המציאות הנגלית כשאסירות משוחררות מכוונות מצלמה - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המציאות הנגלית כשאסירות משוחררות מכוונות מצלמה

בימים אלה מוצגת ברשות לשיקום האסיר תערוכה האוצרת צילומים מסדנת פוטותרפיה ראשונה מסוגה בהשתתפות אסירות משוחררות

תגובות
אסירה משוחררת המשתתפת בתערוכת הצילום. "באמצעות הצילום הצלחתי בפעם הראשונה להשתחרר ולהתחיל לדבר על עצמי""
חיים שוורצנברג

איבתיסאם (שם בדוי) מתבוננת בצילום מכסה ביוב אפרפר מאבן בטון עגולה סדוקה המותקן כטלאי בשטח מדרכה מרוצף, ומהרהרת: "ככה אני מרגישה - שבורה, מפוצלת וחסרת חיים. היה בסמוך מכסה חדש, שלם, בצבע שמח, אבל בחרתי לתעד דווקא את זה שמשקף אותי", היא מספרת על הצילום שלה המופיע בתערוכה קבוצתית, "מבעד לעדשה – קשת צבעים של תקווה", המוצגת בימים אלה ברשות לשיקום האסיר – תחום נשים, ובקרוב תנדוד לכלא נווה תרצה.

התערוכה אוצרת את צילומיהן של אסירות משוחררות המתעדות מנקודת מבטן את סביבתן ומציאות חייהן; והיא אף מלווה באלבום צילומים המאגד את העבודות.

איבתיסאם, בת 23, היא אסירה משוחררת מזה כחודשיים. היא משתפת בתמונות מחייה: בגיל 11 עברה פגיעה מינית בידי קרוב משפחה. בגיל 12 היא הוכרה כילדה בסיכון, הוצאה מהבית והועברה לפנימייה. באחד מסופי השבוע כשהוצפה בגעגועים ובאה לבקר את אמה, היא עברה פגיעה מינית גם מצד אביה. "כל פעם כשבאתי לראות את אמא, אבא היה תוקף אותי", היא מספרת בעיניים דואבות מכאב. "מגיל 12 אני עוברת ממסגרת למסגרת בלי משפחה קרובה, בלי הורים, בלי אדם שדואג ומכוון אותי ומייעץ לאן לפנות. הייתי בפנימיות, במקלטים וגדלתי בכל המסגרות הקיימות של משרד הרווחה. בגיל 21 מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בלי שום מסגרת מטעם המדינה. הרגשתי שאני לבד ביער. הרגשתי שנזרקתי בלי כלום החוצה לחיים. אני בטוחה שאם היתה לי מסגרת כלשהי או אפילו רק מפגש של פעם בחודש עם עובדת סוציאלית אז לא הייתי מסתבכת. אבל כשאין לך שום אדם שאכפת לו ממך, שמכוון אותך, שמציל אותך, אז ההסתבכות תגיע. יצאתי מהמסגרת, חייתי שנה בכוחות עצמי ונכנסתי לכלא".  

איבתיסאם נכלאה למשך שנה וארבעה חודשים בגין החזקת סם. "בחור שאני מכירה את אמו ניגש אלי בלחץ וביקש שאקח תיק שהיה לו", היא משחזרת. "לא ידעתי במה מדובר ולא היה לי מושג מה יש לו בתיק. הסכמתי ואז באה פתאום משטרה ועצרה אותי. אז התגלה לי שבתיק היו סמים – הירואין, אקסטות ונייס גאי. במשטרה אמרו לי 'אנחנו יודעים מי מסר לך את התיק, תגידי את שמו ואת תצאי מכל הסיפור הזה', אבל לא הסגרתי אותו. שתקתי. לא אמרתי להם כלום. כשהייתי בכלא התייסרתי שהרסתי לעצמי את החיים - אני לא משתמשת בסמים, אין לי נגיעה לעולם עברייני ואין לי שום קשר לעבירה הזאת. כעבור כמה חודשים בכלא החלטתי לקחת את חווית הכלא באופן אחר ולא לשקוע בדיכאון. בכלא למדתי מה זה ניצול והתחלתי ללמוד להגיד 'לא', התחלתי לקבל אומץ לסרב לאנשים. אחרי כמה חודשי מאסר החלטתי להתחיל ללמוד בכיתת הלימוד שבכלא והשלמתי 12 שנות לימוד", היא אומרת בגאווה מורגשת כשהיא מתבוננת בצילום שלה המתעד תיבת דואר עמוסת מכתבים לצד טקסט שכתבה:

"בית בשבילי זה תיבת דואר

מחכה למכתב,

 לתעודת 12 שנות לימוד,

לחשבון חשמל,

לתשלומי ארנונה.

