בלשכת הגיוס, עם שלוש סרבניות המצפון - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

הארץ מחבר אותך לכל מה שחשוב: מינוי לאתר ב-33 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלשכת הגיוס, עם שלוש סרבניות המצפון

תמר אלון, תמר זאבי ועתליה בן-אבא מבקשות להמיר את הגיוס שלהן בשירות אזרחי חלופי, אבל בהיותן מתנגדות למדיניות הממשלה והצבא, הן מוצאות עצמן בכלא פעם אחר פעם. ליויתי אותן ואת תומכיהן בדרך ל-30 ימי כליאה נוספים

תגובות
מימין לשמאל: עתליה בן-אבא, תמר אלון ותמר זאבי. "נאבקות על המצפון המוסרי של החברה הישראלית"
עידו רמון, ארגון "מסרבות"

בעשר בבוקר, יום ב', התייצבה סמוך לשער לשכת הגיוס בתל-השומר קבוצה קטנה של בני משפחה, תומכים ופעילי שלום פלסטינים ויהודים ללוות את שלוש סרבניות המצפון  תמר אלון (19), תמר זאבי (19) שריצו עד כה מאה ימי כליאה בכלא הצבאי, ונשפטו אמש בפעם השישית ל-30 ימי מחבוש נוספים, ואת עתליה בן-אבא (כמעט בת 19) "הסרבנית הצעירה" שבחבורה, שריצתה עד כה 20 ימי כליאה, ונשפטה אמש בפעם השנייה ל-30 ימי מחבוש נוספים.

מוחמד עוודה, הפעיל מזה תשע שנים ב"לוחמים לשלום", ומתגורר במזרח ירושלים פתח את הטקס הצנוע בהצהרה שנוסחה בידי פעילי שלום פלסטינים: "לצערי, פלסטינים רבים לא יכלו להגיע ולתמוך בכן היום, בגלל אותה מדיניות כיבוש השוללת מהם את חופש התנועה. אנחנו גאים בנשים הצעירות, האמיצות, הנאבקות למען זכויותינו ולמען צדק וחירות. הן נאבקות למען עתיד טוב יותר לכולם. פלסטינים ופלסטיניות רבים ורבות, שלא יכלו להגיע לכאן היום, כי אין להם אישור כניסה לישראל, תומכים באסירות המצפון, קוראים לשחרר אתכן ורואים בסרבנות שלכן מימוש של הסולידריות, אי-הציות והתנגדות לא אלימה. תודה לכן מכולנו", קרא והוסיף בחיוך: "אנחנו עוד ניפגש בחירות".

ג'מיל קסס, חבר ב"לוחמים לשלום", המתגורר במחנה הפליטים דהיישה הוסיף: "אני רואה את הבחורות החזקות האלה שנכנסות לכלא כדי לתמוך בפלסטינים, ואין לי מילים להביע את התמיכה שלי בהן. זה צעד שהוא חזק - בעוד שהפלסטינים נאבקים במאסרם למען החופש, הן נאבקות במאסרן על המצפון המוסרי של החברה הישראלית".

"התמיכה הזאת מאוד מחזקת וזה מראה שיש משהו במה שאנחנו עושות, ושזה לא סתם", אומרת תמר אלון. "כשהגעתי לבית הכלא בפעם הראשונה יחד עם תמר זאבי היה לנו פתאום הלם להיות במאסר", היא משתתקת וזאבי שעומדת לצידה ממשיכה: "הרגשנו פתאום לבד. שאלנו את עצמנו שוב ושוב אם יש משמעות בפעולה הזאת ואם אכפת למישהו מהפלסטינים, וזה מחזק לראות שזה משמעותי גם עבורכם".

בן-אבא מוסיפה: "זה חזק לשמוע את דברי הפעילים הפלסטינים של 'לוחמים לשלום' וזה מחזיר אותי לרגעי ההחלטה לסרב. הדבר הכי משמעותי בשבילי היה לסרב לשרת בצבא ותהיתי כל הזמן מה הפלסטינים חושבים על זה. כשדיברתי עם מורה פלסטיני והוא אמר שמבחינתו זה המעשה הכי אנושי שאפשר לעשות, זה היה בשבילי רגע שעודד אותי וגרם לי להחליט".

