ורד לי
ורד לי
דאט, מבקש מקלט מאריתריאה שאצבעותיו נכרתו במחנה עינויים בסיני, בשבוע שעבר
דאט, מבקש מקלט מאריתריאה שאצבעותיו נכרתו במחנה עינויים בסיני, בשבוע שעבר
ורד לי
ורד לי

כשדאט (שם בדוי), קורבן סחר בבני אדם, בן 29, מנסה לדבר על העינויים שעבר בסיני — גופו הרזה מצטנף, עיניו מתקדרות והוא פוסק: "אני עדיין לא יכול לספר מה קרה לי בשבי. אפילו לא היום". לאחר שתיקה קצרה הוא מציג את סימני העינויים הצרובים בגופו. הוא פורש במבוכה את אצבעות ידיו שחלקן נכרתו באכזריות, מפשיל חולצה ומגלה גב מרוצף בכוויות קשות, ומסב את צווארו וחושף צלקות עמוקות שטרם הגלידו.

דאט נולד באריתריאה, בן למשפחה ענייה. הוא שירת בצבא במדינתו במשך חמש שנים לפני שערק וברח. "ברחתי מהשלטון הרודני שבאריתריאה ולא מאריתריאה עצמה. אי אפשר לעזוב מולדת באמת", הוא אומר. "אבל במדינה שלי יש דיקטטורה — השירות הצבאי קשה יותר מעבדות. אנחנו מתגייסים ואין מועד שחרור, כך שלא היתה לי ברירה".

מה שזירז את עריקתו היה תקופה של תשעה חודשים שבילה בכלא במהלך שירותו. "כל הצרות התחילו אחרי שהבן שלי מת", הוא מספר. "התחילו לחשוד בי שאני מתכוון לערוק ורדפו אותי, וכשהשתחררתי מהכלא הבנתי שחיי בסכנה". אשתו ובתו ברחו עוד קודם לכן לסודאן ודאט תכנן להצטרף אליהן, ישראל לא היתה בתכנון מבחינתו. אך סוחרי אדם בדואים שחטפו אותו בסודאן ב–2011 שינו את התוכניות. הם הובילו אותו למחנות עינויים בסיני, בהם שהה במשך שבעה חודשים.

"ביקשו שאשלם 7,000 דולר ולא הצלחתי להשיג את הכסף במשך תקופה ארוכה", הוא אומר. "חמש שנים חלפו מאז ואני עדיין מתמודד עם סיוטים, נדודי שינה, כאב, קשיי ריכוז, בלבול, מתח וחרדה. מה שקרה לידיים שלי פוגע בכושר העבודה שלי", הוא מוסיף. "אני עובד מעט שעות ביום ומתקשה לפרנס את עצמי. אשתי ובתי נמצאות בסודאן ללא מפרנס, גם הן במצב קשה, ומייסר אותי שאין לי אפשרות לסייע להן".

כשהוא נשאל על דרכי ההתמודדות שלו הוא מספר על ספר חדש שראה אור באחרונה בשם "A Guide to Recovery for Survivors of Torture", בהוצאת נציבות הפליטים של האו"ם. הספר שנכתב על ידי ד"ר דידי מימון־קהן, והנזירה האריתראית עזיזה קידאנה, בהתבסס על שיחות וטיפול בניצולים ממחנות העינויים בסיני, הוא מעין מדריך לניצולים המספק מידע תיאורטי לצד עצות מעשיות להתמודדות עם הטראומה.

"זאת הפעם הראשונה שאני קורא ספר שמצליח לגעת בדיוק במה שאני מרגיש", אומר דאט. "עד עכשיו ראיתי הצגה בנושא והזדהיתי עם התוכן. קראתי גם דו"חות וכתבות על מחנות העינויים בסיני, אבל הספר הזה נוגע בנושא בצורה שונה. אני קורא אותו באיטיות. לפעמים חוזר לפרק מסוים וקורא אותו שוב ושוב. הספר הזה מלווה אותי במחשבה ונותן כוח להמשיך בחיים".

מה מיוחד בספר הזה?

"זה ספר טיפולי. הוא מסביר איך להרגיע את עצמך. אני לדוגמה מתקשה לישון בלילה בגלל סיוטים, ויש בספר טיפים שמסייעים לי להתמודד עם התופעה. אני מכיר המון אנשים מהקהילה שעברו עינויים וסובלים מטראומה ואני מציע להם לקרוא את הספר כד להקל על הסבל שלהם".

