ורד לי
ורד לי
איך החברה הישראלית רוצה להיראות בעתיד?קרדיט: תומר אפלבאום
ורד לי
ורד לי

"יצאתי החוצה למדבר שמקיף את מתקן הכליאה חולות, אבל עדיין לא הרגשתי אדם חופשי", משחזר מוטסים עלי, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט בישראל, את רגעי השחרור ממתקן הכליאה חולות בו היה כלוא במשך שנה וחודשיים. "אי אפשר ללחוץ על מתג, לפתוח שער, לשחרר אדם מכליאה בהחלטה שרירותית, ולהורות לך להרגיש מיד תחושה של חופש. אני עוד בשלב שאני רק חוזר להרגיש בן-אדם".

בראיון עם עלי, שהתקיים בשבוע שעבר בבית קפה תל-אביבי, המשמש אותו בימים אלה כמשרד לכל דבר, הוא מגיב בצורה חצויה לשחרורו מחולות. "אני שמח מאוד שאחרי שנה וחודשיים של מעצר מנהלי, שנעשה ללא משפט, מבלי שביצעתי כל פשיעה, התקבלה החלטה לשחרר אותי", הוא אומר באירוניה גלויה. "אני שמח שאני הראשון שהשתחרר מחולות בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, מאחר וזה מעורר תקווה עבור כלואים אחרים בחולות, אבל זאת שמחה שהיא לא שלמה. היה לי עצוב וקשה להשתחרר מחולות ולהשאיר מאחור כ-1,700 מבקשי מקלט כלואים. האמת שעד עכשיו אני נמצא בערפול – כמו שאני לא מבין למה כלאו אותי בחולות, אני לא מבין למה שיחררו אותי. אני לא מצליח למצוא הגיון בהחלטות של המדינה. בנוסף, אני לא מבין למה בקשת המקלט שהגשתי לא טופלה עד היום. אני בעיקר לא מבין מה ההבדל ביני לבין מבקשי מקלט אחרים הכלואים בחולות, שגם הם הגישו בקשות מקלט, עברו ראיונות ולא קיבלו תשובות. למה אותם לא משחררים? הרי אם הוחלט לשחרר אותי ללא דיחוי מחולות אז צריך לשחרר את שאר מבקשי המקלט מחולות". 

עלי, בן 28, הפך לפנים, לקול ולסמלה המובהק של הקהילה הסודנית והאריתראית בישראל, כשהתקיימה מחאת מבקשי המקלט בינואר 2014, שהוא נמנה על מארגניה. עלי בלט בזכות האקטיביזם, הכריזמה הטבעית, העברית הרהוטה, ההשכלה האקדמאית, כושר הניתוח והיכולת לסחוף אחריו אנשים. כשהוא נשאל מה הביא אותו להנהיג את הקהילה של מבקשי המקלט בישראל, הוא מספר שהכל החל במהלך שנת 2010, במסדרונות הבירוקרטיה של משרד הפנים, כשניסה לבקש טופס להגשת בקשת מקלט. "הרצון להגיש טופס פשוט של בקשת מקלט פקח את עיני למה שקורה כאן בהקשר למדיניות ישראל בנושא מבקשי המקלט", הוא אומר. "ביקשתי בפשטות למלא בקשת מקלט", הוא משחזר. "אמרו לי שאין טופס כזה. ניסיתי להבין למה אין, ונאמר לי לבוא בעוד שנה ולהגיש בקשה. חזרתי כעבור שנה ושוב לא איפשרו לי להגיש בקשת מקלט. רק כעבור שנתיים, בשנת 2012, יכולתי למלא טופס בקשת מקלט. אחרי שנה וחצי עשו לי ראיון, ועד היום אין הכרעה". 

בינואר 2014, כשבוע וחצי לאחר שהשתתף בארגון מחאת מבקשי המקלט, ניגש עלי למשרד הפנים לחידוש אשרת השהייה. להפתעתו, קיבל זימון למתקן הכליאה חולות. עלי פתח מיד במאבק משפטי באמצעות עורכי הדין אסף ויצן ורחל פרידמן מ"המוקד לפליטים ולמהגרים". "הטענה העיקרית בעתירה", מסביר עלי, "היתה שאף על פי שנציבות האו"ם לפליטים קבעה שאני עומד בקריטריונים המצדיקים הענקת מעמד פליט, לא הכריעה המדינה בנושא בקשת המקלט שהגשתי בסוף שנת 2012".

ב-6 ביולי הוחלט בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין לשחרר את עלי, ממתקן חולות. "זו הפעם הראשונה שמשרד הפנים מורה על שחרורו של מבקש מקלט מחולות בשל סחבת בבחינת בקשת המקלט", מבהיר עו"ד אסף ויצן מהמוקד לפליטים ולמהגרים", שייצג את עלי בעתירתו. "זה הישג מר-מתוק. כשהתחלנו את המאבק המשפטי הזה לא האמנתי שבית המשפט יאפשר למבקש מקלט מדרפור להישאר כלוא בחולות במשך שנה וחודשיים. עלי משתחרר כעת אבל רבים אחרים, שמצבם זהה לשלו, ממשיכים להיות מוחזקים במתקני שירות בתי הסוהר בזמן שבקשות המקלט שלהם לא מטופלות".

על אי ההכרעה בבקשת המקלט של עלי, אומר עו"ד ויצן: "זה ברור שיש פה הבנה של הגורמים המקצועיים במשרד הפנים שמדובר בפליט. יש פה הבנה של נציבות האו"ם לפליטים שמדובר בפליט, כנראה שיש גם הבנה של הדרג הפוליטי שמדובר במי שצריך להיות מוכר כפליט, כי אחרת הבקשה היתה נדחית. ובכל זאת, זה שאין עדיין החלטה אומר שהיד של שר הפנים, סילבן שלום, לא יודעת להכיר בו כפליט, ובזה הוא לא שונה מקודמיו בתפקיד". 

עלי מספר ששחרורו התקבל בשמחה בקרב מבקשי המקלט הכלואים בחולות אבל לא נרתע לשתף בגילוי לב שהיו גם קולות אחרים. "מרבית האנשים שמחו יחד איתי. זה שחרור שנותן תקווה לקהילה, הוא מאותת שאפשר להיאבק ולשנות, אבל היו כאלה שהגיבו קשה ושאלו 'למה דווקא אני?' מבחינתי זאת שאלה לגיטימית שגם אני שואל. בתוך כל השמחה וההתרגשות היה גם מיעוט שהתקשה לראות את אחד המנהיגים משתחרר, וראה בזה בגידה. היה מיעוט שחשב שאני צריך לסרב לצאת מחולות, ולדרוש להשתחרר יחד עם כולם". טון דיבורו של עלי נסדק והוא משתתק. "אני בחרתי לצאת החוצה", הוא ממשיך. "כליאה במתקן חולות לא עוזרת לאף אדם, ואף מבקש מקלט לא צריך להיות כלוא. בחרתי לצאת כי אני יודע שאני יכול לפעול בכל העוצמה למען הקהילה שלי ולסייע יותר כאדם חופשי".

מוטסים עלי, מהנהגת מבקשי המקלט, על רקע מתקן חולותצילום: אליהו הרשקוביץ

לא מנהיג, פעיל

בתקופת מאסרו בחולות הוא רזה ואיבד משקל. "אני משתחרר בהדרגה מהטראומה של הכליאה בחולות", הוא אומר. "זה לא משהו שנמחק מיד. יש ערבים שאני מוצא את עצמי מגיב בבהלה 'שיש עוד מעט ספירה בכלא, ואני צריך לחזור לחולות', הוא מחייך בתוגה. "מתקן חולות משווק לציבור כ'מתקן שהייה' ו'כמתקן פתוח', אבל זה לא מתקן פתוח. ראשית, הוא מורחק מכל מקום יישוב, הוא ממוקם בלב שממה. שנית, חובת ההתייצבות לרישום נוכחות במהלך הספירות היומיות, והחובה לישון בו בכל לילה ולא להכנס אחרי עשר בערב, מדגימים שמדובר במתקן ששולל את החירות ושולט בחופש התנועה. רוב הכלואים מתייאשים ומוותרים בכלל על היציאה מהמתקן. הרבה אנשים לא יוצאים מהמיטה בגלל הדיכאון. בכל פעם שיצאתי משם הרגשתי שאני אזוק. הרגשתי שיש לי מעין אזיק שקוף שלא מאפשר לי באמת להתרחק מהמקום. הרגשתי כבול גם כשבאתי לתל-אביב. זה השפיע על התנועה שלי, על המצב רוח שלי והכביד מאוד".

 עלי השתחרר מחולות בסמוך לפרסום דו"ח מעקב חדש של "המוקד לפליטים ולמהגרים", שחשף ליקויים חמורים בתנאי הכליאה במתקן חולות  – כגון ענישה חמורה (בהחלטת פקידי רשות ההגירה, שאינם שופטים, נענשו 1,213 כלואי חולות ונכלאו בכלא סהרונים לתקופות של חודש ומעלה); כשלים חמורים באספקת מזון לכלואים – התזונה העיקרית של הכלואים מורכבת מקלוריות ריקות כגון לחם ואורז לבן, חולים אינם מקבלים מזון מותאם ובניגוד לתשובה שנתנה המדינה לבג"ץ, שב"ס אוסר על הכנסה לחולות של מזון, גם באריזות סגורות; החרמת חפצים אישיים כמו תנורי חימום או מיחמי מים; והטלת קנסות כספיים על כלואים שמפרים את חוקי המתקן או נחשדים בכך. פעולה המצמצמת משמעותית את דמי הכיס שלהם, שגם כך אינם מספיקים לצרכיהם הבסיסיים.   

"זה כלא לכל דבר", מסכם עלי, "מתקיימת במתקן חולות מדיניות כליאה מסודרת ומאורגנת שמתבטאת בשליטה בחיי מבקשי המקלט ובשלילת החירות שלהם. חולות הוא מקום שחונק תקווה. ראיתי שם אנשים בדיכאון, במצבי חרדה – שלא יודעים מה יהיה העתיד שלהם, אנשים עם מבט כבוי. יש במקום הזה ריח של ייאוש. זה מתקן כליאה שנועד לשבור את רוחם של מבקשי המקלט".

מוטסים עליצילום: מוטי מילרוד

אתה נשברת במהלך התקופה שהיית כלוא בחולות?

"לא, בכלל לא", הוא עונה בטון נחרץ. "ההיפך, זה מהלך שחיזק אותי מאוד. הכרתי הרבה אנשים חדשים וזה חידד לי את דרכי המאבק שצריך לנקוט. זאת לא חוכמה להיות מוקף רק בשדרת ההנהגה. החוכמה היא להקשיב, לשמוע וללמוד מהאנשים עצמם שמשתתפים איתך במאבק מה הם אוהבים ומה מפריע להם. במתקן חולות נחשפתי למגוון קולות בתוך הקהילה שלנו – כאלה שמתנגדים וכאלה שמצדדים. למדתי מזה הרבה. זה חשוב לא רק להסתדר עם בכירי המנהיגים של הקהילה אלא עם האנשים עצמם. כשהייתי בחולות לא הייתי 'מנהיג' ולא ראיתי בעצמי מנהיג, הייתי כלוא כמו כל שאר מבקשי המקלט. ישנתי, כמו כולם, עם תשעה אנשים בחדר וכולנו אכלנו ביחד. לא היו לי תנאים מיוחדים, הייתי באותו המעמד כמו כולם, וזה היה שיעור חשוב בענווה. אני לא מרגיש שאני 'מנהיג', אני מרגיש שאני פעיל", הוא אומר בעיניים בורקות.

בכל התקופה הזאת לא היו לך נקודות שבירה?

"נקודות, כן", הוא מודה לבסוף בחיוך. "אני מאוד מאמין בבית המשפט הישראלי ובדמוקרטיה הישראלית, ולכן המפגש עם בית המשפט היה זה ששבר אותי. הערעור לעליון הוגש לאחר מאבק משפטי שהחל בשנה שעברה, במסגרתו נדחו שלוש עתירות מנהליות בבתי המשפט המחוזיים, ובשני ערעורים לבית המשפט העליון נמנעו השופטים להכריע כשהם מחזירים את התיק לבתי המשפט המחוזיים. גם כעת למרות ששוחררתי בית המשפט לא הכריע סופית בנושא בקשת המעמד שלי. כל פעם הגעתי לדיונים בבית המשפט עם תקווה גדולה להחלטה אמיצה ולא תיארתי לעצמי שתהיה סחבת, שזה ייקח הרבה זמן. אלה הרגעים שהיו קשים מאוד עבורי. אלה נקודות שהרגשתי בהן שבירה וגם דיכאון".

מבקשי מקלט בסהרונים, בשנה שעברהצילום: אלכס ליבק

"היה שלב שאני ומוטסים חשבנו להפסיק את המאבק המשפטי המתיש", מגלה עו"ד אסף ויצן, "חשבנו כבר שאולי שווה להפנות את המשאבים והכוחות שלנו למקומות אחרים, אבל קיבלנו החלטה שההתנהלות הזאת והגילגול של הסלע פעם אחר פעם לתחתית ההר – לא ישבור אותנו".

בחזרה לדרום תל-אביב

עלי עוד לא הספיק למצוא דירה, הוא מתארח בינתיים בדירת חבר בדרום תל-אביב. מהתפקיד היוקרתי של מנכ"ל עמותת "המרכז לקידום פליטים אפריקאים" נאלץ להתפטר כבר עם כניסתו למתקן חולות. מאז שחרורו מחולות, לא הספיק לחפש עבודה אבל הוא כבר שקוע כולו בפעילות אקטיביסטית שוטפת למען הקהילה.

"לפני הכל אני מחויב לפעול למען הקהילה שלי", הוא אומר בלהט של מהפכנים. "אני מחויב להיות אקטיביסט. אני לא מסוגל לראות את הקהילה שלי ככה, לשתוק ולחיות את חיי. לא יצאתי ממתקן חולות כדי לחיות חיים נוחים, יצאתי משם כדי לפעול למען הקהילה שלי. אולי אני לא יכול לשנות הכל כפי שהייתי רוצה, אבל אני חייב לפעול למען עתיד טוב יותר או לפחות לנסות לפעול למען שינוי המציאות". בזמן המועט שחלף מאז שוחרר מחולות, הספיק עלי להיפגש עם שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג אנדרסן; לפגוש את מנהיגי הקהילה ופעילי השטח כדי לתכנן את הפעולות הבאות; ולנסוע לארוחת רמדאן שהתקיימה מחוץ למתחם הכליאה בחולות לאות הזדהות עם הכלואים. "את בטח מבינה שהתגעגעתי", הוא צוחק. "ארבעה ימים אחרי השחרור שלי כבר נסעתי לביקור בחולות. פגשתי חברים, דיברנו על השחרור מחולות ועודדתי את רוחם. קצת לקראת תשע וחצי בערב הם נכנסו למתקן הכליאה לספירת ערב ונעלמו מאחורי החומות. היה קשה לי להשאיר אותם שם ולנסוע לתל-אביב".

באיזה מצב נמצאת כיום קהילת מבקשי המקלט בישראל?

"הקהילה לא מאורגנת כבעבר. אין גיבוש. שדרת ההנהגה הבכירה כלואה במתקן חולות. אנשים נמצאים בדיכאון ובייאוש, וכשזה הלך הרוח אז אנשים באופן טבעי מסתגרים ומנסים לשרוד ולדאוג רק לקיום של עצמם. קשה לי לראות את זה. קשה מאוד להפוך אנשים לאקטיביים כשזאת האווירה. מדיניות הכליאה בחולות הביאה לעזיבה של הרבה אנשים מהקהילה. זה הצליח לשבור את הקהילה שלנו".

קולו של עלי נטען ברוח מנהיגותית כשהוא נשאל על הפעולות המתוכננות. "הפעולה החשובה ביותר לדעתי היא לשקם את הקהילה של מבקשי המקלט, ואני מאמין שאפשר לעשות את זה", הוא אומר. "פעולה חשובה נוספת היא לשנות את המדיניות לגבי מבקשי המקלט בישראל. ישראל היא מהמדינות הראשונות שחתמו על אמנת הפליטים, אבל היא מתנערת מהמחויבות שלה כלפי מבקשי המקלט ונעדרת מדיניות הגירה ברורה, הוגנת, מוסרית והומנית. הגירה של מבקשי מקלט היא כיום תופעה גלובלית.  אני מבין את ישראל שרוצה לשמור על צביון יהודי, אבל יש פה בהלה שאיננה מעוגנת במציאות  - בישראל יש כיום כ-45 אלף מבקשי מקלט בלבד. יש בעולם המערבי הרבה פתרונות שאפשר לאמץ המאפשרים להתמודד עם התופעה הזאת בצורה שלא תכביד על האוכלוסייה המקומית ותאפשר למבקשי המקלט קיום מכבד, למשל לא לכלוא מבקשי מקלט ולהעניק להם סל זכויות בסיסי עד שמתקבלת הכרעה בנושא בקשת המקלט. הפעולות הבאות הן לפעול לשחרור כל מי שהגיש בקשת מקלט והוא חף מפשע וכלוא בחולות ובסהרונים; לפעול לזרז בדיקה של בקשות מקלט ושישראל לא תעצום עין ותתנער מניסוח מדיניות הגירה מסודרת ובאותה נשימה תייצר חוקים דרקוניים, תכלא את מי שמבקש הגנה ותפעל לגירוש בכפייה".

מבטו של עלי מופנה גם לשינוי דפוסים בתוך הקהילה של מבקשי המקלט. "אני מרגיש שחייב להיעשות שינוי פנים-קהילתי גם אצלנו", הוא אומר. "אני לא אומר שהכל בסדר בדרום תל-אביב, אבל צריך להבין שבכל קהילה יש שוליים, ושזה לא מאפיין את כלל מבקשי המקלט בישראל. אנחנו צריכים לעשות הדרכה והסברה בתוך הקהילה שלנו ולמגר תופעות שאנחנו מזהים שמביאות לחיכוך בין האוכלוסיות ומפריעות לתושבי דרום תל-אביב, כמו מקרים בהם אנשים שיושבים בשכונה בקבוצה ומלכלכים את הרחוב או אנשים שמפעילים מוסיקה בשבת ובימי חג בלי להבין שזה מפריע וצורם. אלה דברים חשובים שאני מזהה שאפשר לשנות".

הפגנה של מבקשי מקלט בכיכר רבין בתל אביב, בינואר. המפגינים מחו על מדיניות הממשלה כלפיהם. בהפגנה קראו המשתתפים "כן לחופש, לא לכלא"צילום: עופר וקנין

שחרורו של עלי לא עבר בשתיקה בקרב פעילי השכונות בדרום תל-אביב. "הם ניהלו קמפיין מאורגן שכלל שיגור מכתבים ללשכת שר הפנים, סילבן שלום, הם הציפו את הפייסבוק בתגובות נגד השחרור שלי  והם הפגינו בשבת מול הבית של שר הפנים במחאה על השחרור, כשהם דורשים לא לתת לי מעמד פליט", מסכם עלי את קבלת הפנים שהתארגנה נגד שחרורו. "זה לא פוגע בי ברמה אישית", הוא אומר, "זה בעיקר מצער אותי כל פעם מחדש, מאחר ואני מושיט יד, מבקש ליצור דיאלוג, יודע שאפשר לשנות את המציאות והתגובה היא שלילית ביותר. יש חוסר רצון לנהל דיאלוג איתנו לצד קריאה לגירוש ולכליאה", הוא משתתק ולאחר שהות מוסיף: "חימום האווירה שנועד להבעיר את השטח בדרום תל-אביב ולהסית כנגד מבקשי המקלט איננו חדש, אבל אני לא מצליח להבין למי זה עוזר בדיוק, איך זה פותר את המצב ואיך זה משנה את המציאות לטובה".

