טרנסג'נדרית בזנות, שהלכה ודעכה מסמים ורעב, מתה בגיל 40 בתל אביב - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרנסג'נדרית בזנות, שהלכה ודעכה מסמים ורעב, מתה בגיל 40 בתל אביב

א' תוארה על ידי אנשי מקצוע שפגשו אותה כמי שחיה במאבק הישרדות נואש, אך אהבה לעזור לאחרים במצב דומה. באחרונה החלה לקבץ נדבות ברחוב אלנבי אחרי שכבר לא יכלה לעבוד בזנות

תגובות
אילוסטרציה לזונה שמטיחה ראשה אל הקיר

בתחילת החודש (אפריל) התמוטטה א', טרנסג'נדרית כבת 40, ילידת הארץ, שהיתה שנים ארוכות בזנות וחייתה תקופה ארוכה כהומלסית מכורה לסמים ברחובות התחנה המרכזית בתל-אביב. היא הובלה לבית חולים איכילוב ונותחה. לפרק זמן קצר היה נדמה שהיא מתאוששת, אך היא מתה כעבור יום בבית החולים.

הבלוג הזה, שהחל את דרכו ב-18 ביוני 2013, נפתח בכתבה "שקופות בחייהן ושקופות במותן", ששירטטה דיוקן של אישה בזנות שנמצאה מוטלת מתה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב והיתה לכודה שנים רבות במבוכי הסמים והזנות שבתחנה המרכזית הישנה. בעוד שבשנים האחרונות החלה להתעורר מודעות לחשיבות תיעוד נשים בזנות שמתו, הטרנסג'נדריות הלכודות בזנות עדיין נותרות מחוץ לזיכרון החברתי ואינן נכללות בו גם במותן.

הטרנסג'נדרית נינה הלוי, מדריכה במרפאת לוינסקי הפועלת מטעם משרד הבריאות, מספרת שא' היתה דמות מוכרת וותיקה בסצנת הזנות של התחנה המרכזית הישנה. "אני הכרתי אותה לראשונה לפני כשלוש שנים אך היא היתה בזנות וחיה כהומלסית יותר מעשור. היתה תקופה שהיא ישנה והתגוררה ברכב נטוש באיזור התחנה, היתה תקופה שהיא לנה בדירת החירום של סלעי"ת (סיוע לנשים במעגל הזנות מטעם משרד הרווחה ועיריית תל-אביב), אבל רוב הזמן היא היתה ברחוב".

במסגרת עבודתה מסיירת הלוי ברכב המרפאה הניידת בזירות זנות עם צוות הכולל עובד סוציאלי, רופאה ומתנדבים המציעים לטרנסג'נדריות בזנות בדיקות לאיתור מחלות מין, אמצעי מניעה, שתייה חמה וליווי פסיכו-סוציאלי.  

"מהרגע הראשון שפגשתי בא' מצבה היה קשה וירוד", מתארת הלוי. "אבל בחודשים האחרונים היא היתה במצב קשה במיוחד. היא מאוד נחלשה. ראיתי אותה בפעם האחרונה במרץ והרגשתי שלא תחזיק מעמד. אני חושבת שהיא עצמה הרגישה שהיא הולכת למות".

נינה הלוי
מיכל פתאל

"בשנה האחרונה שמתי לב שהיא ויתרה על החיים ועל המאבק באופן כללי", אומר איסר פולניצר, מתנדב בתוכנית יזה"ר למיזעור נזקים מטעם משרד הבריאות, שהכיר את א' במשך שבע שנים, מאז החל להתנדב ולסייר בלילות בתחנה המרכזית ולחלק לעובדים בזנות ולמכורים מזרקים ואמצעי מניעה בחמלה ובקשב רב למצבם. "ההופעה החיצונית שלה הידרדרה, היא היתה מוזנחת והעיניים כבו מייאוש", הוא מתאר את מצבה באחרונה. פולניצר מספר ש"א' ישנה תקופה ארוכה בסמטת עכו שהיתה עד לפני זמן קצר – תחנת סמים ואיזור פעיל ורוחש של סחר בסמים. אחר כך נדדה בין בתי לקוחות וישנה ברחוב".  

