שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עליה בזנות בקרב מבקשות מקלט

"אם ב-2014 ההערכות היו בין 40 ל-50 נשים מבקשות מקלט מאריתריאה ומסודאן שעוסקות בזנות, אנחנו מדברים כיום על כמעט 400 נשים", אמרה ד"ר זואי גוטצייט מ"רופאים לזכויות אדם" בוועדת המשנה לסחר בנשים וזנות בכנסת

ורד לי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הפגנת מבקשות מקלט בתל אביב ב-2014
הפגנת מבקשות מקלט נגד גזענות, תל אביב 2014 (למצולמות אין כל קשר לכתבה)קרדיט: דניאל בר און
ורד לי

במסגרת דיון בכנסת שנערך היום בוועדת המשנה לסחר בנשים וזנות בראשות חברת הכנסת עליזה לביא ("יש עתיד") על דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית לשנת 2017 העוסק בסחר בבני-אדם נחשף כי ישנה עלייה חמורה בזנות בקרב מבקשות המקלט.

מדו"ח בהכנה למשרדי הממשלה שנעשה בשיתוף ארגונים כדוגמת מרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות, רופאים לזכויות אדם והוועד למלחמה באיידס ניכר שישנה עלייה מדאיגה בממדי הזנות בקרב מבקשות מקלט. "אם ב-2014 ההערכות היו בין 40 ל-50 נשים מבקשות מקלט מאריתריאה ומסודאן שעוסקות בזנות, אז אנחנו מדברים כיום על כמעט 400 נשים", אמרה ד"ר זואי גוטצייט מארגון רופאים לזכויות אדם. ד"ר גוטצייט ציינה עוד כי "המסלול של סחר בבני אדם ושל קורבנות ניצולי עינויים שאינם מטופלים מוביל להמשך מעגל הניצול בישראל".

מספר מבקשות המקלט בישראל מאריתריאה ומסודאן הוא כ-7,000. על פי הנתונים שחשפה ד"ר גוטצייט בוועדה 5% ממבקשות המקלט בישראל נסחפו למעגל הזנות. "שמענו בעדויות הנשים על הטראומה שהן חוו בסיני בדרכן לישראל, על התעללות המינית והעינויים", סיפרה. "שמענו גם על הניצול המתמשך כאן בישראל כשהן נדרשות להחזיר את כספי הכופר מאנשים שפדו אותן ומהווים גורמים הדוחפים אותן לזנות בתוך הקהילה. התרענו ונמשיך להתריע שטראומה לא מטופלת בסיני מובילה לעוד ועוד נזקים. צריך להנגיש להן שירותים מתאים לטיפול ולשיקום".

חמארה בדרום תל אביב
חמארה בדרום תל אביב. לפי נתוני הוועדה כ-5% ממבקשות המקלט בישראל נסחפו למעגל הזנותצילום: אילן אסייג

ב-10 בספטמבר השנה במסגרת תחקיר שפרסמתי בחדשות הארץ – "מספר מבקשות המקלט מאריתריאה הפונות לזנות הולך וגדל", נחשפה לראשונה התופעה ודפוסיה. תחילה עבדו מבקשות המקלט בעיקר באזור דרום תל-אביב, בואכה מתחם התחנה המרכזית החדשה, ב"חמארות", כאשר הזירה היתה יותר פנים קהילתית. אבל עם השנים הן התרחקו מהסביבה המוכרת, ולא בכדי. בשנים האחרונות נטמעות מבקשות מקלט מאריתריאה בלב תעשיית המין הישראלית. הן נמצאות בבתי בושת, ב"מכוני ספא" בתל-אביב, ראשון-לציון, פתח-תקווה ורמת-גן.

"ניכרת באופן ברור מגמה של עלייה", סיפרה ל"הארץ" טלי אהרנטל, עובדת סוציאלית, המנהלת מזה ארבע שנים את המחלקה הפסיכו-סוציאלית בארגון א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. "מתגלים לנו עשרות מקרים בשנה של זנות בקרב מבקשות מקלט, אבל ברור שזה רק קצה הקרחון ושזה לא מייצג את מה שקורה בשטח".

