדר בתופעה הזאת".

בנוסף לצילומים ערכה אבידן ראיונות עם הנשים בזנות שתיעדה ופגשה בזירות השונות. בתערוכה יחולקו הראיונות המרתקים, הנותנים קול לנשים בזנות, כעלונים. "זה היה קושי גדול לראיין אותן בזירות הזנות", מציינת אבידן. "כשהן נמצאות בדירות הדיסקרטיות יש להן חומת הגנה ונתק חזק במיוחד. הרבה מהן לא הסכימו להתראיין כי שיחה כזאת מפרקת את ההגנות. רבות לא היו מסוגלות להיות במרחב זנות ולשחזר ילדות ולהסביר איך הן הגיעו לזה.

"מהשיחות עולה תמונה מורכבת של מציאות חיים. לכל המרואיינות יש טראומה מינית קשה בילדות. הרבה מהנשים הצעירות שנמצאות בדירות הדיסקרטיות מגיעות בגלל חוב לשוק האפור אבל גם להן יש טראומה קשה שדחקה אותן לשם, כלומר, הצורך הנואש בכסף הוא לעולם לא הסיבה היחידה להימצאותן בזנות. היה מפתיע לגלות שאף אחת מהמרואיינות לא זכרה את הפעם הראשונה שהיא התחילה לעבוד בזנות. זה זיכרון מעורפל ומודחק אצל כולן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות