ורד לי
ורד לי
התערוכה "היא לא כאן"קרדיט: ליהי אבידן
ורד לי
ורד לי

באחת הפעמים בהן התנדבה ליהי אבידן ב"מרפאה הניידת" של מרפאת לוינסקי הפועלת מטעם משרד הבריאות בזירות זנות, היא ישבה בחדר בדירה דיסקרטית על מיטה של אשה בזנות ושקעה בשיחה איתה. במשך השיחה מבטה של אבידן התעכב על החדר שבו עבדה האשה 12 שעות וקיבלה כ-15-10 לקוחות בממוצע. "אחרי תקופה ארוכה של התנדבות כבר הסתגלתי להיכנס לזירות זנות ולחדרים בהן הנשים עובדות בזנות, וזה היה לי כבר סוג של שגרה", משחזרת אבידן, בת 39, צלמת תיעודית עצמאית. "בשיחה הזאת הצלחתי פתאום להתנתק ולהסתכל על הנעשה מבחוץ. היה נראה לי פתאום שאני נמצאת בזירת פשע. באותו רגע הבנתי שאני רוצה לצלם את החללים בהם מתרחשת הזנות, לתעד רק את החדרים עצמם, בלי הנשים ובלי הלקוחות ובלי ההתרחשות עצמה".

מה הוביל למחשבה שמדובר בזירת פשע?

"בתחנה המרכזית הישנה אין מסכות, הזנות גלויה. אף אחד לא מסתיר שמדובר בזנות אבל בשאר הזירות כולם מסווים את הזנות, לכן זה היה נראה לי כמו זירת פשע. יש תחכום מסוים וניסיון להחביא ולהתל וליצור תפאורה מפחד שתהיה פשיטה משטרתית אבל את כמובן רואה כל הזמן עקבות ורמזים לקיומה של הזנות. ב'מכוני ספא' טוענים שמדובר רק במסאז' ו'הרפיה', כשבפועל ניתנים בהם שירותי מין כשהבחורות חשופות חזה. לכן בחדר ב'מכון ספא' לא תהיה מיטה רגילה אלא מיטת עיסוי מתקפלת כדי להסוות את זה. בחדרי מועדוני חשפנות יש אומנם עמוד ריקוד אבל את רואה מגבת פרושה, נייר טואלט, קרם – המעידים שלא מדובר ממש במופע חשפנות. בכל צילום אפשר לראות את הסימנים המעידים מה קורה באמת בזירה הזאת". 

אבידן תיעדה במצלמתה במשך כחצי שנה כ-15 חדרים של נשים בזנות מבין 250 בתי הבושת הפועלים בגוש דן. סדרת הצילומים שלה "חדרים" זכתה בשנת 2012 בפרס "עדות מקומית" (אירוע התרבות החשוב והמרכזי בתחום צילום העיתונות בישראל) והשופטים כתבו בנימוקיהם: "צילומים רבים נוצרו בנושא זה, הקשה לתיעוד, אולם הטיפול המאופק של ליהי אבידן ייחודי ומלווה את הצופה לחוויה מציצנית ושונה, מעבר לחומה האופפת את הנשים האלו 24 שעות ביממה. המצלמה של ליהי אבידן חושפת את מה שכולנו מנסים כל הזמן להדחיק. ישראל אמנם הפסיקה להיות אחת ממדינות היעד לאלפי נשים הנסחרות לזנות ממדינות מוכות אבטלה ועוני, אבל תעשיית הזנות בישראל עדיין משגשגת".

אבידן תיעדה חדרים שבהם התקיימה זנות - בתוככי דירות דיסקרטיות יוקרתיות, מועדוני חשפנות, מכוני ספא, בתי בושת ובקיטונים שנשים בתחנה המרכזית שכרו בעצמן. מבטה הצילומי הקיף את מתחם התחנה המרכזית הישנה ולב תל-אביב, רמת-גן וראשון-לציון. "יש בצילומי החדרים מתח שקט", היא מציינת. "מאחר שלא רואים את האשה או את ההתרחשות זה נותן לך מרחב לדמיין מה קורה שם מבלי לראות כלום. יש בצילומי החדרים משהו חידתי, מסתורי".