שורדת זנות ישראלית, בת 38, שבמהלך 2014 עבדה תקופה קצרה ב"ספא" בפתח-תקווה סיפרה: "בכל משמרת היו כשבע נשים. ארבע מהנשים שעבדו במקום בשעות הלילה היו אריתריאות צעירות. הן דיברו ביניהן בשפתן והיה ברור לכל מי שעבדה במקום שהן מבקשות מקלט. ללקוחות הישראלים שהגיעו למקום הן הוצגו בזהות אחרת, אתיופיות-ישראליות, בגלל הסטיגמה המאוד קשה על מבקשי מקלט מצד החברה הישראלית".

מפגינים בסמוך לבית בושת בתל אביב בו התאבדה אשה בזנות
מפגינים בסמוך לבית בושת בתל אביב בו התאבדה אשה בזנות ב-2015. מבקשות המקלט מאריתריאה נטמעות בלב תעשיית המין הישראליתצילום: עופר וקנין

"יש נשים שעובדות בבתי בושת בתל אביב ובערים סמוכות כמו חולון, מתוך ידיעה שהלקוחות שמגיעים למקומות הם ישראלים, וכך הסיכוי שזה יתגלה במעגל הקרוב להן נמוך", אמרה ל"הארץ" דמות מרכזית בקהילת מבקשי המקלט בישראל. "הטראומה של ניצולות מחנות העינויים בסיני שלא טופלה והעוני הקשה שהן מצויות בו מוביל אמהות חד-הוריות לזנות".

בסיפורי הרקע של מבקשות המקלט המגיעות לזנות יש לא מעט קווים משיקים, שאינם מתמצים רק בהיותן קורבנות לעינויים בסיני. אהרנטל מספרת על אשה שנישאה בישראל והפכה לאם, אך בוקר אחד התעוררה וגילתה כי בעלה עזב. בלחץ רשות האוכלוסין וההגירה הוא חתם על "חזרה מרצון" והשאיר את כל המשפחה מאחור. היא נשארה עם חובות, ללא מעגלי תמיכה ונדרשה לפרנס את ילדיה הקטנים. בלית ברירה היא החלה לעבוד באחת מהחמארות בזנות כדי לשרוד.

ולפעמים הנשים מגיעות לישראל כשהן כבר מחויבות לעבוד בזנות על ידי בן קהילתן. לעתים כאשר גבר "פודה" את מבקשת המקלט מהמבריחים הבדואים בסיני, עם שחרורה והגעתה לישראל הוא דורש ממנה לגור אתו ולספק לו שירותי מין. יש מקרים שהוא אף מסרסר בה ומורה לה לשכב עם גברים אחרים תמורת תשלום. ב–2010 אף לכדו שוטרי מרחב יפתח מבקשות מקלט שקיבלו צרכני מין בתשלום בבתיהן בדרום תל אביב. הן הועסקו על ידי סרסור שעבר ביניהן וגבה את חלקו.

מבקשות מקלט הנלכדות במעגל הזנות מופקרות לגורלן. בעוד שמערך השיקום המוצע לנשים ישראליות בזנות הוא חסר ומצומצם, עדיין המענה הבסיסי שהן מקבלות יכול להיות חלומן של מבקשות המקלט. אלה לא זוכות לדבר. לדברי אהרנטל, "מרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות מאפשרת להן טיפול פסיכו־סוציאלי פרטני אבל זה לבדו לא מספיק לחלץ אשה מזנות. אנחנו גם מציעים טיפול פסיכו־סוציאלי פרטני, מיצוי זכויות וליווי, אבל אין לנו טיפול שמותאם לנשים בזנות. אין לנו אפשרות לשלב אותן במעני השיקום של משרד הרווחה כדוגמת סלעי"ת, הכוללים דירות חירום, הוסטל, מרכז יום, רכישת מיומנות אלטרנטיבית כדוגמת לימוד שפה, קורסים והכשרות מקצועיות ושילוב בעבודה — כל זה חסום בפניהן ולא מונגש להן בכלל".

ורד לי
ורד לי |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