מה בעצם הבעיה בביקור בבית בושת?

פגשתם חבר ואתם מתקשים להסביר לו מה בעצם הבעיה עם זנות? לפניכם חלק ראשון במדריך המלא

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זונה בחדרה
עולם הפשיעה, הניצב מאחורי הקלעים של תעשיית הזנות, לא ימהר להיפרד מההכנסה הרווחית הזאת והמאבק בזנות הוא סיזיפיקרדיט: ASAblanca / Getty Images
ורד לי
ורד לי

"זנות היא המקצוע העתיק בעולם, תמיד היתה ותמיד תהיה ובלי ניתן למגר את התופעה"

בקיצור נמרץ: גם רצח, זה לא אומר שאנחנו לא מנסים למנוע אותו.

התיאורטיקנית הפמיניסטית פרופ' קתרין מקינון ניערה זה מכבר את המוסכמה החברתית העתיקה כשציינה ש"זנות היא לא המקצוע העתיק בעולם, אלא היא הדיכוי העתיק בעולם". מאליה עולה התהייה: בספר החוקים קיים חוק המעניש על רצח על אף שזהו פשע עתיק משחר האנושות. מדוע המחוקק דאג לעגן חוק זה בספר החוקים ולא הקל ראש שרצח "תמיד היה ותמיד יהיה"? מדוע כשמדובר בדיכוי ובניצול נשים בזנות, החברה מעלימה עין ולא נאבקת בתופעה?

תעשיית הזנות מגלגלת הון עתק בעולם כולו. על פי סקר משרדי הרווחה וביטחון הפנים, הזנות בישראל מגלגלת לכיסי העולם העברייני 1.2 מיליארד שקל בשנה. אין ספק שעולם הפשיעה, הניצב מאחורי הקלעים של תעשיית הזנות, לא ימהר להיפרד מההכנסה הרווחית הזאת ושהמאבק בזנות הוא סיזיפי. אך מדוע בעוד שכל חוליה בתעשיית הסחר בסמים – ייצור, החזקה, שימוש, סחר, ייבוא – נענשת על פי ספר החוקים, למה אנחנו מרימים ידיים כשמדובר בזנות מקומית?

שוודיה אימצה ב-1999 חקיקה מהפכנית בנושא הזנות המטילה אחריות פלילית על צרכני המין. על פי החוק קניית גוף אדם היא עבירה פלילית, ולקוח הזנות הוא עבריין. הצעת החוק מציבה במרכזה את ההגנה על הלכודים בזנות – הם לא מועמדים לדין, ומוצע להם סיוע נרחב אם יבחרו לצאת ממעגל הזנות.

החקיקה ההומניסטית הזאת, המביאה רוח חדשה בהמשגת הזנות, סחפה עד כה מדינות נוספות כדוגמת: נורווגיה, איסלנד, קנדה, אירלנד ובאחרונה גם את צרפת. אין ספק שאימוץ חקיקה להפללת לקוחות, בתוספת אכיפת חוקים קיימים נגד סרסורים ונגד הפעלת בתי בושת, לצד שיקום הלכודים בזנות, חינוך, הסברה ופעולות מניעה שמטרתם לסייע לנשים, טרנסג'נדריות ולנוער בסיכון לא להילכד במעגל הזנות עשויים לחולל שינוי אמיתי ולצמצם את התופעה במידה ניכרת.  

הפגנה נגד הזנות והדלקת נרות נשמה לזיכרה של הזונה שהתאבדה בתל אביב
הפגנה לזכרה של הזונה שהתאבדה בתל אביב. ישראל הצליחה למגר את תופעת הסחר בנשים שרווחה בשטחה מאמצע שנות התשעים. למה לפקפק ביכולתה להיאבק בתופעת הזנות המקומית?צילום: דודו בכר

ועוד, כשהחוק להפללת לקוחות עבר בקריאה טרומית בפברואר 2012 בכנסת ישראל היתה לכך השפעה מיידית על לקוחות הזנות הישראלים – כבר למחרת ניכרה ירידה משמעותית בצריכת הזנות. לקוחות הזנות נרתעו מהחקיקה ועובדי זנות בזירות סואנות דיווחו ש"הלקוחות לא באים", ו"שאין עבודה".

מומלץ לזכור דבר נוסף: ישראל הצליחה למגר את תופעת הסחר בנשים שרווחה בשטחה מאמצע שנות ה-90. למה לפקפק ביכולתה להיאבק בתופעת הזנות המקומית? כל שצריך הוא שזה אכן יהיה על סדר היום של הכנסת, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.

"זנות היא עבודה ככל עבודה, למה לשלול פרנסה? ובכלל, מדובר בכסף קל" 

בקיצור נמרץ: מדובר בעבודה שהיא עבדות, ולא ניתן באמת להתפרנס ממנה.