שמי כתוב על המעטפה,

יש לי כתובת,

אני קיימת".

 "בית בשבילי זה תיבת דואר"
צילום של אסירה משוחררת מתוך התערוכה

"תמיד צילמתי בטלפון הנייד אבל אף פעם לא חשבתי על המשמעות של הצילום שלי", היא אומרת. "אני סגורה מאוד ומתקשה להיות בקבוצות טיפוליות. באמצעות הצילום הצלחתי בפעם הראשונה להשתחרר ולהתחיל לדבר על עצמי. קל לי יותר להביע את עצמי בצילום, ובאמצעות האמנות התחלתי להסתכל עמוק יותר על חיי. רק כשהתחלתי להתבונן ולנתח את הצילומים שלי הבנתי שאני סדרתית בנושאי צילום מנעולים", היא אומרת וחיוך עדין מבליח בפניה הנוגות. "רק אז הבנתי כמה אני סגורה, נעולה", היא ממשיכה ומקריאה טקסט שכתבה המלווה את אחד מצילומיה:

"אני כבר לא סולחת,

השתניתי.

לא תצליחו לחדור יותר

לא לליבי,

ולא לגופי,

לא לנשמתי,

לא סולחת.

יש חומה,

יש מנעול,

אטומה"

"תיעדתי את מה שמשקף אותי"
אסירה משוחררת המשתתפת בתערוכה

 

ראי לחברה

במשך שנה, מדי שבוע, התקיימה סדנת הפוטותרפיה – אמון והעצמה בעזרת מצלמה, הראשונה מסוגה לאסירות משוחררות, בהנחיית דגנית גרינדלר, מורה בחינוך המיוחד וסטודנטית ללימודי תואר שני במכללה לחברה ואומנויות בנתניה. כבר לפני עשור החלה גרינדלר לשלב את המצלמה ככלי אימון והעצמה במסגרת עבודתה עם נוער בסיכון וילדים בעלי צרכים מיוחדים בתחום הרגשי והנפשי. "הכל התחיל כשהבנתי שלילדים שלימדתי לא היה בכלל אלבום תמונות ילדות", היא משחזרת. כחובבת צילום מילדות, המסתובבת לדבריה תמיד עם מצלמה, החלה להשתמש במצלמה בשיעורים ואט אט פיתחה תוכנית ייחודית שזיכתה אותה בפרס המורה היזם בשנת 2009 מטעם רקאנטי - צ'ייס - רש"י.

גרינדלר בחרה לעבוד לראשונה עם נשים אסירות בתוכנית אותה פיתחה, והרשות לשיקום האסיר – תחום נשים, שיתפו פעולה ופתחו את הדלת לרווחה. "כשנשים משתחררות ממאסר הן יוצאות מפורקות, מובסות, סובלות מעוני, בדידות וסטיגמה חברתית חריפה", מסבירה רוני שפירא, מנהלת יחידת שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר. "הן בדרך כלל אמהות חד הוריות, חסרות השכלה מסודרת, וכישורי עבודה. כמעט מאה אחוז מהן קורבנות התעללויות מיניות בילדות. נשים אף  סובלות מסטיגמה קשה יותר מאשר גברים עבריינים. הן נענשות כפליים: פעם אחת בעוברן על החוק ופעם שנייה בחריגה מן התפקיד הנשי המסורתי. כתוצאה מכך, הן נתפסות על ידי החברה וגם על ידי הן עצמן כפגומות ומקולקלות".

לדברי שפירא, "אפשרויות השיקום של האסירות המשוחררות מצומצמות יותר. חד משמעית הן נתפסות מרתיעות יותר מאשר הגבר העבריין וזוכות ליחס של ניכור ושפיטה תמידית גם מהשירותים הציבוריים שאמורים לטפל ולשקם אותן.