התערוכה "היא לא כאן"צילום: ליהי אבידן

בימים אלה נפתחה ב"אלפרד – מכון שיתופי לאמנות ולתרבות", התערוכה "היא לא כאן", המציגה את צילומי החדרים של אבידן לצד מיצב שיצרה ועבודות של האמנית אסיה וקסלר.

המיצב שיצרה אבידן לתערוכה משחזר חדר שבו מתקיימת זנות. החדר מעוצב בהשראת מקום שתיעדה, הכולל מיטת מסאז' שנועדה לתעתע ברשויות במקרה של פשיטה. ברקע נשמע קובץ שיחות שגבר שהתחזה ללקוח זנות ערך עם "פקידות" בתי בושת שפירטו עבורו אילו נשים נמצאות בזירה, איזה אקטים מיניים הן מציעות ומה המחיר. "השיחה עם 'הפקידה' העונה לטלפון ונותנת ללקוח מידע מדגימה כמה התחום תעשייתי וקר", אומרת אבידן. "זה מדגיש עד כמה האשה היא מוצר צריכה, היא לא שונה מחפץ. יש משהו מונוטוני בשיחות האלה, זה נשמע כמו דקלום של תפריט אוכל כשבפועל מדובר בצריכת גוף אדם.

"החדרים האלה הם מרחב אסור למי שאינו לקוח או למי שאינו משתייך לעולם הזנות", אומרת אבידן. "הרצון לבנות חדר שכזה התפתח מזה שרציתי לתת חוויה של איך זה מרגיש להיות שם ואיך זה נראה. במציאות החדרים מעוצבים ונראים באופן המנוגד לפנטזיה ולאיך שמדמיינים מקומות כאלה. מי שלא נוטה להסתובב בזירות כאלה מדמיין את המקומות כסקסיים ומפתים והאמת היא שרוב החדרים הם כוכים קטנים ועלובים, המראה שלהם קר ומנוכר, גם כשמדובר בדירות דיסקרטיות 'יוקרתיות' רואים שהעיצוב הוא זול, מתאמץ, ואיך לומר בפשטות – מאוד לא סקסי".

תיעוד זירות זנות מגוונות חידד את מבטה על תעשיית הזנות: "יש נטייה לומר שיש זנות יוקרתית ושמצבן של הנשים האלה רחוק ממצבן של הנשים האומללות בתחנה המרכזית. בניגוד למיתוס, אני חושבת שבדירות הדיסקרטיות הנשים בזנות יותר כלואות ומשועבדות מאשר הנשים בתחנה המרכזית הישנה. בדירות הדיסקרטיות הן נדרשות לעבוד בכל יום בין 12 ל-14 שעות, לקבל בין 10 ל-15 לקוחות, הן נקנסות אם הן מסרבות ללקוח והן צריכות להיות עם הלקוח לפחות חצי שעה. כל תנאי הנוחות שבמקום משרתים למעשה את הלקוח יותר מאשר את האשה בזנות, שגם בזירה הזאת יכולה להיאנס ולספוג אלימות מלקוח. לעומת זאת בזירת התחנה המרכזית הישנה הן אומנם חשופות לאלימות קשה אבל הן מחליטות על שעות העבודה, אם בא לא לעבוד, הזמן שהן נמצאות עם הלקוח קצר בהרבה והן יכולות לסרב ללקוח שהן לא רוצות להיות איתו". 

בגיחות לזירות הזנות התבוננה אבידן גם בלקוחות: "אני הייתי בהלם מהלקוחות", היא אומרת. "הם לא מתביישים, לא משפילים מבט. את נכנסת לדירה דיסקרטית ורואה צעירים שזה בילוי עבורם, אנשים נשואים, אנשים מכל המעמדות והמגזרים בחברה הישראלית, ואין בושה. אין שום מחשבה מצידם שמשהו לא בסדר בתופעה הזאת".

בנוסף לצילומים ערכה אבידן ראיונות עם הנשים בזנות שתיעדה ופגשה בזירות השונות. בתערוכה יחולקו הראיונות המרתקים, הנותנים קול לנשים בזנות, כעלונים. "זה היה קושי גדול לראיין אותן בזירות הזנות", מציינת אבידן. "כשהן נמצאות בדירות הדיסקרטיות יש להן חומת הגנה ונתק חזק במיוחד. הרבה מהן לא הסכימו להתראיין כי שיחה כזאת מפרקת את ההגנות. רבות לא היו מסוגלות להיות במרחב זנות ולשחזר ילדות ולהסביר איך הן הגיעו לזה.

"מהשיחות עולה תמונה מורכבת של מציאות חיים. לכל המרואיינות יש טראומה מינית קשה בילדות. הרבה מהנשים הצעירות שנמצאות בדירות הדיסקרטיות מגיעות בגלל חוב לשוק האפור אבל גם להן יש טראומה קשה שדחקה אותן לשם, כלומר, הצורך הנואש בכסף הוא לעולם לא הסיבה היחידה להימצאותן בזנות. היה מפתיע לגלות שאף אחת מהמרואיינות לא זכרה את הפעם הראשונה שהיא התחילה לעבוד בזנות. זה זיכרון מעורפל ומודחק אצל כולן".

"התערוכה 'היא לא כאן' מציגה שני פנים בתופעת ניצול הנשים בחברה", מסבירה נועה ליברמן, אוצרת התערוכה ואמנית חברת גלריית אלפרד. "ליהי אבידן מתעסקת בתופעה חברתית שהיא מאוד נוכחת במציאות שלנו ומתקיימת בהרבה מקומות ברחבי העיר ואסיה וקסלר מדגימה את הפיכת האשה לדימוי לא מושג. התערוכה מתמקדת בנשים דרך ההעדר שלהן, הניתוק שלהן או הייצוג שלהן בחברה, כשלמעשה, אין באמת אשה בתערוכה. הדיסוציאציה היא חלק מהמנגנון החזק המופיע ונוכח בעבודות של אבידן בעוד שאצל וקסלר יש הרבה דימויים של נשים אבל אין באמת נשים, יש למעשה פנטזיה איך אשה אמורה להיות כמודל תשוקה גברית. התערוכה שואלת איפה האשה הזאת, איפה אני או כל אשה אחרת בתוך כל המנגנונים האלה שמנצלים נשים, מדירים אותן והופכים אותה לפנטזיה לא מושגת".

אסיה וקסלר, בת 27, סיימה לפני כשנה לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל וזאת התערוכה הראשונה שלה. היא מפרקת ומתבוננת מחדש בדימויים של פורנו, בכרטיסי ביקור לנשים בזנות, בגרפיקה גנרית של מגזינים שעושים שימוש בגוף נשי ובתאי הצפייה והמציצנות.

"התחלתי לצלם את עצמי מתוך ניסיון לשבור את המבט הסטנדרטי, האשה הסטנדרטית שהיא מודל היופי ולקראת סוף התהליך הזה הבנתי שהכל נתון לפטיש – את יכולה להיות שמנה, עם שערות על החזה ותמיד תהיי אובייקט", מספרת וקסלר על תהליך היצירה. "לכן ניסיתי לשבור את נקודת המבט על זה. שלא נוכל לצפות באובייקט באופן פשוט אלא שהחומר יעבור מניפולציה ועל ידי תיווך שכזה, הצופה יתחיל להרהר במקור התשוקה הזה".

כך לדוגמה מציגה וקסלר בתערוכה כרטיס ביקור מעובד של אשה בזנות. "על כרטיס הביקור במקור נכתב "להגשים חלום" ונראה בו גוף נשי מפתה", היא מסבירה, "במתיחה ובהגדלה של הכרטיס הדימוי הנשי מתפרק - הפיקסלים נחשפים והנוכחות של האשה ללא הראש נוכחת".

להגשים חלוםצילום: אסיה וקסלר

וקסלר יצרה משקפת תלת מימד שאמורה לספק חוויה מסעירה של הצצה על גוף נשי בתוספת משקפי תלת מימד שלא באמת משנים את המבט, ולמעשה מספקים הגחכה לכל תופעת הפיפ שואו, תאי הצפייה ותופעת המציצנות.