עוודה שהחל בפעילות ב"לוחמים לשלום" מתוך רצון לפעילות דו-לאומית, אומר: "הבנתי שיש כיום רק שלוש סרבניות בכל צבא ישראל ושאין גברים שמסרבים ואני מצדיע להן. אני רואה אותן וחושב על הבת שלי שהיא בגילן ושהן נאבקות למען חברה צודקת יותר. מגיע להן תמיכה לא רק מהמשפחה הקרובה אלא מכלל החברה".

תמר אלון בכניסה ללשכת הגיוס
עידו רמון, ארגון "מסרבות"

קסס הפעיל ב"לוחמים לשלום" מזה ארבע שנים מספר שהחל את פעילותו בעקבות השתתפות בטקס הזיכרון האלטרנטיבי. "איבדתי ארבעה בני משפחה – סבא שלי מת במלחמת 1948, דוד שלי מת במלחמת לבנון הראשונה, אח שלי באינתיפאדה הראשונה ואמא שלי היתה חולה ובגלל שעיכבו אותה בקבלת טיפול רפואי, מצבה הידרדר והיא מתה. כשהתוודעתי בעקבות הטקס ל'לוחמים לשלום' התחברתי לעשייה שלהם מאוד. כפלסטיני אני מסתכל על הצעירות המסרבות מטעמי מצפון ומרגיש שהן יכולות להשפיע על החברה הישראלית ולעורר בה שיח אחר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני".  

 כשלרגע ניכר שדכדוך קל אופף את קבוצת המלווים, אלון מעודדת את כולם בצחוק מתגלגל: "אנחנו נעשה סלפי ונשלח לכם". אלון, זאבי ובן-אבא מגלגלות את המזוודות הקטנות שהביאו עמן לעבר הכניסה הראשית של בסיס הגיוס. שלושתן מבקשות לעשות שירות אזרחי חלופי במקום צבא. החוק מאפשר פטור מטעמי מצפון לסרבני גיוס אם הם מכריזים על עצמם כפציפיסטים שמתנגדים לאלימות, אך מי שמסרב בגלל מדיניות הממשלה והצבא בשטחים לא זכאי לפטור. שלושתן משדרות אופטימיות, חוזק נפשי ותחושה של השלמה עם הסרבנות.

"זה לא נעשה פשוט לחזור כל פעם מחדש", אומרת זאבי, "אבל האמונה בדרך נעשית הרבה יותר חזקה בכל תקופת מאסר". זאבי המתגוררת בירושלים מספרת שהתהליך לסרב היה עמוק והחל בגיל 15. "למדתי במשך שנתיים בתיכון הבינלאומי UWC בהודו יחד עם תלמידים מ-60 מדינות, רחוק מהורי. התחלתי לשאול את עצמי איפה האחריות שלי למציאות הפוליטית בישראל. הלימודים בחו"ל גרמו לי להתבונן על הנעשה בישראל מבחוץ ולשאול שאלות ולהבין שיש אלימות שניתן להפסיק אותה ושהמציאות לא אמורה להיות בהכרח כזאת". זאבי החלה בתהליך המיונים לגיוס אבל לדבריה "כשבחרה לבסוף לא להתגייס היא הרגישה שהיא הרבה יותר שלמה עם עצמה".   

"במובן מסוים זה אפילו יותר קשה להגיע לכאן בפעם השישית", אומרת האם קורין זאבי, עובדת סוציאלית קלינית בהכשרתה, המלווה את בתה בהגעתה לבסיס הגיוס מאז תחילת סירובה. "אני מרגישה שהן עושות את זה בשבילנו, בשביל הישראלים, כמובן, הלוואי שזה יעזור לפלסטינים, אבל הן מנסות לשמור על האנושיות שלנו הישראלים שהולכת לאיבוד, כי כולנו לומדים להדחיק את הכיבוש. הן מראות שאפשר לעשות משהו, ולא רק לדבר. הן הפסיקו להדחיק והן מעזות לחשוב על המורכבות ולפעול לשינוי המציאות ואני מאוד גאה בהן". קורין זאבי, ילידת שוויץ, מספרת ש"עליתי לישראל מתוך ציונות, וזה קשה לעכל שהבת שלי נכלאת בכלא של הצבא הישראלי מטעמי מצפון. לפעמים כשאני עומדת מול כלא 6 שאליו היא נשלחת שוב ושוב, אני אומרת לעצמי – 'וואו, הבת שלי אסירה פוליטית?'. זה מוזר לי".  