עלי מבקש להדגיש: "אין אף אחד ממבקשי המקלט שהוא נגד ישראל. ברחנו לכאן כדי לקבל הגנה, ואם המצב ישתפר במדינה שלנו ולא נהיה בסיכון – הרבה מאיתנו יחזרו הביתה מרצון אמיתי, לא בגלל כפייה או תמורה כספית. הרבה אנשים שמכירים אותי חושבים שאני מאוד ציוני. אני אוהב את ישראל ומוקיר לה תודה שאני יכול לחיות בה. אני חושב שמדינת ישראל היתה יכולה להשתמש במבקשי המקלט, כדי להציג פנים נאורות בעולם. אם ישראל היתה מעניקה בקשות מקלט למספר הנמוך של הפליטים מסודאן ומאריתריאה שבתחומה, מאפשרת לאנשים לקבל אישורי עבודה, מעניקה סל בסיסי של זכויות שימנעו חרפת רעב וקיום בשוליים – זה היה שומר על הצביון המוסרי שלה, לא רק על הצביון היהודי. אני מכבד ואוהב את ישראל, אני מבין שהיא לא יכולה לפתוח את הדלת בפני כל מדינות העולם, אבל זה לא אומר שאסור לבקר את מדיניות ההגירה שלה".

מירי רגב שהסיתה נגד מבקשי המקלט בהפגנה בדרום תל-אביב הפכה לשרה, איילת שקד שניהלה מאבק תקשורתי נגד מבקשי המקלט ופסיקות בג"ץ היא שרת המשפטים כיום. כמעט כל מי שקידם אג'נדה של שיסוי נגדכם התקדם לעמדה בכירה יותר. אתה מאמין שתצליחו להוביל שינוי?

 "זה מדאיג קצת, אבל לא הרבה. מבחינה אישית, לא אכפת לי אם מירי רגב היא שרת התרבות, אם דני דנון הוא שר המדע והחלל ואם איילת שקד שרת המשפטים, זה לא כל כך אכפת לי. בעיית מבקשי המקלט בישראל לא אמורה להיות בעיה פוליטית. אני לא מבין למה צריך לחבר את זה עם פוליטיקה ולעשות הפרדות של שמאל-ימין. זה קודם כל עניין של ערכים ומוסריות. והאמת, לא מדובר בשר כזה או אחר שמסית ועושה כותרות על גבם של מבקש המקלט. לא זה העניין. הבעיה האמיתית היא שמדובר במדיניות ממשלתית, לא באנשים ספציפיים. מדובר במדיניות ממשלתית, שהיא לא סדורה, היא מתחמקת מהכרעות מוסריות בנושא פליטים ובאותו הזמן פועלת באופן הנוגד זכויות אדם ברמה הבסיסית ביותר – הפרת אמנות בינלאומיות, כליאת אנשים ללא משפט וקידום עסקאות אפלות שכל תכליתן גירוש מבקשי מקלט בכפייה". 

נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג ואבא

עלי נולד בכפר בחבל דרפור בסודאן. הוא בן בכור להורים העוסקים בהוראה, ולו ארבע אחיות ואח. בגיל 16 עזב עלי את הכפר ונסע לעיר הגדולה, חרטום. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בגיאולוגיה. כשהיה סטודנט צעיר בן 19, כפר ילדותו נשרף ונמחה כליל. משפחתו הצליחה לברוח מהכפר והם חיים כיום במחנה פליטים בדרפור. לצד הלימודים באוניברסיטה היה עלי פעיל אקטיביסט במשרה מלאה - הוא היה חבר ב"תנועה לשחרור סודאן" ונכלל במורדים בשלטון. שלוש פעמים נכלא בגלל הפעילות הפוליטית וספג מכות ועינויים. "עד היום אני לא מסוגל לדבר על מה שעבר עלי בכלא הסודני", הוא אומר בלקוניות ומשתתק. כשחש בסכנת חיים בשל הפעילות הפוליטית שלו נאלץ לברוח מסודאן.

נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג משמשים לו השראה בקווי המאבק הלא-אלים שהם נקטו, אבל בחיוך ממיס של ילד הנתקף געגועים, מודה עלי שבראש ובראשונה מודל החיקוי שלו הוא אביו. "כשברחתי אבי ביקש שאפעל למען העם שלי, שאספר את הסיפור שלנו בכל העולם", הוא אומר. "אבי נכלא במשך שנתיים כשהתברר לשלטונות שברחתי לישראל. אני מדבר איתם בטלפון אחת לחודש. הם לא ידעו שאני כלוא בחולות. הסברתי להם מה עבר עלי רק כשהשתחררתי והם בכו". 

עלי ברח בתחילה למצרים. "חשבתי בתחילה למצוא מקלט במצרים", הוא אומר, "אבל תוך פחות מחודש הבנתי שאני שוב בסכנת חיים. השלטון המצרי שיתף פעולה עם סודאן וכל מי שהיה ב'תנועה לשחרור סודאן' היה על הכוונת למעצר ולהחזרה לסודאן. הייתי חייב לברוח משם והאופציה היחידה היתה ישראל. ידעתי על ההיסטוריה של המדינה, הדת היהודית והיהודים והרגשתי הזדהות. הייתי בטוח שאהיה בטוח במדינה שמכירה מקרוב את נושא הרדיפה, השנאה לאחר, הקורבנות וחשבתי שבגלל שאין בין ישראל לסודאן קשרים דיפלומטיים, ישראל לא תחזיר אותי", הוא מחייך בעייפות.

מוטסים עלי, השבוע בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

ב-5 במאי 2009 הוא חצה את הגבול לקול שריקות כדורי רובה שירו עליו החיילים המצרים. בהגיעו לישראל נכלא למשך ארבעה חודשים בסהרונים. כששוחרר הגיע לגינת לוינסקי. עלי זיהה אדם מקהילת הסודנים וסיפר לו שהוא משוחרר טרי מהכלא. הוא התארח בביתו והשתלב בעבודה במפעל בטבריה. הוא החל ללמוד באולפן ולדבריו כעבור תקופה קצרה הפסיק את לימודיו בגלל אלי ישי. "למדתי עברית באולפן ואז ראיתי את אלי ישי מדבר בטלוויזיה על מבקשי המקלט", הוא אומר, "הוא היה נראה מאיים וחשבתי שאין טעם להמשיך בלימודי העברית, חשבתי שבכל רגע יוכלו לעצור אותי ושאין לי עתיד כאן". עלי עזב את לימודי האולפן, אבל נשאר עם אהבה וסקרנות לעברית. הוא החל ללמוד לדבר, לכתוב ולקרוא באופן עצמאי. "קראתי עיתונים, גלשתי לאתרי חדשות באינטרנט, הקשבתי לשיחות של אנשים והתעקשתי לדבר", הוא מסביר בהנאה גלויה איך רכש את העברית המשובחת שלו. 

עלי חזר לתל-אביב ועבד כאחראי משמרת במלון בתל-אביב. המאבק להגשת טופס בקשת מקלט היה הפעולה הראשונה שלו באקטיביזם בישראל. "זה עורר אותי לחשוב על מדיניות ההגירה של ישראל. התחלתי לחשוב מה זה אומר שאין אפילו טופס או אפשרות להגיש בקשת מקלט. למה אומרים לי לבוא בעוד שנה? למה יש איטיות כזאת? מהרצון הפשוט להבין את החוקים גיליתי את הבעיתיות שמדיניות ההגירה. חברתי לעמותות כמו "המרכז לקידום פליטים אפריקאים", "אמנסטי", "מוקד לפליטים ומהגרים" ו"א.ס.ף", מתוך כוונה להבין ולשנות את המדיניות". 