בין השאר, היא מציגה גם עבודת וידיאו המבוססת על קטע מסרט פורנו – האשה מגלמת צלמת בחדר חושך והיא ממיסה את הצילומים של הגבר. הקטע הזה מוקרן שוב ושוב והוא מייצר תחושת שכפול, פס ייצור של רגש מלאכותי והגחכה של תעשיית הפורנו.

מתוך התערוכה "היא לא כאן"צילום: ליהי אבידן

"את העבודה בחדרים אני רואה כאונס": ראיון של ליהי אבידן עם דנה, 24, רווקה

"'ספא שלום', דנה עונה לטלפון: '200 שקל לבודי מסאז', כולן ישראליות, עסיסיות, אנורקסיות לא תמצא פה'.

תכלס זה בית-זונות, בשיא העדינות אני אומרת את זה, למרות שקוראים לזה ספא.

איך הגעתי לעבוד פה? לפני שלוש שנים ראיתי מודעה בעיתון "עבודה בתור מסאז'יסטית ללא מין 2000-3000 שקלים ליום. זה היה כתוב בשחור בולט אז התקשרתי. בהתחלה עבדתי כפקידה ומדי פעם גם נכנסתי לעבוד בחדרים.

לפני שהתחלתי לעבוד פה הייתי ילדה טובה, כולה שכבתי עם 2 גברים בחיי. אמא שלי חולת סרטן, בהוספיס. אין לי אבא, אני אפילו לא יודעת מי הוא ואני מטפלת באחותי הקטנה, בעצם גידלתי אותה. אין משפחה, זה רק אני והיא. נכנסתי לחובות בשוק האפור והוצאה לפועל מכסף שלוויתי לשכירות, כלכלת בית – לא למשהו מיוחד. בשוק האפור צריך לשלם כל שבוע ובריבית של 20 אחוז, אז 5,000 הופכים מהר מאוד לחוב של 10,000. עבדתי בגן לילדים עם מוגבלויות, אבל אי אפשר לחיות מ-3,500 שקל בחודש – רק ההוצאות של הפנימיה של אחותי זה 2,000 שקלים בחודש. מעולם לא חשבתי שאתחיל לעבוד בתחום. מצחיק, לקוחות תמיד אומרים לי שאני במקום הלא הנכון.

התערוכה "היא לא כאן"צילום: ליהי אבידן

את העבודה בחדרים אני רואה כאונס. ברגע שאני נכנסת לחדר אני הופכת לרובוט, כאילו פועלת לפי ספר, כמו בכפייה. לא בא לי שייגעו בי ופה את חייבת. זה לא באמת שמישהו מכריח אותי, כולנו בוחרות להיות פה אבל...

אני צריכה להיות חמודה, הכי חברותית שבעולם וחולת מין ואני לא כזאת.

ללקוחות יש חצי שעה עד שדופקים בדלת ולפעמים אני מוצאת את עצמי מדברת עם הלקוחות ושורפת את הזמן ואז הם מתבאסים עלי שבזבזתי חצי 'טיפול' בדיבורים.

לפני שנתיים חבר שלי תפס אותי, הוא עקב אחרי ועלה על איפה אני עובדת. עשיתי הפסקה של שנה וחצי אבל הוא לא היה יכול לחיות עם זה, עם חוסר הידיעה של מה שאני עושה, עזב את הבית ושבר לי את הלב. הוא היה הסיכוי היחיד שלי לחיים מאושרים.

לעבוד פה זה מבודד אותך, אני כבר לא עונה לטלפונים של חברות, לא רוצה שיידעו איפה אני. בעצם כבר אין לי חברות. לא יכולה, לא מסוגלת, נהייתי אנטי – לא בא לי מחוץ לשעות העבודה לשבת על כוס קפה ולדבר עם מישהו. אני נבהלת לראות חברות מקשקשות וצוחקות מבלי לדבר על סקס. פה אני חייבת לדבר, לצחוק. כשאני מגיעה הביתה לוקח לי שעה לבהות, לנסות לעכל, ואז את כבר שוב בדרך למשמרת.

