איזה סלפי מצלמים ילדים בדואים מכפר בסכנת פינוי?

מה הם חולמים לצלם בכפר בו הם חיים? ואיך נראה הכפר כשהם מכוונים מצלמה? מבט לסדנת צילום לילדים בגילאי 13-8 בכפר הלא מוכר עתיר שבנגב

ורד לי
ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ממשתתפות סדנת הצילום בכפר הלא מוכר עתיר
ממשתתפות סדנת הצילום בכפר הלא מוכר עתירקרדיט: חיים שוורצנברג
ורד לי
ורד לי

בשעת בוקר מוקדמת מתגודדים כ-10 בנות ובנים, בחצר בית, בכפר הלא מוכר עתיר, סביב מסך מחשב הנייד של יוסרה אבו-כף, רכזת הפרוייקט "מגיני ומגינות זכויות אדם", שפועל מטעם "פורום דו-קיום בנגב". יוסרה אבו-כף מציגה בפני הילדים המקיפים אותה בסקרנות את התוצרים החזותיים שיצרו במהלך סדנת הצילום בה הם משתתפים - צילומי בתים שדופים ומטולאים, שעצמותיהם וגדמיהם בולטים לעין; שלוליות בוץ גדולות הממלאות את הכפר בפגיעות; אדמה צהובה חשופה, קשוחה ועזובה גדולה המקיפה את הכל.

יוסרה אבו-כף, בת 30, אמא לשלושה, בעלת השכלה אקדמאית בתחום הקולנוע והאמנות, מפענחת לילדים ולילדות את היקום הצילומי הנשקף מהתמונות שתיעדו - היא מתייחסת לאור השמש הצהבהב הלוהב, לנקודת המבט ולאובייקטים שלכדו הצלמות והצלמים הצעירים. סדנת הצילום לילדות ולילדי הכפרים הלא מוכרים מתקיימת מזה חמש שנים. בכל סדנה משתתפים כ-10 בנות ובנים בגילאי 8 עד 13. הסדנה נמשכת כעשרה ימים והיא נערכת בכל פעם בכפר לא מוכר אחר שהפרת זכויות האדם בו נעשית כדרך שגרה, עתידו לוט בערפל וסכנת פינוי מוחשית מאיימת עליו.

פענוח צילומים בהדרכת יוסרה אבו-כף
פענוח צילומים בהדרכת יוסרה אבו-כףצילום: חיים שוורצנברג

"רבים מהילדות והילדים רגילים לראות צלמים זרים וישראלים המגיעים לכפרים הלא-מוכרים מבחוץ במטרה לתעד את אורחות חייהם", מסבירה יוסרה אבו-כף. "חשבנו שהדבר הנכון ביותר הוא לתת לבני המקום לתעד את חייהם בעצמם. כך למשל, כשהילדות והילדים מכפר עתיר מתעדים את היומיום שלהם, אז התצלומים משקפים בצורה הכי חזקה את השייכות שלהם למקום ומציגים את הקשר שלהם לאיזור. בנוסף, התצלומים האלה יוצרים עבורם מעין ארכיון של זיכרון אישי-משפחתי וקולקטיבי".

מה מאפיין את צילומי הילדים מכפר עתיר?

"כל הילדים והילדות המתגוררים בכפרים הלא מוכרים מצלמים את הבית שלהם, את האנשים ואת הסביבה שלהם. ילדי הכפר עתיר לא מפנים את המצלמה פנימה, לתוך הבית, אלא החוצה, לסביבה שמחוץ לבית". כשהיא מתבקשת להסביר זאת היא מהרהרת ואומרת: "יכול להיות שבגלל שהכפר שלהם עומד להריסה ומתקיימות בו הריסות בתים כבשגרה אז הם מרגישים צורך יותר דחוף לתעד את הסביבה שלהם".

יוסרה אבו-כף צוחקת ואומרת ש"גם הילדים והילדות מכפר עתיר מצלמים סלפי, אבל הסלפי שלהם מלא במשמעות, הוא לא ריקני, מאחר והם מצלמים את עצמם תמיד על רקע הכפר שלהם. זה סלפי אקטיביסטי".

