"בכל מקום שונאים אותי בגלל שאני פליט" - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בכל מקום שונאים אותי בגלל שאני פליט"

ספר ביוגרפי ראשון שכתב מבקש מקלט מדרפור החי בישראל רואה אור בימים אלה. מחברו, אדם אחמד, מספר בראיון על חווית הפליטות הקשה, על הגזענות ועל הגעגועים לדרפור

תגובות
מיקה קושילביץ'

"למרות שבישראל מצאתי עבודה ואני לא בסכנת חיים כפי שהייתי בדרפור, הגלות ממדינתי ממשיכה לרדוף אותי. אני שונא להשתמש במילה 'פליט' מאחר ואני מרגיש שכאן בישראל אנשים מתייחסים לפליטים כאל אויב. ברחובות העיר אילת נזרקו עלי אבנים, בתל-אביב אנשים זרקו על חברי ועלי ביצים ואנשים קראו לנו בכינוי גנאי ברחוב. כל השנאה הזאת גורמת לי לחשוב ללא הפסקה על משפחתי, חברי, המדינה שלי והתרבות שלי. בעוד שמחוץ לדרפור אני אמור לזכות בהגנה כפליט, אני סובל וחי בפחד יותר מאשר בתחושת ביטחון. אני חושב ומוטרד ללא הפסקה מה החוק הבא שהממשלה מתכוונת לחוקק".

התיאור הזה של חוויית הפליטות בישראל מופיע בספר ביוגרפי-תיעודי חדש שראה אור באחרונה באנגלית The Nightmare of the Exile

הספר נמכר באתר "אמזון" וכספי מכירות הספר מועברים כתרומה למחנות הפליטים בדרפור מתוך מטרה לסייע לנשים ולילדים החיים שם.

מחבר הספר, אדם אחמד, מבקש מקלט מדרפור החי בישראל כשבע שנים, נמנה עם מנהיגי מבקשי המקלט בישראל. זהו הספר הראשון שנכתב בידי מבקש מקלט החי בישראל.

"הספר נולד מתוך הרצון לספר את הסיפור האישי שלי ואת הסיפור של דרפור", אומר אחמד, כשאנחנו נפגשים במרכז "ואדי-הוואר" למבקשי מקלט בדרום תל-אביב שהוא ייסד, ונקרא על שם עמק ידוע בצפון דרפור.  

"רציתי לשתף את הציבור בהיסטוריה של דרפור ולתת מידע על המתחולל בה כיום", מסביר אחמד באנגלית שוטפת. "בחרתי לספר על הילדות שלי בדרפור ועל התרבות שלנו, ומנגד לתאר את קשיי הגלות, הנדודים ממדינה למדינה, הרדיפה שלא נפסקת. רציתי להסב את תשומת הלב לסבל הפוקד כיום את פליטי דרפור – הגזענות, חוסר היכולת לקבל הגנה כפליטים והתחושה שאין אדמה בטוחה לרגלינו".

מיקה קושילביץ'

במשך כשנה כתב אחמד את הספר. "כתבתי בעט על גבי נייר ארבעה משפטים בערבית ואז שלושה באנגלית ושוב בערבית ומיד באנגלית", הוא משחזר. "השפות התערבבו לי. יש אירועים שנזכרתי בהם והם התנסחו לי בטבעיות באנגלית ומקרים אחרים נכתבו בערבית. היו ימים שלא יכולתי לכתוב בגלל הרגשות שהציפו אותי והיו ימים שלא יכולתי להפסיק לכתוב".

"הקורבן הראשון של המלחמה בדרפור היא התרבות שלנו"

האוטוביוגרפיה של אחמד המגוללת את ילדותו בדרפור ומתחקה אחר סיפור הפליטות האישי שלו היא גם ביוגרפיה של קהילה. אחמד משחזר לכל אורך הספר את אורחות החיים בדרפור, התרבות והמנהגים. בנוסף, הוא משלב בספרו סיפורי פליטות של מבקשי מקלט נוספים מדרפור ומתעכב בכאב ובביקורתיות על המתחולל בדרפור בימים אלה.

אחמד נולד בכפר דיסה שבדרפור, בן בכור למשפחה שכללה חמישה ילדים. כשהוא נשאל לגילו הוא מחייך במבוכה: "אני לא באמת יודע", הוא מסביר. "אצלנו לא ציינו שנת לידה כמו בעולם המערבי. אני מעריך שאני בתחילת שנות ה-30 לחיי".