ביום חלש אני מרוויחה 1,500 שקל, ביום טוב 3,000 אבל אני לא רואה את הכסף, הכל הולך לחובות ויש לי חובות של 60 אלף שקלים בשוק האפור. לא יוצאים מזה. בחגים חיפשו אותי נושים בטירוף, רצו לשבור לי את העצמות. חיים של פחד.

גם פה זה חיים של פחד, עברתי לגור בקצה הארץ כי אנשים התחילו לזהות אותי באיזור. אני מתביישת בזה. לאחרונה עברתי לגור במקום שלוקח לי להגיע הנה שלוש שעות נסיעה, רציתי לפתוח דף חדש אבל בחיים לא אוכל לפני שאעזוב את העבודה הזאת.

החלום שלי? אני נורא אוהבת חיות ורוצה לפתוח פנסיון שיקומי לבעלי חיים, אולי אחר כך להרחיב את זה לרכיבה טיפולית, בינתיים זה חלום. פנטזיה. אבל העבודה פה מורידה לי את כל הביטחון בעצמי. את כלום, בסך הכל בובת מין של גברים. אני רק בת 24 ואני ממורמרת ברמות על גברים. אני מחשבת באמצע "טיפול" כמה כסף יש לי, כמה הוא שילם, כמה נשאר לי לעצמי. רק על זה אני חושבת. אני עושה סקס, אבל רק סקס – אני לא "ליברלית" ולא בקטע של כל מה שאנחנו קוראות 'החריגים' – סאדו, אצבעות בתחת, השפלות וכל הביזאר הזה. כשאני יוצאת מהחדר אני חייבת סיגריה. בבית אני לא נוגעת בסיגריות.

התחום הזה דופק לך את החיים, אני רואה בנות שמידרדרות לסמים, שתייה. רובן עברו אונס בעבר וחושבות שרק בשביל סקס הן קיימות. לי דווקא היתה ילדות טובה, לא היה חסר לי כלום בבית, לא רגשית ולא כלכלית. רק לא היה לי אבא. בשתי מערכות היחסים שהיו לי הייתי עם גברים שהתעללו בי ברמות קשות, מכות, חתכים עם תער.

זה תחום של שקר, כולן משקרות, גם על הדברים הכי קטנים ומטומטמים בעולם. אני צריכה להיות שחקנית בהצגה, זה לא החיים האמיתיים. פה אני משקרת המון. אני מכירה גברים, מנסה להתחיל מערכת יחסים וכבר לא זוכרת מה אמרתי לו על איפה אני עובדת, מסתבכת בשקרים של עצמי, אז פשוט מחליפה מספר טלפון וזהו.

אחרי שאעזוב אני מחליפה את החיים שלי לגמרי – מחליפה שם, שיער, מקום מגורים, מקעקעת את כל הפנים.

בחודשיים הקרובים אני מתכננת לסגור את כל החובות, לעבוד עוד חודש נוסף שיהיה לי קצת כסף לעצמי, שאוכל לנשום בחוץ ואז לשים נעלי ספורט ולעוף מפה. לצאת לחופש עם עצמי לבד לשבוע, לאפס את המחשבות ולמצוא עבודה.

רגע קשה? לפני כמה חודשים היתה תקופה שלא שילמתי חובות וכולם רדפו אחרי, אמא שלי התאשפזה שוב, הגעתי לעבודה והתחלתי לבכות. אף אחת מהבנות לא התייחסה אלי. הרגשתי לבד בעולם. חזרתי הביתה ואמרתי, טוב, מה אני עושה? קופצת מעזריאלי? ממש מחשבות אובדניות. מה אני עושה פה? אני לא מצליחה לפרנס את עצמי ואת אחותי, לא יכולה לעזור לאמא שלי או לחזור לאהבה שלי – אז למה? ממש התפללתי לאלוהים ואמרתי לו "תוציא אותי כבר מפה".

הרבה בנות כאן משחקות אותה חזקות אבל אין כזה דבר שבן אדם הוא כל כך חזק. הרי חייבים להיות לך רגשות – לא?"

תאריך נעילת התערוכה: יום שישי, ה-23 באוקטובר.

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