זונה בחדרה
זנות איננה מהווה פרנסה אמיתית לאישה שלכודה בזנות, אלא היא בעיקר פרנסה לסרסוריםצילום: ASSOCIATED PRESS

שוחרי המיסוד ובראשם בעלי אינטרס, כדוגמת סרסורים, "מלבינים" את השפה במטרה לטשטש את הדיכוי והניצול שבזנות, וכדי שהציבור ימשיך להעלים עין מהנעשה בלב ערים מרכזיות בישראל. בדירות הדיסקרטיות (בתי בושת, בשפה לא מכובסת) נעשה שימוש רב במכבסת המלים הזאת ואימוץ של שיח סטרילי מעולם התעסוקה כדי להרגיל את הציבור שזה עסק לכל דבר. כך מזדחל המיסוד לשפה. כך למשל, זנות היא בבחינת "עבודה ככל עבודה", בבתי הבושת מתקיימות "משמרות" הנמתחות על 12-14 שעות בהן מחויבות הנשים בזנות לקבל 10-15 לקוחות בממוצע; האקט המיני מכונה "כניסה"; ויש "בונוס" למי שעומדת ב"יעדי המקום" (למשל אחרי הלקוח ה-10); עבירת ניהול בית בושת ועבירת סרסרות הולבנו ל"פקידה"; וגוברת הנטייה להציג בתי בושת המנוהלים על ידי סרסור המצוי עמוק מאחורי הקלעים כ"קואופרטיב נשי". אז על מה הפמיניסטיות מתלוננות? הנה בישראל יש סוף סוף אלפי "בתי עסק" המעסיקים נשים (גם בשלבי היריון מתקדם) ומסייעים לפרנסתן.

אז זהו, שזנות אינה "עבודה ככל עבודה" אלא היא "פלנטה אחרת". במפגש עם מרואיינת שעבדה שנים ארוכות בזנות וכיום השתקמה והיא עובדת בניקיון, היא סיפרה שלראשונה בחייה היא חווה תחושת חופש. "אני באה לעבודה, כולם מכבדים אותי, אף אחד לא נוגע לי בגוף ולא מציק לי", הסבירה.   

זנות גם איננה מהווה פרנסה אמיתית לאשה שלכודה בזנות, אלא היא בעיקר פרנסה לסרסורים. ככל שתעשיית המין הישראלית הולכת וגדלה כך גם התעריפים יורדים. מכתב האישום שהוגש נגד עינת הראל ב-2015 אפשר לקבל תמונה אמיתית על הכסף המגיע לידי העובדות בזנות: נשים שסיפקו שירותי מין ללקוח תמורת 200-350 שקלים ל-40 דקות, העבירו כמחצית מהסכום להראל. זאת בנוסף לתשלום יומי של 30 שקלים שנדרשו להעביר לה על הוצאות כיבוס מגבות וצריכת תה וקפה.

פעמים רבות נתקלתי בראיונות, בנשים שהודו שלו הן היו עובדות כקופאיות בסופר, הן היו משתכרות הרבה יותר מאשר בזנות. יצירת האשליה של "הכסף הגדול" המצוי בזנות היא דרכם של הסרסורים לשווק את הזנות במטרה ללכוד פלח מסוים מהנשים ולהכניסן למעגל ההרסני הזה. המעטה האשלייתי הזה נוח גם ללקוחות רבים מאחר שהוא מאפשר להם להתנער מהאחריות.

בניגוד למיתוס הרווח נשים אינן "מתעשרות" מכספי הזנות, הן רק מתבוססות בחובות, שוקעות בדיכאון, חשופות למחלות, להתמכרות לסמים ולבידוד חברתי.

עוד דוגמה למיתוס "הכסף הגדול" שבזנות, אפשר למצוא במקרה של ג'סיקה שהתאבדה בבית הבושת שפעל בירקון 98. ג'סיקה, בת 36 במותה, התגוררה בחדר מספר 5 בבית הבושת מאז הקמתו. קרוב ל-20 שנה היתה בזנות ומעולם לא שכרה דירה בעצמה. כל יומה שועבד לזנות - היא היתה מתעוררת בקושי רב למשמרת זנות שהחלה ב-18:00, "עושה" כ-20-30 לקוחות עד לשעה 6:00 לפנות בוקר, יוצאת החוצה לקנות סנדוויץ' וחוזרת לישון. לאחר התאבדותה רטנו מנהלי המקום והסרסור במירמור שהיא "חייבת להם כסף".

"זנות היא בחירה. למה שהמדינה תתערב באקט מיני בין מבוגרים?"

בקיצור נמרץ: אף גבר או אשה שאינם במצוקה קשה - כלכלית ונפשית - לא בוחר לעצמו עיסוק אכזרי שכזה.

המדינה מחויבת להתערב ולשים קץ לתופעת הזנות ונזקיה. מראיונות שאני עורכת מ-2006 בזירות רבות ומגוונות של הזנות בישראל (דירות דיסקרטיות, זירות רחוב, דירות פרטיות, מכוני עיסוי ומועדוני חשפנות) אני רואה בבירור שנשים, גברים וטרנסג'נדריות נקלעים לזנות כאסטרטגיה של הישרדות. תעשיית הזנות מתבססת בעיקרה על נוער בסיכון, נשים חד הוריות במצוקה כלכלית קשה, נשים וגברים מכורים לסמים ונפגעי ונפגעות תקיפה מינית שהורגלו שגופם הוא כלי להישרדות. בחירה? יש רק ללקוח. הנטייה להציג את הכניסה לעולם הזנות כהחלטה כלכלית קרה היא בעצם האשמה של א.נשים בזנות שהם מעוניינים "להתעשר בקלות" ושזה מה שמניע אותם, והסבת המבט מהביוגרפיה הקשה שלהם. עוני או צורך כלכלי חריף בלבד אינו הסיבה האמיתית לכניסה לזנות, זה רק קצה הקרחון.

החקיקה השוודית להפללת הלקוח מבהירה שאין מקום להאשמת הקורבן בנוסח מתוחכם וציני של "זנות היא בחירה". החקיקה הזאת מבהירה באופן חד משמעי שאין מקום לדון בשאלת "הבחירה" ו"ההסכמה", מתוך הבנה עמוקה כי ללכודים במעגל הזנות אין כל בחירה, ושזנות היא אילוץ של נסיבות חיים. השיח, על פי החוק, צריך להתמקד בהכרה בנזק שבזנות ובמניעתו.

במאמר "אסור שזנות תהיה חוקית" שפורסם ב"ניו יורק טיימס", באוגוסט 2015, כתבה ריצ'ל מורן, שורדת זנות, סופרת ובלוגרית: "אני מתכווצת כשאני שומעת את המלים 'עובדת מין'. מכירת גופי לא היתה פרנסה. לא היה שום דמיון להעסקה רגילה בהשפלה הטקסית בדמות זרים שמשתמשים בגופי בכדי להשביע את יצריהם. נוצלתי כפליים – על ידי אלה שסרסרו בי ועל ידי אלה שקנו אותי. אני יודעת שישנם כאלה שטוענים שנשים בזנות מוכרות מין כבוגרות והן מסכימות. אבל אלה שעושות זאת הן מיעוט בר מזל – בעיקרן נשים מערביות, לבנות, ממעמד הביניים, בסוכנויות ליווי – לא קרובות לייצג את הרוב העולמי. זכותן למכור לא גוברת על הזכות שלי ושל אחרות לא להימכר במקצוע שניזון מנשים שגם כך נזרקו לשולי החברה מסיבות של מעמד וגזע" (תרגום באדיבות: תום אטקינס, מתנדב ב"מכון תודעה").

"אם זנות היא כל כך נוראה, למה האנשים העוסקים בה לא מפסיקים והולכים לעבוד כמנקות או כקופאיות? הם הרי יכולים לעזוב את זה"

בקיצור נמרץ: אנשים הלכודים בזנות נמצאים במצב כלכלי ונפשי קשה, ומתקשים למצוא מענה כאשר הם מנסים לפרוץ אותו.

ראשית, יש בישראל כיום שורדי ושורדות זנות שהצליחו לצאת ממעגל הזנות. סלעית – סיוע לנשים בזנות ומרפאת לוינסקי מטעם משרד הבריאות ועמותת על"ם פועלים במסירות לחלץ א.נשים מעולם הזנות. היציאה מהזנות אפשרית, אבל מחייבת מערך שיקום ותמיכה תקציבית רחבה. רבים מהמרואיינים שאני פוגשת מספרים על ניסיונות רבים לצאת מעולם הזנות. למה הם לא מצליחים? אני מציעה לא להאשים אותם בכך אלא לבחון לעומק את המענים הניתנים כיום בישראל ומידת תקצובם. האמת המרה היא שלאוכלוסיות מסוימות אין בכלל מענה. בישראל 2016 ישנו ייצוג גדול ורחב לנשים חד-הוריות במעגל הזנות ועדיין אין הוסטל שיכול לקלוט אותן יחד עם ילדיהן ולהעניק להן שיקום הכולל קורת גג. בנוסף, אין מענה הולם גם לאמהות חד-הוריות המעוניינות להישאר בסביבתן ולהיעזר בשיקום בתוך הקהילה.

לאחרונה פגשתי אשה שהיתה שנים ארוכות בזנות וכעת היא מנסה בכל כוחה לצאת מהזנות. נתקלתי בה לראשונה כשסיקרתי את המבנה ברח' פין 1 בתל אביב, ומאז הצטלבו דרכינו פעמים רבות בזירת הרחוב. היה מרגש לפגוש אותה נקייה מסמים, מאוששת, בוכה וצוחקת מהתרגשות, עובדת למחייתה ומתגוררת בדירה שכורה. אבל בשיחה שהתפתחה היא דיברה ארוכות על הבדידות החריפה שהיא מרגישה – על הנתק מהמשפחה שמסרבת לראותה, העדר החברים ועל החרדה להעביר את תקופות החגים לבדה. יצרתי קשר עם רני חלאבי, העובדת הסוציאלית המטפלת בה מטעם מרפאת לוינסקי כדי לעדכן אותה בתוכן השיחה, מאחר שהניסיון שלי מהיכרות עם א.נשים בזנות לימד אותי שלפעמים די בתחושת בדידות וקושי להשתלב בחברה מחדש כדי לשבור את רוחם של המנסים לצאת מהמעגל הגיהנומי הזה ולהחזיר אותם אחורה לסמים ולזנות.

 "יציאה מזנות", מספרות לי שורדות הזנות המקיפות אותי, "היא תהליך שלא מסתיים לעולם ודורש טיפול ממושך בטראומות של גוף ונפש, שהרי הבעיות שהביאו לכניסתן לזנות לא נעלמו אלא רק הוחרפו במהלך הזנות".

"זנות משרתת נכים ומסכנים שלא יכולים לאפשר לעצמם חיי מין פעילים"

בקיצור נמרץ: הרוב המוחלט של לקוחות תעשיית המין אינם סובלים משום בעיה. מעבר לכך, מצוקה של אחד אינה יכולה להיפתר באמצעות סבל של אחר.

אנחנו חיים כיום בעידן שבו אפשרי יותר מתמיד ליצור קשרים בהסכמה המתבססים רק על מין. אז למה בכל זאת לשלם על מין? תשלום על מין מאפשר ללקוח לדרוש אקט מיני אלים, השפלה וביזוי ומעל לכל שליטה באשה במסווה של "עסקת חליפין". זהו מין חד-צדדי ולא שוויוני שבו אדם במצוקה נתון לניצול ברוטאלי בידי מי שמשלם לפעמים רק 100 שקלים.  

המיתוס השכיח על לקוחות הזנות הוא שהם בודדים, מבוגרים ואפילו נכים. באופן אישי אני יכולה להעיד שלא ראיתי נכים בזירות זנות. בתי הבושת, אם להסביר בעדינות, רחוקים מלהיות מונגשים. המיתוס הזה נועד "להכשיר" את הזנות ולהנציח אותה כמעין "סל לשיקום" לגברים השרויים במצוקה. אז ראשית, א.נשים בזנות לא צריכים להיות בתפקיד "סל שיקום" של אף אוכלוסייה.  

הלקוחות הם מכל הגילים ומכל השכבות. בחופשות הקיץ מגיעים בני נוער (תלמידים) לבתי בושת ולזירות רחוב. בדירות דיסקרטיות בתל-אביב ראיתי לא פעם חבורות של צעירים (מעל 20+) המגיעים יחד כחלק מבילוי.

ניפוץ המיתוס של צרכן הזנות כגבר שאינו נראה בהכרח טוב, זקן, ונכה חל גם באמצעות מידע שנאגר בשוודיה על לקוחות. במרס 2012 חשפה קאז'ה וואלברג, הבלשית הארצית ללוחמה בסחר בנשים בשוודיה, במהלך נאומה מחקר אקדמי השופך אור על דמות לקוח הזנות: "רוב הגברים שצורכים מין מחזיקים בקשר זוגי קבוע – נשואים או מוכרים בציבור, ואבות לילדים", הסירה את המסך מעל השחקן המרכזי בתעשיית הזנות. "הם מייצגים את כל הגילים, ואולם הרוב הם בטווח של 25-55. הם באים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות והרקעים האתניים. גברים שניהלו אורח חיים, בהווה או בעבר, של ריבוי פרטנרים מיניים, הם הלקוחות השכיחים יותר – מה שמנפץ את המיתוס לפיו לקוח-הזנות הוא גבר בודד, לא אטרקטיבי פיזית, ללא אפשרויות אחרות לסיפוק מיני אלא ברכישת נשים או גברים לצורכי זנות".

וגם לו היה מדובר בנכים וחלשים - האם סיפוק היצר של אחד, צריך להיות מושג באמצעות סבל של אחר? אין תחום מקביל שבו הדברים נעשים כך.

לחלק ב' במדריך

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