מחברות הספר. מימין לשמאל: הנזירה עזיזה קידאנה וד"ר דידי מימון-קהן, בשבוע שעבר
מחברות הספר. מימין לשמאל: הנזירה עזיזה קידאנה וד"ר דידי מימון-קהן, בשבוע שעברצילום: דודו בכר

הספר נכתב במשותף על ידי ד"ר דידי מימון־קהן, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה שחקרה את ההשפעה של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה, והנזירה האריתראית עזיזה קידאנה, שקיבלה ב–2012 אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על מאבקה בסחר בבני אדם. באנגלית ובטיגרינית נהירות ופשוטות, מנסות הכותבות "להכניס מידה של אור ותקווה בחייהם של הקוראים". ספרן מלווה באיורים ובציטוטים של נלסון מנדלה, קרל יונג ומבקשי מקלט ששרדו את מחנות העינויים, ודפים אחדים בו נותרו ריקים ומוקדשים לכתיבת הערות אישיות של הקוראים.

מרבית קורבנות מחנות העינויים בסיני הם אריתראים, ולפי הערכות של ארגוני זכויות אדם בישראל ושל נציבות הפליטים של האו"ם, חיים בישראל כיום כ–7,000 ניצולים משם. קידאנה נעה באי־נוחות למשמע ההערכות הללו ומדגישה שמניסיונה המספרים גבוהים בהרבה. "כל מי שעבר את המסע בסיני חווה טראומה ברמה מסוימת, ואצל כולם נשארה צלקת כלשהי בנפש".

הרעיון לכתיבת הספר התגבש לדברי מימון־קהן "מתוך הבנה שיש הרבה מבקשי מקלט שמתקשים לתפקד או שנמנעים מפעולות מסוימות בגלל הטראומה". לדבריה, השתיים רצו לספק למבקשי המקלט מידע שיאפשר להם להתמודד עם מצבים שכאלה. כך, למשל, סיפר לשתיים מבקש מקלט מאריתריאה על נסיעה במונית שירות לירושלים שהסתיימה הרבה לפני שהגיע לבירה. "במהלך הנסיעה הוא והחבר שלו הבחינו שכל הנוסעים דוברי ערבית. הם נכנסו לפאניקה מהפחד שיחטפו אותם, שילמו וביקשו לרדת באמצע הדרך כי היה להם פלשבק לחטיפה בסיני", מספרת מימון־קהן. "זה סיפור שחוזר על עצמו כשאריתראים שומעים את השפה הערבית, הם נכנסים לחרדה ולא משתחררים מזה".

השתיים מסבירות שהחיים של מבקשי המקלט בארץ לא מותירים להם פנאי לטפל בעצמם. כשטרודים בהישרדות יומיומית, הן אומרות, מדחיקים את הטראומה, את הבעיות ואת הרגשות. "גם כשפגשנו אנשים שרצו לטפל בעצמם הם לא הצליחו להתמיד, כי מודל הטיפול המערבי זר להם. לבוא פעם בשבוע, ביום קבוע, בשעה קבועה, זה היה קשה להם מכל הבחינות, תרבותית וכלכלית", אומרת מימון־קהן. "רצינו לתת להם משהו שיעזור אפילו ברמה הבסיסית. המטרה היתה לתת מידע נגיש, פשוט ובסיסי בנושאים כמו פוביה, חרדה, נדודי שינה, דיכאון ותקיפה מינית. כך, הם יוכלו לקרוא בזמנם החופשי, בקצב שלהם, כשמתאפשר להם, כשהם מרגישים שהם צריכים מענה".

כבר שש שנים שהשתיים משתפות פעולה בעשייה משותפת למען הקהילה האריתראית. כשמימון־קהן מתרפקת על קידאנה, אחות בהכשרתה, מאשרת הנזירה באנגלית: "אנחנו אחיות". הן מפעילות יחד את פרויקט קוצ'ינטה ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית) — מיזם אמנותי־כלכלי־חברתי שבמסגרתו קולעות מבקשות מקלט סלים למחייתן בטכניקה אפריקאית.

לתופעת העינויים וההתעללות במבקשי המקלט בסיני הגיעה כל אחת מהן בדרכה שלה. מימון־קהן עבדה במשך חמש שנים כרכזת פסיכו־סוציאלית בעמותת ARDC, "המרכז לקידום פליטים אפריקאים", שהפעילה בין השאר מקלטים לפליטים בתל אביב. "הגעתי מאנגליה עם ניסיון בטיפול בנפגעות תקיפה מינית במרכז טראומה במחלקת בריאות הנפש ועם ניסיון עבודה עם פליטים", היא מספרת. "אבל לאט לאט הבנתי שאני למעשה עיוורת מבחינה תרבותית למה שהנשים האריתראיות חוות כאן. בהדרגה הבנתי שזה שונה לגמרי מבחינה תרבותית ממה שקורה באנגליה, מאחר שמבקשות המקלט בישראל נמצאות במצבי הישרדות קיצוניים בהרבה. כשהתחלתי להתוודע לעולמן, גיליתי שהרבה מהן עברו עינויים והתעללות בסיני. התחלתי ללמוד את ממדי האסון של מה שקרה במחנות העינויים ואת ההשפעה של המסע עליהן".