חיוני לספק לנשים אלה סביבה שבה מערכות היחסים הן הדדיות, שיוויוניות ובלתי שיפוטיות בכדי לסייע להן להכיר בכוחות שלהן, לאהוב את עצמן, ולספר לעצמן את סיפור חייה באופן שונה, מעצים. אנו משלבות בטיפול באסירות משוחררות את כל המענים תחת קורת גג אחת. הדבר שהכי חשוב בטיפול באישה הוא שהיא תרגיש שווה ואהובה. לשם כך נדרשים יחסי עבודה לא היררכיים, תקשורת ישירה ופתוחה, שיתוף באחריות. סדנת הפוטותראפיה אפשרה את המכלול הזה בהצלחה".

בסדנה השתתפו עשר אסירות משוחררות. אף אחת מהאסירות המשוחררות לא צילמה באופן מקצועי קודם לכן. במהלך הסדנה הן השתמשו במצלמות נייד ולמדו על יסודות המצלמה, שכללו את כושר ההתבוננות בסביבה, רכשו כלים לפענוח צילום,

יצאו לשטח לצלם וניהלו בכל שבוע שיח בעקבות הצילומים שתיעדו שהפנה אותם להסתכל פנימה על חייהן והשתקפותן. "בכל מפגש פרשנו את הצילומים ובאמצעות הדימויים הויזואליים הן הצליחו לשחרר את הסיפור האישי שלהן, לבטא מחשבות ותחושות ולנתח את מצבן ביחס לסביבה שלהן", מסבירה גרינדלר על העבודה עם האסירות בסדנה.

דגנית גרינדלר, מנחת הקבוצה. 
"גיליתי שמאחורי התיוג הסטריאוטיפי יש נשים שרבות מהן הוסללו מקטנות לפשיעה"
חיים שוורצנברג

איזה נושאים עלו במסגרת הסדנה?

"הדימוי העצמי הנמוך שלהן, האמהות, הסודות והחיים הכפולים, הטראומה מהכליאה, הכמיהה לפתוח דף חדש ולהשתלב מחדש בחברה".

גרינדלר מסבירה שהמצלמה הפכה לכלי מעצים בעבור המשתתפות בסדנה. "הצילום הוא מפתח לעבודה איתן ברמה אישית, קבוצתית ומולי כמנחה ומאפשר להן הבעה אישית", היא אומרת. "הצד החזותי ופעולת הצילום מאפשרים להן לשפר ולהעשיר את הביטוי העצמי שלהן. באמצעות הצילום הן גם משמשות ראי לחברה הסובבת אותן".

תני דוגמה בבקשה.

"באחד המפגשים עלה למשל הנושא של אוכל והפרעות אכילה. כמה מהן סיפרו שכשהן מגיעות לכלא הן מסוממות ורזות וכשהן נגמלות מסמים הן עולות במשקל וסובלות מבולימיה. ביקשתי שיצלמו כמשימה את צלחת ארוחת הצהריים שלהן, והתוצאה היתה חזקה: אחת שלא אוכלת כלום ורק מעשנת סיגריות העבירה את זה בצילום, שנייה צילמה צלחת אוכל מפתה ועשירה מאוד, אחרת צילמה צלחת אוכל דלה. בשיחה הן הציפו את המחשבות שלהן סביב התזונה שבכלא ועל כל הסטריאוטיפים הקיימים בחברה על אמהות ואוכל".

אוכל, סמים והפרעות אכילה
צילום של אסירה משוחררת מתוך התעורכה

איך היה עבורך לעבוד עם אוכלוסייה של אסירות משוחררות?

"זה היה המפגש הראשון שלי עם אוכלוסיית אסירות ובהתחלה חששתי אבל כבר בשבוע הראשון לסדנה החששות התפוגגו. התאהבתי בנשים האלה. העבודה איתן גרמה לי לראות בעיניים אחרות את האוכלוסייה הזאת. גיליתי שמאחורי התיוג הסטריאוטיפי יש נשים שעברו חיים קשים מנשוא, שמרביתן נפגעות תקיפה מינית בילדות, שהמערכת הממסדית פיספסה אותן פעמים רבות ושרבות מהן הוסללו מקטנות לפשיעה".

"להסתכל על כל מה שמסביבך מחדש"

כריסטינה (שם בדוי), בת 38, מתכנסת בשתיקה ולא עונה. דקה ארוכה עוברת. היא לא מצליחה לומר איזה צילום שלה היא אוהבת. ניכר שהיא מתקשה להחמיא לעצמה. היא מתקשה לחבר בין המילה 'אהבה' והרגש הגלום בה לדמותה ולצילומיה. "הצילומים החזירו אותי לחוויה ראשונית של ילדות ושל רגשות", היא אומרת לבסוף. "כשאת מצלמת את ערה פתאום לצל, לשמש, לחוויות פשוטות, להבנה שאושר יכול להיות מדברים פשוטים, שאפשר להתרגש עוד פעם מדברים קטנים. זה גורם לך להסתכל על כל מה שמסביבך מחדש. אני הולכת עכשיו ברחוב ורואה דברים שקודם בכלל לא שמתי לב אליהם". "אני מגלה שיש בחיים דברים אחרים מלבד העצב שיש בתוכי", כתבה לצד אחד מצילומיה בתערוכה.

אסירה המשתתפת בסדנת הצילום. "כשנשים משתחררות ממאסר הן יוצאות מפורקות, מובסות, וכשהן סובלות מעוני, בדידות וסטיגמה חברתית חריפה
חיים שוורצנברג

היא עלתה מרוסיה בגיל 14 עם סבה וסבתה. "הם גידלו אותי, והייתי מגיל צעיר מאוד עצמאית וללא סמכות הורית – קיבלתי החלטות לבד, למדתי ועבדתי", היא מספרת. כשהיתה בת 17 התאהבה בבחור שהזריק הירואין. "במשך חצי שנה הייתי מוקפת בחבורה שהזריקה הירואין", היא משחזרת. "כל החברים של החבר שלי השתמשו בסמים קשים אבל לא נסחפתי אחריהם". בגיל 18, כשסבה, הדמות ההורית אליה היתה קשורה נפטר, היא שקעה בדיכאון והחלה להזריק הירואין. היא התגייסה לצבא כעתודאית במסלול לימודי אחות מוסמכת והצליחה להסוות את ההתמכרות לסם. "הייתי הולכת בקיץ עם חולצות ארוכות", היא מספרת. "זה היה נורא להסתובב ככה בימים חמים", היא מוסיפה בחיוך. במהלך שירותה הצבאי נסעה כחיילת בודדה לביקור במולדתה במטרה לעבור גמילה. "הצלחתי בטיפול ונגמלתי בפעם הראשונה, אבל כשחזרתי לישראל חיכה לי בשדה התעופה חבר מסומם וככה חזרתי להזריק ונשאבתי שוב לסמים", היא מספרת.

 במהלך שירותה הצבאי נתפסה עם מנת הירואין לשימוש עצמי ונשלחה לחמישה וחצי חודשי מאסר. היא השתחררה מצה"ל והחלה לעבוד כאחות כשהיא מצליחה להסתיר מהסביבה את ההתמכרות לסמים. "במהלך השנים התקדמתי מבחינה מקצועית, למדתי לימודי תואר, התחתנתי, הבאתי ילדים לעולם אבל לא הצלחתי להפסיק עם הסמים", היא אומרת בייאוש גלוי. "רק בתקופות של ההיריון לא נגעתי בסמים". תקופה ארוכה-ארוכה אכן הצליחה להסתיר מהסביבה את ההתמכרות לסמים עד שנתפסה עם מנת סם מעל המותר. היא ריצתה מעצר בית במשך חצי שנה ונכלאה לראשונה בחייה למשך ארבעה חודשים בנווה-תרצה. "בכלא נגמלתי מהסמים", היא אומרת. "עד כמה שזה יישמע פרדוכסלי עבורי הכלא הוא התקופה הכי טובה שהיתה לי ב-20 השנים האחרונות. להצליח להיות נקייה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי".

לצלם סוד

"כשהתבקשנו לצלם סוד צילמתי את התיק שלי", מספרת מיכאלה (שם בדוי). "העבירה שלי היתה קשורה לכסף. הצלחתי להסתיר מכולם – מבעלי ומילדי - את העבירה שעשיתי במשך כמעט שנתיים והתיק שלי היה המקום בו הסתרתי את כל הסודות שלי. צילמתי את התיק תלוי במטבח כי הוא סימל את הסוד שלי". מיכאלה, בת 59, נישאה בגיל צעיר ועלתה יחד עם בעלה לישראל. היא ריצתה מאסר ראשון במשך שנה ועשרה חודשים בגין מתן שוחד. חייה התנהלו במשך שנים ארוכות במסלול המכונה נורמטיבי. כשהיא מעזה אט אט להסיר את המסיכות מתגלה שהיא סבלה מאלימות כלכלית, אלימות מילולית ונפשית מצד בן-זוגה. בסדנת הצילום צף פעמים רבות נושא הזוגיות שלי", היא אומרת ומקריאה טקסט שחיברה המלווה את צילומיה:

"בכלא,

פגשתי אני אחרת,

גיליתי שאני יכולה לבד,

גיליתי עצמאות.

 

צילום מתוך התערוכה
צילום של אסירה משוחררת מתוך התערוכה

בכלא הייתי אחת,

לא שניים, לא קבוצה.

הייתי אני,

הצלחתי למצוא ביטחון בעצמי.

 

כלא,

יכול להיות?

זה נורמלי?

זה נשמע אנושי?

שחששתי מהכלא לצאת לחופשי?"

מיכאלה לוקחת נשימה עמוקה ומסבירה: "הרבה אנשים מסתכלים על הכלא כמשהו שלילי. להרבה נשים יש חוויה קשה מהכלא. בעיניים של הרבה אנשים זה מקום שאי אפשר לצמוח בו, אבל אני הרגשתי אחרת", היא אומרת כשעיניה נגדשות דמעות. "אני חששתי לצאת החוצה מהכלא. דווקא בכלא, הרגשתי שרואים אותי, שהנשים נותנות לי כבוד, מתייעצות איתי, מקשיבות לי, מכבדות אותי. הרגשתי שאני צומחת מחדש. זה פתח לי עולמות שלא הכרתי. כשאני מגיעה לסדנת הצילום בה משתתפות אסירות משוחררות אני מרגישה שרק איתן אני יכולה לדבר באמת, שחווינו משהו שאנשים אחרים לא יצליחו להבין".  

רוני שפירא, מנהלת יחידת שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר. "נשים עברייניות נענשות כפליים: פעם אחת בעוברן על החוק ופעם שנייה בחריגה מן התפקיד הנשי המסורתי."
חיים שוורצנברג

כשהיא מוחה את הדמעות היא מספרת שלפני השתתפותה בסדנת הצילום לא אהבה לצלם את עצמה. "אף פעם בבית לא שמעתי שאני יפה. אף פעם לא הצטלמתי. עכשיו אני כל הזמן עושה צילומי סלפי ושולחת לחברות", היא צוחקת ומהנהנת, "משהו בדימוי העצמי ובביטחון השתנה לטובה במהלך הסדנה".

לא בלי בתי

אמל (שם בדוי), בת 46, מציגה צילום המתעד סורגים מהם מבצבץ עכבר. "עברתי ברחוב וראיתי את העכבר הכלוא מאחורי הסורגים", היא מספרת. "זה הזכיר לי את עצמי. הייתי כלואה שנתיים והרגשתי ככה, כאילו שאני לכודה במחילה ומפוחדת".

אמל ריצתה מאסר ראשון במשך שנתיים לאחר שהואשמה בחטיפת בתה ממסגרת של משרד הרווחה ובהסתרתה במשך חודשיים מהרשויות. סיפורה מפותל ומיוסר. היא נישאה בגיל צעיר וכשנישואיה עלו על שרטון התגרשה. "כל ילדי הועברו לחזקת האב", היא מסבירה. "ככה הוחלט במשפחה שלנו וכמה שפניתי למשרד הרווחה ולעובדות הסוציאליות לא קיבלתי שום עזרה. הוחלט בנוסף שהילדים לא ידברו איתי ולא יתקרבו אלי. חיינו באותו יישוב והלב שלי היה שבור".

אמל חזרה לחיות בבית אחיה וסבלה מהתעמרות, מהתעללות, מאלימות ומשליטה בה. "כאישה גרושה נאסר עלי לצאת מהבית", היא מספרת. "כדי לחמוק מכל המצב הזה ומתוך כמיהה לילדים שלי שנאסר עלי להתקרב אליהם, התחתנתי עם גבר מבוגר מאוד, חולה, בעל נכות, רק כדי לברוח מהמשפחה ולהרות מחדש. הייתי במצב נפשי מאוד קשה. רציתי שוב להיות אמא". אמל נכנסה להיריון, ילדה בת והתגרשה מבעלה. "המטרה שלי היתה להיות אמא", היא אומרת. משפחתה לא קיבלה את הגירושים החוזרים ושבה להפעיל כנגדה אלימות. "שוב נאלצתי להינשא רק כדי לזכות בשקט נפשי ולברוח מהאלימות ומהשליטה המשפחתית בחיי", היא מסבירה. "התחתנתי עם מי שיכולתי בלי להבחין, בלי לברור ואז התגלה לי שהתחתנתי עם גבר אלים, מכור לסמים, שהיווה איום קשה לחיי ולחיי הילדה שלי. הוא היה שותה, מרביץ לנו או לוקח סכין ומאיים שיירצח אותנו". אמל נאלצה לבסוף לברוח מפניו יחד עם בתה למקלט לנשים מוכות. "התחלתי בהליך גירושין", היא מספרת. "במקלט איבחנו שלילדה יש בעיות אלימות – היא הרביצה לילדים. כשיצאנו מהמקלט הוחלט להעביר אותה לטיפול בפנימייה למשך חצי שנה. אני הרגשתי שלוקחים  לי את הנשמה. כל השנים נלחמתי על לידתה ועכשיו לוקחים ומעבירים אותה ממני לפנימייה? אני לא הבאתי ילדה לעולם משעמום. היא המשמעות לקיום שלי".

אמל התנגדה להעברתה לפנימייה. "כל התהליך היה קשור בטראומה", היא משחזרת. "סירבתי לכך ובאה משטרה אלי הביתה. החבאתי אותה בבית מאחר ולא רציתי למסור אותה והילדה בכתה ואני בכיתי וצרחתי. שמו לי אזיקים כשהילדה, שהיתה בת שלוש, נחשפה לכל הדרמה הזאת". לבסוף בתה הועברה לפנימייה ולאמל הותר לבוא לבקרה אחת לחודש. אמל מוסיפה שהרשויות חששו שבן זוגה ממנו היתה בהליך גירושין יהווה איום על בתה. "הסבירו לי שכל עוד הוא בבית, הילדה לא יכולה להיות בבית", היא מספרת. כעבור חמש שנים וחצי התפתתי לשהות איתה יותר מהביקור  שהקצו לי בפנימיה", היא מספרת. "באתי לפנימייה והוצאתי אותה ולקחתי אותה והעברנו יחד חודשיים, שמבחינתי הם החודשיים הכי יקרים וטובים שהיו לי בכל ימי חיי. נתפסתי וישבתי בכלא שנתיים מלאות על המעשה הזה שכולו מבחינתי געגוע צרוף לילדה שלך. מה אמא אחרת היתה עושה? האם זה היה הפיתרון היחיד שהיה למערכת להציע לי? איך אף אחד לא הקשיב לקשיים ולא הבין את הרקע התרבותי ממנו באתי? אולי היה אפשר לטפל בילדה שלי באופן אחר - להוציא את בן הזוג שלי מהבית ולא להפריד ביני לבין בתי?". אמל משוחררת מזה שנה. היא מספרת על טראומת כליאה קשה - "אני בחיים לא השתמשתי בסמים, ולא רגילה להיות בסביבה עבריינית. הייתי מאוד מפוחדת במאסר".

בהשתתפותה בסדנת הצילום, היא מספרת, הצליחה לתת ביטוי באמצעות הצילום לצלקות שנצרבו בנפשה. כיום עובדת ומבקרת את בתה ומנסה לבנות קשר חדש ובריא מול הרשויות. "בתי הצטרפה אלי למשימת צילום שקיבלנו ושמתי לב שהיא נהנית מהביחד שלנו ושהשתחרר לה צחוק טבעי", היא מספרת. "לשמוע אותה צוחקת צחוק אמיתי, מתגלגל, אחרי כל מה שעברנו, היתה המתנה הכי מתוקה שיכולתי לקבל באמצעות המצלמה".

 

צילום מתוך התערוכה
צילום וטקסט של אסירה משוחררת המשתתפת בתערוכה

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#