כשפרצה מחאת מבקשי המקלט הוכתר עלי בתקשורת כאחד ממארגניה. העברית הגבוהה שלו לצד האנגלית המשובחת בשילוב הכריזמה הפכו אותו למרואיין מבוקש ולאחד מדובריה הבולטים של הקהילה. עלי עזב את העבודה במלון והתמסר לפעילות האקטיביסטית.

לדבריו, "מחאת מבקשי המקלט היתה אפקטיבית, לא-אלימה ומוצלחת. רצינו שהישראלים יקשיבו לנו, והשגנו את זה. עד אז היינו שקופים. אף אחד לא באמת הקשיב לסיפור שלנו. ידענו שההפגנה לא תשנה את חיינו אבל חשבנו שזאת הזדמנות להסביר שאנחנו בורחים לכאן בגלל סכנת חיים. הפסקנו לעבוד והפגנו כי רצינו להסביר שברחנו לכאן לא בגלל צורך בעבודה אלא מתוך כמיהה להגנה, לחיים בטוחים. לא באנו בגלל כסף ולא נעזוב בגלל תמורה כספית".

עלי משוכנע שהוא וחבריו שילמו מחיר כבד על השתתפותם במחאה. "אני ושאר מנהיגי הקהילה נכנסנו לחולות רק בגלל ארגון המחאה", הוא אומר בנחרצות. "זאת היתה הדרך של המדינה לשבור אותנו, לרסק את ההנהגה. הם בהחלט מצליחים בזה, אבל גם כשהייתי בחולות ארגנתי הפגנות נגד הכליאה של מבקשי מקלט, וגם כשהועברתי לסהרונים, הייתי ממארגני צעדת ניצנה. אי אפשר לדכא אדם שמבקש למחות על עוול שנגרם לו", הוא אומר.

לדבריו, "אם אני אבין שבקשת המקלט נדחית אני אאלץ בצער להגיש בקשה במדינה אחרת. בישראל אנחנו נאבקים על הכרה בסיסית עבורנו בעוד שבמדינה אחרת נוכל להיאבק למען העם הסודאני". עלי מהרהר וממשיך: "אני מרגיש שאני מחובר למדינה הזאת ולמרות כל הקשיים אני מאוד אוהב אותה. אני מקפיד להיות מעורב באקטואליה, להבין את המציאות הישראלית, להכיר את ההיסטוריה, התרבות והחברה. אני מבקר במקומות היסטוריים וב"יד-ושם", ב"מוזיאון לוחמי הגטאות" ואני מרגיש קרוב לערכים של היהדות. אני מאוד רוצה שבקשת המקלט שלי תאושר בישראל. אני מאמין שישראל יכולה ליצור בעתיד קשרי שלום עם סודאן ושמבקשי המקלט שנמצאים בתחומה יכולים לשמש גשר לשלום בין המדינות", טון של חולמנות נשזר בקולו והוא נשאב לדבר על שיתוף פעולה בתחום החקלאות.

מוטסים עלי בבית המשפט בת"אצילום: תומר אפלבאום

"אני חושב שהנושא של מהגרים וזרים בישראל צריך להיות קודם כל מאבק ישראלי לפני שהוא הופך להיות מאבק של מבקשי המקלט", הוא מדגיש. "זה מציב שאלה חשובה - איך החברה הישראלית רוצה להיראות בעתיד? האם היא רוצה להפוך להיות חברה סגורה, לא סובלנית, גזענית, שמציאות של פשעי שנאה ושנאת זרים רווחת בה, או שהיא חולמת להיות מדינה נאורה, הומנית ומוסרית?"

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