קידאנה נולדה באריתריאה והיא חברה במנזר Comboni Missionary Sisters. כחלק מהשליחות המיסיונרית שלה עזבה בגיל 25 את אריתריאה ונדדה בין המדינות אתיופיה, סודאן, אוגנדה, קניה ובריטניה. ב–2010 הגיעה לישראל והחלה בפעילות התנדבותית בעמותת "רופאים לזכויות אדם", במהלכה גבתה כ–1,500 עדויות של קורבנות מחנות העינויים בסיני. פעילותה סייעה משמעותית בחשיפת התופעה ובהעלאת המודעות לנושא בארץ וגם מחוצה לה.

איור של קרן ברוקמן מתוך הספר. "קורבנות תקיפה מינית בחברה הזאת נפגעים כפליים""
איור של קרן ברוקמן מתוך הספר. "קורבנות תקיפה מינית בחברה הזאת נפגעים כפליים"צילום: סשה איידלמן

"מבקשי מקלט העידו באוזניי שהם נכלאו במדבר עד לפדיונם בכופר גבוה ששילמו בני משפחותיהם ובני קהילתם", משחזרת קידאנה בתמצות את שתיעדה. לדבריה, הם הוחזקו במחנות העינויים בסיני כשהם כבולים זה לזה בשלשלאות בצפיפות ובזוהמה. רבים סיפרו על אנשים שמתו לצדם ונותרו כבולים אליהם במשך ימים. "הם הוחזקו במשך שעות ארוכות תחת שמש קופחת, במצבי רעב. ההתעללות היתה כמו שגרה — מהלו להם מים עם דיזל, צרבו אותם בברזל מלובן, השתמשו במכות חשמל, העבידו אותם בכפייה ובאופן כללי נהגו כלפיהם באלימות מלולית ופיזית".

מרבית מהנשים והקטינות נאנסו במחנות העינויים אונס קבוצתי על בסיס יומי, ורבים מהגברים חוו גם הם אונס. "זה מושתק בגלל הבושה, אבל המספרים גבוהים גם בקרב הגברים", מבהירה קידאנה. "כל אחד בקהילה יודע לספר על מישהו אחר שעבר אונס במחנות העינויים, אבל הוא לא ידבר על מה שהוא עצמו עבר שם. שיא ההתאכזרות היה בשנים 2011 ו–2012, אז נשים וגברים סבלו מהעינויים הקשים ביותר".

לדברי מימון־קהן, העדויות הללו משקפות את אכזריות סוחרי האדם הבדואים. "רואים בבירור איך הסוחרים עוברים בהדרגה גבולות של חוסר אנושיות בהתעללות בקורבנות", היא אומרת. "ניתן לראות איך הם 'השתכללו' והפכו את ההתעללות לפס ייצור של עינוי גיהנומי. הגבול אצלם נפרץ לחלוטין בתקופה הזאת".

קידאנה מתארת באריכות את דפוס התרבותי הבעייתי בקרב ניצולי מחנות העינויים האריתראים, שלטענתה מונע מהם לטפל בעצמם. "אין להם מודעות אישית או קהילתית לטיפול פסיכולוגי. זה פחות מובן אצלם לבוא ולבקש טיפול בגלל בושה, תחושת אשמה על מה שעשו להם ופחד מסטיגמה". בנוסף, היא אומרת, יש ניצולי עינויים שמתביישים בכך שנאלצו ללוות כסף כדי להשתחרר מידי חוטפיהם, ומנסים להתרכז בעבודה כדי להחזיר את הכסף למלווים. "הם לא מבינים למה צריך לנבור בפצע ולדבר על הטראומה. יש אשה אריתראית שעברה טראומה קשה בסיני והיום היא חיה בהולנד. מציעים לה טיפול פסיכולוגי והיא מסרבת. היא התקשרה אלי וביקשה שאשלח לרשויות בהולנד מכתב עם הסיפור שלה בגלל שהיא לא רוצה לדבר על זה שוב. תהליך הריפוי המערבי שונה מהתרבות האריתריאית שמעודדת הדחקה, חוסר מודעות והתעלמות מהטראומה".

מימון־קהן מוסיפה כי החברה האריתראית נחשבת לשמרנית, מפרת זכויות נשים ודכאנית ביותר באפריקה, ולא בכדי היא מכונה צפון קוריאה של היבשת. "קורבנות תקיפה מינית בחברה הזאת נפגעות כפליים — בנוסף לאשמה ולבושה האישית הן חוות גם נידוי קהילתי. לפני שהן מתעסקות באונס הן מדברות על הפחד מפני מה שיקרה להן כשאנשים יגלו שנאנסו".

ואולם, נדמה שכיום ניתן לזהות קורבנות שמצליחות לפרוץ את החסמים שמציבה הקהילה האריתראית. "יש עכשיו מעט יותר העזה לספר סיפורי אונס", אומרת קידאנה. כך, למשל, היא מספרת, אשה שפנתה אל השתיים לפני כמה שבועות סיפרה להן על אונס שעברה בסיני ושלא סיפרה עליו לאיש עד עכשיו. "הסיפורים מתחילים לצוף בגלל שעבר זמן, בגלל שזה משא כבד וגם בגלל מצוקה פתאומית — כשגבר מגלה פתאום שאשתו נאנסה ורוצה להתגרש היא נכנסת למצוקה ומספרת את סיפורה".

איור של קרן ברוקמן מתוך הספר. "אנחנו מקוות שהספר יעזור לאנשים לעזור לעצמם"
איור של קרן ברוקמן מתוך הספר. "אנחנו מקוות שהספר יעזור לאנשים לעזור לעצמם"צילום: סשה איידלמן

לדבריה, הקושי של הקורבנות לקום ולקבל טיפול נובע קודם כל מהיחס לסוגיה בתוך קהילתן, אבל המדיניות הישראלית בנוגע למבקשי מקלט מוסיפה על כך, וממשיכה את ההתעללות בהן. להוציא מרכזי סיוע ממשלתיים כמו מסיל"ה, בתי חולים שמטפלים במבקשי מקלט וארגוני זכויות אדם הדואגים להם, החיים בישראל יוצרים תחושה של חוסר יציבות בקרב מבקשי המקלט ולא מצליחים לרפא את הטראומה, להפך אלא משחזרים אותה.

"בכל יום שומעים על חוק דרקוני אחר נגד מבקשי מקלט שמטיל מורא, בלבול וכאוס; בכל חודשיים הם צריכים להאריך ויזה וזה מגביר את תחושת אי־הוודאות; הכליאה במתקן חולות יוצרת תחושת רדיפה; ואישורי העבודה מעורפלים ומעבירים מסרים סותרים המאפשרים ניצול מצד מעסיקים. הייתי מצפה שדווקא מדינה כמו ישראל תגלה חמלה ותספק מסגרת טיפולית הולמת למבקשי המקלט ניצולי מחנות העינויים המידפקים על שעריה", אומרת קידאנה.

מימון־קהן וקידאנה כתבו את הספר במשך שנתיים. לדבריהן, העבודה כללה סיעור מוחות מתמשך ביניהן שהתבסס על מחקרים בנושא טראומה, תוך מתן דגש להיבטים קוגניטיביים־תרבותיים. הן גם נועצו לאורך כל הדרך עם קורבנות ממחנות העינויים בסיני.

"בהתחלה שאלנו אותם מה הבעיות שהם מתמודדים איתן והם פשוט כתבו לנו את ראשי הפרקים לספר. כל קטע שכתבנו תרגמנו, העברנו להם לקריאה, ביקשנו הערות ושוב תרגמנו", אומרת מימון-קהן. כחלק מהעבודה התחוור לשתיים שרבים מבני הקהילה אינם יודעים קרוא וכתוב. "אנחנו מתכוונות להפעיל בהמשך קבוצות טיפוליות בהן נקריא את הספר וכך נתגבר על המכשול הזה", אומרת מימון־קהן ומוסיפה: "הצעד הבא יהיה תרגום הספר לאמהרית ולערבית, ואנחנו רוצות להפנות את הספר גם לפליטים מסוריה. הוא יכול לתת מענה גם לאוכלוסייה הזאת". את הספר ניתן להשיג בארגוני הסיוע למבקשי המקלט בעלות של 20 שקלים, תרומה לקהילה זו.

באחרונה העבירו השתיים הרצאה על הספר בפני מבקשי מקלט הכלואים במתקן חולות. "היתה התעניינות יפה מצדם", מספרת מימון־קהן. "לא דיברנו איתם ישירות על עינויים בסיני אלא על חרדה, נדודי שינה ודיכאון, ונתנו להם עצות פרקטיות להתמודדות. בעיקר דיברנו על איך הם יכולים לרפא את עצמם גם כשהם כלואים".

"אנחנו מקוות שהספר יעזור לאנשים לעזור לעצמם", מסכמת קידאנה. "אין לנו יומרה לטעון שקריאה בספר לבדה יכולה לרפא, אבל זה יכול להיות צעד ראשון בדרך לשם. המטרה היא לתת לקורא תקווה וכלים ולגרום לו להבין שהוא לא לבד, שזה לא קרה רק לו, ושיש דרך להירפא".

עטיפת הספר בעיצוב מיכל שרייבר. "צעד ראשון במסע לריפוי"
עטיפת הספר בעיצוב מיכל שרייבר. "צעד ראשון במסע לריפוי"צילום: סשה איידלמן
ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