מימין לשמאל: יוסרה וסברין אבו-כף. רוח חדשה בקרב הדור הצעיר של הנשים הבדואיות
מימין לשמאל: יוסרה וסברין אבו-כף. רוח חדשה בקרב הדור הצעיר של הנשים הבדואיותצילום: חיים שוורצנברג

"הכפר הבדואי הלא מוכר עתיר מצוי צפונית-מזרחית לעיירה הבדואית חורה, וחיים בו מזה 60 שנה בני השבט אבו-אלגיעאן. תושבי עתיר הם עקורי-פנים. ב-1948 הם התגוררו באדמות שבבעלותם באזור ואדי זובאלה. בהוראת המושל הצבאי בנגב הועברו בני השבט שלוש פעמים – כשהוקמה המדינה הם פונו לח'רבת אלהוזייל (תחומי קיבוץ שובל), אחר כך הועברו לאזור ג'ג'ילי (סמוך לקיבוץ להב), ובשנת 1956 הועברו בשלישית לאזור בו מצוי הכפר כיום. הכפר אינו מחובר לתשתיות בסיסיות כמו חשמל ומים - תושביו משתמשים בפאנלים סולאריים כדי לייצר חשמל; לכפר ישנה נקודת חיבור לצינור מים ביער יתיר, הממוקם במרחק 2 ק"מ מן הכפר, ממנה משכו התושבים תשתיות בעצמם אך עלות המים גבוהה. בכפר אין כבישים סלולים , ואת הכביש הראשי שמגיע לחורה מתקנים התושבים בעצמם. בנוסף, תושביו אינם מקבלים בכפר שירותי רווחה, בריאות וחינוך.

בשנת 2004 קיבל כל הכפר צווי פינוי והריסה. תושביו גילו להפתעתם כי שטח הכפר שלהם מיועד להקמת "אזור נופש ויער פארק", כלומר מיועד לייעור, כחלק מיער יתיר. עמדת המדינה שכל תושבי הכפר יעברו לעיירה חורה דחקה במרוצת הזמן רבים מהתושבים לעבור להתגורר במקום. כ-750 תושבים נותרו כיום בכפר עתיר והם מסרבים לעקור שוב, ומבקשים לשמור על אורח חייהם ושהמדינה תכיר בהם כיישוב חקלאי.

בשנת 2010 החליטה הוועדה לנושאים תכנונים עקרוניים להכיר בכפר עתיר, אך התערבות של נציג משרד ראש הממשלה הובילה לנסיגה של הוועדה מהחלטה זו. בחודש מאי 2015  דחה בג"ץ את הערעור שהגישו תושבי הכפר לבית המשפט העליון באמצעות ארגון עדאלה. בכך נותרה על כנה ההחלטה שהכפר ייהרס ותושביו יופנו. ב-17 בינואר 2016 החליטו שופטי בית המשפט העליון שלא יתקיים דיון נוסף על עתיד הכפר הלא מוכר עתיר, ואיום הפינוי מרחף מאז ביתר שאת מעל תושבי הכפר.  

משתתפי סדנת הצילום בכפר עתיר
משתתפי סדנת הצילום בכפר עתירצילום: חיים שוורצנברג

הילדות והילדים מערסלים את המצלמות הדיגיטליות בידיהם ויוצאים לסיור צילום בכפר עם רכזת השטח של הפרוייקט, סברין אבו-כף, בת 22, עיתונאית, בעלת תואר ראשון בתקשורת, המגישה תוכנית בנושא הכפרים הלא מוכרים ברדיו המקומי והפופולרי "סאוט אל-נקב" (בעברית: "קול הנגב).

"אנחנו מלמדות אותם להכיר את המצלמה, איך להשתמש בה, על זווית הצילום, הרקע, האור והצל ובעיקר מחדדות אצלם את ההבנה שצילום לא מסתכם בלחיצה טכנית אקראית על כפתור",  היא מסבירה. "אנחנו מפתחות אצלם רגישות לצילום ומלמדות אותם לספר את הסיפור שלהם דרך המצלמה. באמצעות הצילום הם נחשפים לשיח בנושא זכויות אדם ושוויון".   

איך מדברים עם ילדים על הריסות בתים?

ממשתתפות סדנת הצילום בכפר עתיר
ממשתתפות סדנת הצילום בכפר עתירצילום: חיים שוורצנברג

"אנחנו לא מדברות עם הילדים על הריסות בתים בצורה ישירה. הם עדיין ילדים קטנים. אנחנו מדברות איתם על זכויות אדם במובן הרחב עם דגש על נושאי הדיור, החשמל והמים. אנחנו מסבירות להם את הזכויות הבסיסיות שלהם כאזרחי המדינה שנולדו כאן ושרבים מהכפר שלהם שירתו בצבא".

מה את מגלה דרך המבט שלהם?