בספרו הוא חוזר לילדותו בכפר הולדתו: "זה כפר קטן הממוקם במרכזו של עמק ירוק ויפה, שבו יש עצים ירוקים בשפע", הוא כותב, "אפשר למצוא בו דבש לאורך כל השנה. הנשים מנהלות חוות גדולות באיזור, והגברים בדרך כלל מטפלים בבעלי החיים, בעיקר בעדרי הכבשים, והם לפעמים עוזבים את הכפרים לפרקי זמן ארוכים.

"בכפר הזה של חמש מאות איש יש כשמונים בתים. אין חשמל, אין מים זורמים ולא ביוב. אנחנו חופרים בארות האוגרות מים מהעמקים. כל יום כולל סדרה של פעילויות שנועדו להבטיח את ההישרדות היומיומית שלנו. במשך היום, האנשים עובדים באינטנסיביות, ואילו בערב, כולם יוצאים החוצה עם חיות המשק שלהם ויושבים בחצרות הציבוריות הגדולות שבכפרים. המבוגרים יושבים ומדברים בזמן שהילדים משחקים במשחקים".

מיקה קושילביץ'

 "גדלתי בעולם מאוד ציורי ופשוט", הוא אומר בחיוך. "יכול להיות שבעיניים מערביות זה נתפס כילדות קשה - לגדול בלי חשמל, בלי טלוויזיה ורכב, אבל מעולם לא הרגשנו מחסור או קושי. החיים היו פשוטים, האנשים היו נאיביים. יש בזה הרבה יופי. כואב לי במיוחד שהמלחמה שהתפשטה בחבל דרפור החריבה והרסה את התרבות שלנו. הקורבן הראשון של המלחמה בדרפור היא התרבות שלנו. בספר אני כותב על אורחות החיים שלנו כדי לשמר זיכרון קולקטיבי. בפייסבוק שלי אני מעלה כל פעם צילומים הקשורים בתרבות של דרפור – איך מייצרים שמן, איך בונים בקתה בעבודת יד. העיר והחיים המודרניים מציעים המון אבל זה שונה מאוד, וחשוב לי לשמר את התרבות שלנו".

למה בחרת להקדיש פרקים נרחבים בספר למצבה של דרפור כיום?

"רציתי להסב את תשומת הלב למצבה של דרפור כיום. היתה לי ילדות יפה, כילד הייתי הרבה בטבע. כשאני משווה את זה לילדים שגדלים היום במחנות הפליטים בדרפור, אני מרגיש איום ונורא. יש לי ביקורת רבה על הנעשה היום בדרפור. מצד אחד זה הפך למאבק אופנתי – ידוענים כמו מיה פארו וג'ורג' קלוני אימצו את דרפור ופועלים להעלאת המודעות לגבי הנעשה באיזור. בנוסף, הקהילה הבינלאומית מזרימה תרומות כספיות גדולות לאיזור, אבל למרות כל המאמצים, דבר לא משתנה. דרפור עדיין איננה בטוחה, יש בה עדיין תקיפות והרג, ילדים לא מקבלים הזדמנות ללמוד, הגישה למזון ומים מוגבלת ורמת התברואה ושירותי הבריאות ברמה ירודה. רציתי בספרי לחלוק את סיפורי האישי ולהסב את תשומת הלב לכך שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה לאור מה שקורה בדרפור כיום. אנחנו סובלים כפליטים כאן, והם סובלים שם".

היציאה לגלות של אחמד החלה בשנת 2003. "כפר הולדתי נהרס", הוא מספר, "החלה רדיפה של בני השבט שלי שהיה מזוהה עם המורדים, הפכנו למטרה של  הממשלה. רבים נאסרו וביניהם הרבה מדודי. הרגשתי בסכנה מוחשית, היה ברור שיש כוונה לאסור אותי והחלטתי לברוח. אני ברחתי למצרים ואחי ברח ללוב ומצא שם את מותו בחודש יולי 2014", הוא משתתק. "זה שובר לב", הוא אומר ומוסיף לאחר הפסקה בדיבור, "ברחנו מהמדינה שלנו כדי לקבל הגנה ולצערי החיים של מרביתנו לא בטוחים גם מחוץ לדרפור".

במצרים נתקל אחמד בספרון קטן בנושא זכויות אדם ובו פגש לראשונה את המילה 'פליט'. "הבנתי לראשונה שהמילה הזאת מתייחסת אלי ושכך מכנים אנשים במצבי", הוא אומר בחיוך. "מהרגע הראשון הרגשתי ריחוק מהמילה הזאת וגם כיום אני לא אוהב את המילה הזאת".

תסביר בבקשה.

"אנשים לא מכבדים פליטים לא רק ברמה המקומית אלא גם ברמה הבינלאומית. אני מרגיש שבכל מקום שונאים אותי בגלל שאני 'פליט', גם כשאני לא בחרתי במצב הזה, ושבמדינה שלי מתחוללת טרגדיה".

לדבריו, "החיים במצרים נראו מבטיחים בהתחלה. הגזענות כלפינו היתה מורגשת כל הזמן אבל ניסינו להתעלם ולהסתגל". אחמד התגורר בבית חבר ועבד במכירת שעונים ברחוב. אחרי העבודה נהג ללכת לספרייה שהיתה ממוקמת בשגרירות בריטניה בקהיר ולקרוא ספרים באנגלית. "זה היה מפגש ראשון שלי עם השפה האנגלית", הוא מספר. "קראתי בשקיקה במשך כשנה ספרים באנגלית למתחילים, תרגלתי קריאה וכתיבה והתחלתי ללמוד להשתמש במחשב ובאינטרנט. במקביל הצטרפתי לשיעורי אנגלית, לקורסים בנושאים מגוונים ולהרצאות ב'אוניברסיטה האמריקאית בקהיר', שהיתה בקרבת מגורי". המנהיג שבו החל לצמוח באותם ימים - את הידע שרכש ביקש להעביר לבני הקהילה שלו. הוא החל להתנדב במרכז של הקהילה הדרפורית בקהיר, ולימד נשים וילדים אנגלית בסיסית ומחשבים. בנוסף סיפק מידע לפליטי דרפור על מנת לסייע להם להשתלב טוב יותר בקהיר.

בסוף ספטמבר 2005 החלו פליטים מסודאן להפגין בכיכר מוסטפא מוחמד שבקהיר הממוקמת בסמוך לנציבות האו"ם לפליטים, כנגד הסירוב לבדוק את מעמדם ולהכיר בהם כפליטים. ההפגנות נמשכו כשלושה חודשים. ב-31 בדצמבר כוחות הצבא והמשטרה כיתרו את המפגינים. "עוד ועוד כוחות צבא הוזרמו לכיכר באותו ערב", משחזר אחמד את האירוע הקשה. "כשירד הלילה דיברו אלינו במגאפון וביקשו שנעזוב את המקום. כל המפגינים בחרו להישאר ולהיאבק על הזכויות שלהם. לקראת השעה אחת בלילה החלו לרסס אותנו בתותחי מים. התחלנו להעביר את הנשים והילדים שהיו איתנו למרכז כדי לגונן עליהם. השוטרים התחילו להצליף בנו באמצעות שוט. כל המפגינים הצטופפו. ההצלפות הפכו קשות יותר. בשלב הזה השוטרים החלו לתפוס מפגינים ולזרוק אותם לתוך רכב. ארבעה חיילים תפסו אותי והכניסו אותי לתוך רכב. הם דחסו עוד ועוד מפגינים. כולנו היינו פצועים. הרכב נסע לאיזור מרוחק והורידו אותנו בסמוך לחדר מוזנח באמצע מדבר. עד היום אני לא יודע להגיד איפה היינו. היה מאוד קר וירד גשם, ניסינו להצטופף בחדר ולהתגונן מהקור. אף אחד לא דיבר. כולנו ניסינו להירגע מהכאב של המכות ומההלם של האירוע. בחמש לפנות בוקר הביאו לנו אוכל אבל רק למעטים היה תיאבון לאכול. המצרים החלו לרשום את הפרטים האישיים של כל אחד מאיתנו. למזלי היו לי תעודות והועברתי לקבוצה ששוחררה כעבור יום. אז נודע לי שבמהלך ההפגנה הזאת נורו למוות 27 מפגינים".

לאחר אירועי ההפגנה האלימה אחמד החל להרגיש שמצרים איננה בטוחה עבורו. "האירוע היה קשה ולאחריו היו המון הגבלות על הפליטים", הוא אומר. "כשחברי החלו להיעצר, להיכלא ולהיעלם, הבנתי שמצרים היא לא מדינה שיכולה לתת לי מקלט והתחלתי לעבוד מסביב לשעון כדי לחסוך כסף לברוח ממצרים. חשבתי שבגלל שישראל איננה בקשרים דיפלומטיים עם סודאן היא עשויה להיות ארץ בטוחה עבורי", הוא מחייך בתוגה. "הייתי בטוח שהיהודים שחוו רדיפות יזדהו עם פליטי דרפור".

בונגה-בונגה, שוקולדה, מסתננים וכושים

במהלך שנת 2008 חצה אחמד את הגבול לישראל עם קבוצת מבקשי מקלט שהבדוואים הבריחו. "המצרים הבחינו בנו והחלו לירות לעברנו כשהגענו לגדר", הוא אומר. "טיפסתי מעל הגדר וכל בגדי נקרעו". חיילים ישראלים שפגשו בקבוצת מבקשי המקלט שחצתה את הגבול הובילו אותם לבסיס צבאי. "קיבלנו טיפול רפואי ומי שהיה פצוע הובל לבית חולים. כעבור יום הסיעו אותנו לבאר-שבע". אחמד ושניים מחבריו המשיכו במונית לתל-אביב. "הנהג ביקש מאיתנו 300 דולר", הוא צוחק על הנאיביות שלו. "נתתי את הכסף האחרון שהיה לי וכך עשו גם חברי. לא ידענו דבר, לא הכרנו את השפה. היום אני יודע שהוא עשק אותנו". אחמד הגיע לגינת לוינסקי שבתל-אביב בחוסר כל. "פגשתי בגינה אדם מהקהילה הדרפורית שעזר לי לאתר חבר ותיק. עברתי לגור בביתו והתחלתי לעבוד במלון. כעבור שלושה חודשים עבר לעבוד בחנות מחשבים בסמוך לגינת לוינסקי. עבדתי שם כשלושה חודשים אבל המעסיק רימה אותי ולא שילם לי שכר עבודה", הוא אומר.

מיקה קושילביץ'

חצי שנה לאחר שהגיע לתל-אביב, ננקטה מדיניות הגבלת שהייה גיאוגרפית ("נוהל גדרה-חדרה"), שלפיה נאסר על מבקשי המקלט לשהות באיזור מרכז הארץ ובערים נוספות. אחמד עקר לאילת וחי בה כשלוש שנים. באילת הוא עבד בקפה אינטרנט ועד מהרה הפעיל שני מרכזי לימוד לילדים מבקשי מקלט – במבנה ה"סינג סינג" באילת ובקיבוץ אילות. "מאחר ועיריית אילת סירבה לשלב את ילדי  מבקשי המקלט במערכת החינוך התחלנו לדאוג לעצמנו", הא מסביר. "במרכזים לימדנו בשעות אחר-הצהריים כ-30 ילדים אנגלית, מתמטיקה ומחשבים. המקום קלט גם מבוגרים רבים שרצו ללמוד ולהתפתח".  

בחודש ינואר 2011 נצבעה אילת באדום  במסגרת הקמפיין "שומרים על הבית" שהוביל ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי, בליווי היחצ"ן מוטי מורל. 1,500 דגלים אדומים נתלו ברחבי העיר, וסיסמאות תואמות יצאו מפי הלוי: "האדום מסמל אות אזהרה מפני הכיבוש העתידי של המסתננים", הצהיר, "אני רוצה שכל אחד שמשכיר את ביתו למסתננים ירגיש לא בנוח מול שכניו כשיביט ויראה דגלים בצבע אדום, המביעים סולידריות קולקטיבית במאבק".

"האווירה הפכה לעוינת", אומר אחמד. "צעקו לעברנו כשהלכנו ברחוב שנחזור הביתה, זרקו עלינו אבנים וקיללו אותנו". בשנת 2012 עזב את אילת ועבר לתל-אביב. "הרגשתי שאין לי עתיד באילת", הוא אומר בלאקוניות.

אחמד ייסד מרכז לימוד למבקשי מקלט בשכונת התקווה בתל-אביב, אך לאחר ההפגנה הסוערת שהתקיימה בהשתתפות מירי רגב, סגר את המרכז לשלושה ימים מפחד שייווצר חיכוך עם התושבים. לבסוף בחר להעתיק את המרכז לאיזור התחנה המרכזית. 

"באופן אישי", הוא כותב בספרו, "אני מרגיש לא בטוח כשאני הולך בלילה ברחוב, במיוחד לאחר שמירי רגב, חברת כנסת מהאגף הימני של מפלגת הליכוד, אמרה בהפגנה במאי 2012 בדרום תל-אביב: 'הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו'. למעלה מאלף מפגינים התאספו באותו הלילה סביב מילות ההצתה של רגב, שתדלקו את האלימות, וגרמו למחאה להפוך מהרה להתפרעות. קהל המפגינים שאג 'העם מבקש סודאנים לגרש' ו'מסתננים צאו לנו מהבית'. מפגינים תקפו אפריקאים שנתקלו בהם בדרכם, העלו פחי אשפה באש וניפצו חלונות רכבים".

אתה מרבה לכתוב על היעדר תחושת ביטחון בסיסית בישראל - מהליכה ברחוב, חשש ממעצרים וכליאה בחולות וחרדה בסיסית מחקיקה נגד מבקשי מקלט.

"מאז ההפגנה בהשתתפות מירי רגב וההתפרעויות שהיו בעקבותיה אני נמנע מללכת בערב בסמטאות צרות וברחובות צדדים. אני הולך כל הזמן רק ברחובות הראשיים. מאז שיצאתי לגלות מדרפור לא חוויתי תקופה טובה. במצרים היינו בסכנת חיים, ברחנו לישראל ואנחנו חווים כאן גזענות קשה ומרגישים שאנחנו לא רצויים. הגזענות בישראל היא ממסדית, היא מתחילה בממשלה ומחלחלת אל הציבור. אומנם יש לי חברים טובים בישראל ואני מכיר הרבה ישראלים טובים, אבל הממשלה, מרבית גופי התקשורת והלך הרוח בציבור משדרים גלי שנאה וגזענות נגד מבקשי המקלט". 

בספרו הוא מרבה להתייחס לגזענות שפגש בתחנות הפליטות שעבר בהן: "בילדותי לא הבנתי מהי גזענות", הוא כותב בספרו. "לא התייחסתי אחרת לאנשים בעלי צבע עור שונה או דת שונה. אבל זה השתנה כשעזבתי את סודאן והגעתי למצרים. הבנתי מה זה אומר להיות שנוא. במצרים, הם כינו אותנו בשמות כגון 'בונגה בונגה', המרמז לקופים, או שהם קראו לנו 'שוקולדה' או   Shikabala

שהיה שחקן כדורגל שחור מצרי מפורסם. בישראל, הם קוראים לנו 'כושים', מילת גנאי לאנשים שחורים".

"בפעמים הראשונות ששמעתי כינויים גזעניים נפגעתי מאוד", הוא מסגיר בכנות. "הייתי רוצה שיתייחסו אלינו כאל בני אדם. אני רוצה שהעולם יראה את כל-כולי, לא רק את צבע העור שלי או את המעמד המשפטי שלי. הפליטים מדרפור הם לא מסה חסרת שם, אנחנו בני-אדם כמוכם. יש לנו בדיוק כמו לכל בן אדם משפחה, חלומות, רגשות".

 חי בישראל אבל הלב בדרפור

בספרו שזורים עוד סיפורי פליטות של בני הקהילה החיים בישראל. כך למשל מובא סיפור חייו המטלטל של נורלדין, שבגיל 16 כפרו הועלה באש והוא נאלץ לברוח על חייו ולהפוך לפליט; וסיפור חייו של יאסר עבדאללה, מבקש מקלט שנרדף בסודאן, ברח למצרים וכשעשה את דרכו עם מבריחים בדואים לכיוון ישראל חווה עינויים מצמררים. הפרק על סיפור חייו של עבדאללה עובד למחזה "חורבן גלות" על ידי אחמד, עבדאללה ויפה שוסטר, במאית, שחקנית ומייסדת "הבמה לתיאטרון אפריקאי־ישראלי". ההצגה "חורבן גלות" הצטרפה לרפרטואר "הבמה לתיאטרון אפריקאי־ישראלי והועלתה בחודש יוני האחרון בפסטיבל ישראל בירושלים ובאחרונה הועלתה בגרסה חדשה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר.

בערב שנערך לרגל הוצאת ספרו אפשר היה להיווכח באהבה שמרעיפה עליו קהילת מבקשי המקלט בישראל. בזה אחר זה נאמו מבקשי מקלט והודו לו על הספר שכתב ועל הסיוע הפרטני שהעניק להם – מלמידת השפה האנגלית ועד להעצמה אישית. "אני אחד מהאקטיביסטים שבקהילה", מתקן אותי אחמד בחיוך צנוע כשאני מכנה אותו "אחד ממנהיגי הקהילה".

האקטיביזם שלו מופנה לתוך פנים הקהילה של מבקשי המקלט. אחמד לדוגמה לא לקח חלק באירגון ההפגנה של מבקשי המקלט בכיכר רבין בינואר 2014. "אני מתמקד בפעילות בתוך הקהילה שלי", הוא מסביר. "יש לנו הרבה בעיות והפעילות שלי היא לסייע לאנשים ששכרם לא שולם, לכאלה שפוטרו ולאחרים שמזומנים למתקן חולות. ידע הוא כוח ואני פועל למען אפשרויות השכלה ולימוד של בני הקהילה שלנו. חשוב לי לראות אותם מתקדמים, לומדים ומצליחים".

במרכז "ואדי הוואר" שהקים אחמד מלמד צוות מתנדבים הכולל מבקשי מקלט,  וישראלים אנגלית, עברית ומחשבים. בנוסף מספק המרכז ייעוץ והכוונה למבקשי המקלט ומשמש כמקום מפגש תרבותי לבני הקהילה. "לימודים זה הדבר הכי חשוב", הוא אומר. "הרבה ממבקשי המקלט לומדים עכשיו אנגלית. בדרפור כולנו תיקשרנו בערבית אבל בגלל הטראומות של טבח העם בדרפור והיחס הקשה שקיבלנו במדינות ערב הרבה מבני הקהילה רוצים לשכוח את השפה הערבית ומעדיפים ללמוד אנגלית או עברית".

 מה מצבה כיום של קהילת מבקשי המקלט בישראל?

"הם אופטימיים ופסימיים באותה נשימה, אבל יש הרבה סבל, ייאוש, דיכאון ופחד מהבאות. החוקים שמכשירים גירוש בכפייה משפיעים על מצב הרוח של בני הקהילה, כמו גם הזימונים החדשים למתקן חולות הכוללים מבקשי מקלט שהם קורבנות עינויים. קשה לעכל יחס כזה, במיוחד לפליטים מחבל דרפור. רבים מבני הקהילה מוטרדים מהכליאה בחולות. אתמול התקשרו אלי לדוגמה עשרה אנשים שקיבלו זימון לחולות והם לא מאמינים שזה קרה להם. אנחנו לא מצליחים להבין מה המטרה לכלוא אדם שמתחיל לחיות את חייו, להירגע מהטראומות ולעבוד – ואז לשחרר אותו כעבור שנה? מה הטעם בזה? זה נועד לשבירת הרוח ולשיבוש החיים".

"התוכנית שלי היא לא להישאר בישראל. החיים כאן קשים ואין לי עתיד פה. אין לי מושג איך ישראל תנהג בנו מחר – תכניס את כולנו בלי אבחנה לכלא?", הוא אומר בייאוש גלוי. "בעתיד אני רוצה לעבור למדינה אחרת. אני לומד בלמידה מקוונת עבודה סוציאלית באוניברסיטה וולדן כדי לחזור יום אחד לארצי ולסייע לנשים ולילדים. היום עדיין מסוכן לי לחזור הביתה אבל אני מקווה שיום אחד אני אוכל לחזור לאפריקה".

אחמד עומל בימים אלה על כתיבת ספרו השני. "אני כותב הפעם ספר פרוזה", הוא אומר בעיניים בורקות. "אני עובד על קובץ סיפורים המתמקדים בדרפור".

אתה מתגעגע לדרפור?

"כן, אני מאוד מתגעגע לדרפור", הוא מודה בחיוך. "אני חי בישראל היום אבל הלב שלי בדרפור".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#