לדברי הלוי, "א' היתה בתחתית של הקיום, ובתקופות שכבר לא יכלה לעבוד בזנות קיבצה נדבות ברחוב אלנבי. המוות שלה היה צפוי מאוד. כבר תקופה ארוכה לא היה ברור איך היא בכלל שורדת. היא היתה במאבק הישרדות נואש. זה מכמיר לב לראות אדם בתחתית ובמאבק יומיומי להשיג ארוחה הבאה, להשיג מקום לינה, פיסת בגד, לקבץ נדבות או לעבוד בזנות כדי לממן מנת סם. זה עצוב. היא היתה טובת לב. היתה לה אירוניה עצמית ויכולת לראות את עצמה מבחוץ ולהבין את המצב שלה. תמיד שמחתי ואהבתי לראות אותה בסיורי הרחוב. היה בה משהו שעורר אמפתיה. היא היתה מתוקה". פולניצר מוסיף: "היא היתה עוזרת ושוברת קריז לפעמים לאנשים אחרים בתחנה. זה דבר נדיר בסצנה של עולם סמים אכזרי וזה מראה על האדם שהיא היתה".

הלוי מציינת שרבות מהטרנסג'נדריות נלכדות בזנות. "הן מוסללות מגיל צעיר מאוד לזנות על ידי החברה שלא מקבלת אותן ולא מותירה להן אפשרות לדיור, לתעסוקה ולהשתלבות שיוויונית בחברה. כשהן נכנסות לעולם הזנות בגיל צעיר הן מאוד מצליחות עם הלקוחות. הן באופוריה מזה בהתחלה כי הן מרגישות שפתאום רוצים אותן ולא דוחים אותן, הן מאמינות שהן יוכלו לפרנס את עצמן, הן מאמינות שהן בשליטה בסיטואציה והן מרגישות בעלות ערך. אבל בשלב מסוים הטראומה מציפה ואז הצורך בניתוק נהיה גדול יותר והן מתחילות לצרוך אלכוהול וסמים, ומשם חלה הידרדרות. אני רואה ממש עכשיו צעירות שנמצאות בשלב הראשוני של הזנות, ואת אלה בגילאי 28 שכבר מאוד רוצות להפסיק אבל לא יודעות איך לצאת מזה, ואת אלה בגילאי ה-30 ומעלה שכבר מותשות וגמורות מהעולם הזה".  

תחנה מרכזית ישנה
מוטי מילרוד

לדברי הלוי, החברה מפקירה את הטרנסג'נדרים שהוסללו לזנות ללא מענה. "אנחנו מסתובבים ברחוב ועושים את האיתור במטרה להגיע לאנשים במצוקה, אבל היכולת שלנו לתת מענה היא מוגבלת. יש חוסר אונים לאנשי טיפול לנוכח המענים הקיימים כיום ולנוכח העדר הפתרונות בנוגע לשיקום טרנסג'נדריות בזנות. לטרנסג'נדריות מעל 25 אין מערך שיקום ייעודי והמצב הולך ומסתבך אם הן נניח חסרות מעמד".

פולניצר: "יש פה הזנחה חברתית. הטרנסג'נדריות צריכות מענים משלהן. דיברתי עם א' בשנים הראשונות כשהכרתי אותה על גמילה מסמים. יום אחד היא השתכנעה ורצתה להתחיל בגמילה, אבל כשהיא הגיעה למרכז הגמילה נגרמה לה טראומה. מנהל המקום אמר לה בגסות 'המקום לא מיועד לטרנסיות' והוסיף בבוטות - 'את גבר או אישה? תחליטי'. כשהיא אמרה לו, 'אני אישה', הוא ענה, 'למה את מסתבכת עם החרא הזה? תחליטי שאת גבר, תלכי לעבוד ותפסיקי עם הסמים'. סגנון הדיבור שלו הבהיר לה שאין לה מקום שם ושהיא רק מעיקה על המערכת. היא נמחקה ממה שהוא אמר לה. זה היה משפיל, מדכא ופוגעני והיא במשך תקופה ארוכה חזרה וסיפרה איך הוא דיבר אליה. מאז היא לא הסכימה לנסות שוב ללכת לגמילה ולא עשתה ניסיון אמיתי לצאת מהסמים ומהזנות".

הלוי: "יש כיום שתי טרנסג'נדריות שחיו ברחוב כהומלסיות מעל 15 שנה והיו בסצנת הזנות והסמים שנשברו והחליטו לחזור לחיות כגברים כדי להציל את עצמן. הן עשו זאת לא בגלל שהן חושבות שזאת הזהות שלהן, אלא בגלל שהן הבינו שלעולם לא ישרדו כנשים טרנסג'נדריות".

פולניצר: "במהלך השנים שאני עובד במתחם התחנה מתו כשישה גברים בזנות ו-36 נשים בזנות. זאת תחושה קשה של חוסר אונים. אנחנו מסתובבים ברחובות ורוקמים קשר אנושי ומסייעים במה שאנחנו יכולים, אבל אין לנו כלים אמיתיים לטפל בתופעה. אנשים מתים בקצב הולך וגובר. החברה צריכה להתעורר ולהתחיל לטפל בתופעה הזאת במלוא תשומת הלב ולספק מענים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#