ג'מיל קסס עם הבנות הסרבניות
עידו רמון, ארגון "מסרבות"

תמר אלון כתבה בהצהרה אותה פרסמה מעט לפני שנכלאה: "הרגע המכונן בו הבנתי כי עלי לסרב להצטרף למעגל הקורבנות מכאן ומשם התרחש בערב יום הזיכרון האחרון, כשנכחתי בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני העשירי. שני הדוברים האחרונים בטקס היו אחים שכולים: יגאל אלחנן, ששכל את אחותו סמדר בת ה-14 בפיגוע במדרחוב בירושלים ב-1997, ועראב ערמין, ששכל את אחותו עביר בת ה-10 בעקבות ירי של חיילי מג״ב סמוך לבית ספרה בענאתא ב-2007. שניהם תיארו את רוצחיהן של אחיותיהם כקורבנות בעצמם. הם האירו את עיניי לעובדה שבמציאות של כיבוש ודיכוי, גם השליט וגם הנשלט, גם המדכא וגם המדוכא - כולם כחומר בידי השיטה והמערכת, המייצרות ומשכפלות את השנאה וההרג. נפשותיהם של כולם נפצעות. השכול והכאב זהים בשני הצדדים".

"בתי היא אומנם דור שני לסרבנות אבל הטיעונים שלה ושל חברותיה והדרך שבה הן רואות את המצב הוא הרבה יותר חכם ומורכב", אומר חן אלון, במאי תיאטרון ומרצה באוניברסיטת תל-אביב, ממייסדי "לוחמים לשלום", שנכלא על סירובו לשרת כקצין בשטחים באינתיפאדה השנייה. מוריה שלומות, אשתו, עורכת דין לזכויות אדם שבעבר כיהנה כמנכ"לית 'שלום עכשיו', מוסיפה: "זה מדהים שהנימוקים הולכים ומשתכללים ומתפתחים ומתגבשים אפילו יותר בכלא. במובן מסוים היא היתה פחות מנומקת כשהיא החליטה לסרב מאשר היום. בין היתר זה בגלל הזמן שעובר ובגלל המפגש שלה עם נשים אחרות בכלא ומחוצה לו והצורך להסביר את עצמה לכל מי אנשים כשהיא נשאלת פעם אחר פעם 'למה בחרת לסרב?'.

"גדלתי בבית שמאלני אבל לא היתה אצלנו הטפה לסרבנות", מדגישה תמר אלון. "היתה תמיכה בכל החלטה שלי – להתגייס או לסרב. ובהתחלה ממש רציתי להתגייס, אבל בניסיון להבין איזה תפקיד אני אמלא בצבא נשברתי והבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. זה היה שלב שהתחילה לעלות אצלי המחשבה למה בכלל להתגייס אם המצפון שלי לא מאפשר זאת. חקרתי ושאלתי המון שאלות ובהדרגה היה לי מאוד ברור שאני הולכת לסרב ושזה מאוד חשוב שהשיח הזה יתעורר בחברה הישראלית".