"הילדים נולדו למציאות של הפרת זכויות. הם לא מכירים משהו אחר. בכפר עתיר מתרחשות הרבה הריסות בתים ולילדים זה נראה כבר טבעי שכוחות משטרה נכנסים מדי פעם לכפר והורסים בית, מאחר והם עדיין לא מבינים את ההקשר ואת המשמעות ולמה זה מתבצע. הם נולדו למציאות שאין בכפר תשתיות חשמל ומים ובימים שאין שמש – אין חשמל, ושיש ימים שהמים לא זורמים בבית. מאחר ובכפר שלהם אין בתי ספר ומוסדות חינוך הם צריכים להגיע בכל בוקר לבית הספר בחורה, הנמצא במרחק 9 ק"מ מכפרם. כשאת מלמדת אותם לראשונה את הזכויות הבסיסיות המופרות, זה פוקח את עיניהם".

עתיר ממבט משתתפת בסדנת הצילום
עתיר ממבט משתתפת בסדנהצילום: אפעף אבו-אלגיעאן

משתתפי הסדנה הצעירים מתיישבים על גבעה ומסתכלים על הנוף. מה אנחנו רואים שיש בכפר עתיר? שואלת סברין אבו-כף את הילדים. אייסף, בן 13, מצביע ואומר: "יש לנו מים - אבל לא 24 שעות, יש לנו חשמל – אבל לא 24 שעות, יש לנו בכפר בעלי חיים – כלבים, סוסים, כבשים, תרנגולים, יש בתים ואנשים אבל אין קופת חולים ובית חולים, כבישים ובית ספר". כשהם נשאלים מה היו רוצים לצלם בכפר מצביעה סמאח בת ה-10 ואומרת: "מגרש משחקים, גינות, בית-ספר, מתנ"ס – אין את כל זה בכפר עתיר", ילד אחר מעיר בחיוך: "בתים רבי קומות".

"המצלמה נתנה לי חופש"

הדלות בוקעת מכל בית בכפר. תופעת הפוליגמיה שכיחה בכפר עתיר. בשעות אלה מצויים הגברים בעבודה, מחוץ לכפר. מחלונות בתים אחדים ניתן לראות נשים מציצות ובוחנות את קבוצת הילדות והילדים, אך הן אינן מעזות לצאת מפתח הבית.

הילדים נולדו למציאות של הפרת זכויות, הם לא מכירים משהו אחר
"הילדים נולדו למציאות של הפרת זכויות, הם לא מכירים משהו אחר"צילום: נאדין אבו-אלגיעאן

סדנת הצילום מתקיימת בכפרים הלא מוכרים באישור ראש הכפר. "יש כפרים מסורתיים בעלי אופי שמרני מאוד שמסרבים שהבנות ישתתפו בסדנה לצד הבנים", אומרת סברין אבו-כף. "אנחנו לא משתפים איתם פעולה ולא מוכנים לקיים סדנה בלי בנות", היא מוסיפה בחיוך של גאווה.   

יוסרה וסברין אבו-כף הן תושבות הכפר הבדואי אום-בטין, שבשנת 2000 הפך לכפר מוכר. הן משתייכות לשבט בדוואי שיש בו פתיחות רבה ביחס למעמד האישה. שתיהן עוטות חיג'אב בהתאם למסורת, אבל מייצגות את הרוח החדשה הנושבת בקרב הדור הצעיר של הנשים הבדואיות.

 "החברה הבדוואית היא לא מקשה אחת ביחס למעמד האישה", מדגישה סברין אבו-כף. "יש כפרים בדואים בהם היחס לאישה דכאני ומשפחות מאותו הכפר שדוגלות בקו הפוך ומאפשרות לנשים להתפתח וללמוד. לדבריה, בתקופה האחרונה מורגש שינוי – יש יותר נשים שיוצאות מהבית ולומדות ועובדות למחייתן, אבל עדיין אחוז גבוה מהנשים נשארות בבית ולא יודעות הרבה על החיים בחוץ".

להתעורר בבוקר ולגלות שהכפר בו נולדת וגדלת אמור להפוך לאתר נופש ופארק
להתעורר בבוקר ולגלות שהכפר בו נולדת וגדלת אמור להפוך לאתר נופש ופארקצילום: סמאח אבו-אלגיעאן

סברין אבו-כף מבקשת מהילדים להתחלק לזוגות ולצלם זה את זה. הם משתעשעים, עולצים, מתקוטטים ומנסים ללכוד את מבטה של אבו-כף. "אין בכפר מתנ"ס ואין פעילויות וחוגים לילדים כך שסדנת הצילום היא פעילות מעשירה שמרתקת אותם", היא אומרת, ומוסיפה, "אנחנו מלמדים אותם שהמצלמה היא יותר ממשחק, שיש משמעות לצילום שלהם".

בסדנאות רבות משתתפים צלמים מקצועיים על בסיס התנדבותי וחולקים את ניסיונם עם הילדים והילדות. המימון לסדנאות הצילום נערך באמצעות "הדסטארט". בסיום הסדנה נותרות המצלמות אצל משתתפי הסדנה כדי שימשיכו לצלם ולתעד את הכפר.

הצילומים של משתתפי הסדנה מלווים בטקסט כתוב. "חשוב שהם יכתבו משהו קצר סביב כל צילום, תחושות, תובנות, מחשבות – שילמדו להעמיק את המבט שלהם", אומרת סברין אבו-כף ומוסיפה "שקרוב לוודאי שכל צילומי הילדים מהכפרים הלא מוכרים יואגדו בהמשך לספר ולתערוכה".

איהב בסלפי אקטיביסטי
סלפי אקטיביסטיצילום: איהב אבו-אלגיעאן

אמל, בת 22, תושבת הכפר עתיר, מסייעת לילדים ולילדות שבסדנה להביע את מחשבותיהם ולהעלותם בכתב. לפני כשנה וחצי לקחה גם היא חלק בסדנת צילום של "מגינות זכויות אדם" שיועדה לנשים. את כניסת המצלמה לחייה היא מגדירה "כרגע הכי חשוב בחיים שלי". בעיניים חולמניות היא מסבירה: "המצלמה נתנה לי חופש. לפני כן, לא יכולתי לצאת מהבית. זה לא מקובל אצלנו בכפר. ברגע שההורים שלי אישרו לי לצלם, התחלתי בפעם הראשונה בחיי להסתובב בכפר לבד".

מה את אוהבת לצלם?

"אני אוהבת להראות את המציאות, את החיים בכפר שלי. המדינה דוחקת אותנו, מפלה ומדירה ואני רוצה להעביר את זה בצילום שלי – את הדלות, העוני, ההזנחה, הריסות הבתים ואת כל מה שעובר עלינו ביומיום".

איך תושבי הכפר מגיבים לצילומים שלך?

"הרבה פעמים הם מתביישים שאני מצלמת את העוני וההזנחה שיש בכפר ומבקשים ממני למחוק את זה. כל פעם כשאני מצלמת אני שומעת מישהו שצועק 'לא, לא, לא'", היא מחייכת בהבנה. "אנשים בכפר מתביישים שיראו באיזה מצב הם חיים. אבל אני חושבת שרק אם נראה את המציאות הקשה שלנו, נצליח לייצר שינוי".

סדנת צילום פוקחת עיניים
סדנת צילום פוקחת עינייםצילום: עלי אבו-אלגיעאן

אמל היא הקטנה מבין עשרת אחיה, "הצילום שיפר את הקשר שלי עם אמא", היא אומרת. "מאז שהתחלתי לצלם היא רואה אותי באור שונה. לפני כן היא לא איפשרה לי כלום והתנגדה לכל דבר שעשיתי ועכשיו היא מעודדת אותי ותומכת בי. הצילום נותן לי תקווה ויותר אמונה בעצמי, וכשאני מצלמת אני מרגישה שווה".

לדבריה, "הצילום שינה אותי. לפני כן לא ראיתי ולא ידעתי כלום על הנעשה בכפר ובמדינה. הצילום עורר אצלי הרבה מחשבות. זה גרם לי לחשוב על עצמי ולפקוח עיניים ולראות את מצבן הקשה של הנשים בכפר שלנו  - הן יכולות ללמוד בתיכון אבל לא לרכוש השכלה גבוהה. נשים עובדות רק בבית, הן לא יוצאות מהבית והתפקיד שלהן מצטמצם לחתונה ולילודה".

ומה איתך?

"אני חולמת להיות סופרת ומשוררת, להתפתח בצילום ולהוציא לאור ספרים המשלבים שירה וצילום", היא עונה בחיוך.

אמל מתבוננת בילדה בת 9 המשתתפת בסדנת צילום. "גם את רוצה להיות צלמת כשתגדלי?" היא שואלת אותה. הילדה עונה בנחרצות: "לא, אני רוצה להיות רופאה". כשהיא נשאלת למה היא מספרת ש"אין בעתיר בתי חולים וקופות חולים". אמל מחייכת: "את צודקת, יכול להיות שבעתיר יש כבר מספיק צלמים".

משתתפת בסדנת הצילום שבכפר עתיר
משתתפת בסדנת הצילום שבכפר עתירצילום: חיים שוורצנברג
ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