בן-אבא גדלה בירושלים, היא עשתה שנת שירות ב"שומר הצעיר" ועבדה עם נוער מהפריפריה. "גדלתי בסביבה שעודדה שיח פוליטי, שיח ביקורתי ושיח הומניסטי", היא אומרת. במכתב הסירוב שלה כתבה: "גדלתי בשכונת מוסררה בירושלים, השכונה נמצאת על הגבול בין ירושלים המערבית והמזרחית. לגדול שם איפשר לי לראות את שני הצדדים ובעיקר יצר אצלי את ההבנה החשובה שכולנו פשוט בני אדם. היות וגדלתי בירושלים הפחד לא זר לי. חוויתי מה זה אומר לשמוע יריות ולקרוא כמה שעות אחר כך על הפיגוע שהיה מעבר לכביש. לכן אני יודעת באופן כל כך עמוק שאסור לתת למצב הזה להמשיך". בן-אבא מהרהרת ומוסיפה: "בגיל צעיר אב הבית בבית הספר היסודי בו למדתי נהרג בפיגוע. אז הבנתי שאנחנו חיים במלחמה, ושכולנו – יהודים וערבים – חיים בפחד. בגלל הקרבה למזרח ירושלים ראיתי מגיל צעיר את האפליה וההזנחה שם והבנתי שזה לא בסדר ושגם הם בני-אדם. ההחלטה לסרב היא זעקה וצעד פוליטי שנועד להעביר את העוול וחוסר התוחלת שבכיבוש. אלימות היא לא הפתרון אלא הפסקת הכיבוש. כולנו – יהודים וערבים – יכולים לחיות כאן בשוויון, בחופש ובשלום. הסירוב להתגייס הוא דרכי להעלות לסדר היום שיש עוד אפשרויות לחיות כאן פרט לדיכוי".

אלון קורנת ונוסכת אופטימיות בקבוצה המלווה. כשהיא נשאלת מאיפה היא שואבת את האופטימיות שלה, היא צוחקת ומשיבה: "הבנות שכלואות איתי גם לא מבינות מאיפה האופטימיות שלי ותוהות איך אני מחייכת אחרי תקופת מאסר ארוכה". לצידה היא מספרת כלואות חיילות על עריקות, עבירות משמעת ועבירות סמים. "הן בחיים לפני זה לא הכירו שמאלנית והם דמיינו אותנו כעוכרי ישראל", היא מחייכת. "במהלך השהות בכלא הם למדו להסתכל עלינו אחרת ולראות אותנו כבני-אדם".  

עתליה בן אבא
עידו רמון, ארגון" מסרבות"

 בין המלווים את סרבניות המצפון נכחה גם הסופרת ליזי דורון. "הגעתי מתוך כאב מאוד עמוק שאנחנו מאבדים את המצפון שלנו", היא אומרת. "אנחנו עסוקים בלספר את הסיפור שלנו ונמנעים מלהקשיב לסיפור של הפלסטינים. אני חושבת שהנערות הצעירות האלה קוראות קריאת השכמה לחברה הישראלית. הן בעבורי כמו שלוש מלאכיות שאמרו 'אנחנו לא משחקות את המשחק, ואנחנו שואלות שאלות, וזה לא מובן מאליו שצריך לשרת בצבא הכיבוש, ושזה לא מובן מאליו להמשיך 50 שנה במדיניות של כיבוש'. השיח היום בחברה הישראלית גם אם הוא 'שמאלני' או 'ימני' מתקיים בתוך מעגלים שקשה לפרוץ אותם. הכל מאוד מקובע,  ופתאום באות נערות צעירות שמנסות לשנות את השיח הזה ולהשפיע".

אלון, זאבי ובן-אבא נפרדות מהמשפחות ומהקבוצה המלווה בחיבוקים ונכנסות פנימה לבסיס. "המקום הזה עושה לי בחילה כמו בפעם הראשונה שהתגייסתי", אומר חן אלון כשמבטו מלווה אותן מבעד לשער. מוריה שלומות מוחה דמעה. "זה בכי מעורב מגאווה ומדאגה למה שהיא עוברת בכלא", היא אומרת. "הן בחרו לא להתחמק, לא לעגל פינות ולא לספר סיפור שקרי לקב"ן או לזייף התחזקות דתית אצל הרבנות הראשית. הן לא מקבלות את החיבוק החברתי שקיבל אלאור אזריה, ולא מכונות 'הבנות של כולנו', אבל אני חושבת שהן הבנות של העתיד".   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות