"הנשים של דרום תל אביב": תערוכה חדשה מציגה את האקטיביסטיות של דרום העיר

בין המצולמות מזרחיות ותיקות, מבקשות מקלט מאריתריאה ומהגרות עבודה מרחבי העולם. לצד צילום הפורטרט של הנשים בשחור-לבן מתנוססת אמירה חברתית שלהן על חוויית החיים בדרום תל-אביב

ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תירחאס מהארי
קרדיט: כרמן אלמקייס / עיצ
ורד לי

שעת ערב מוקדמת, דרום תל-אביב. על דלת בית הקפה שמנהלת תירחס מהארי, מבקשת מקלט מאריתריאה, מוטבע באותיות טיגריניות שם המקום שפירושו בעברית "האהבה טובה יותר". בתוך בית הקפה הקטן והנינוח יושבים אישה וגבר, מבקשי מקלט מאריתריאה, הלוגמים תה ומשוחחים בעיניים בורקות ובטון רך של אוהבים. הדלת נפתחת ושני גברים אריתריאים נכנסים. מהארי ניגשת בחיוך לשולחנם ולוקחת הזמנה. בלתי אפשרי לזהות בפניה המרשימות את רצף האסונות עמן היא מתמודדת. בסמוך לבית הקפה המואר, בצדו השני של הכביש, ניצב כצל קודר, כמצבה מפויחת, הבניין בו התגוררה ועלה באש באחרונה. מהארי מצביעה על הבניין שאותות השריפה נותרו בו ועיניה מתקדרות: "כל הרכוש שלי, כל המעט שהצלחתי לצבור בעבודה קשה עלה באש. הכל נשרף".

מהארי, בת 32, אם לארבעה ילדים, זמרת, מנהלת עסק ופעילה פוליטית במפלגה אופוזיציונית לשלטון האריתריאי, מעולם לא חלמה להגיע לישראל. "הכל התחיל כשבעלי, שהיה חייל בצבא באריתריאה, ברח מהמדינה אחרי שירות ממושך של כעשור בתנאי עבדות", היא מספרת. "לאחר בריחתו נציגי השלטון אסרו אותי. הייתי בכלא במשך שלושה חודשים". לאחר השחרור מהכלא הרדיפה הפוליטית אחריה נמשכה. "החלו התנכלויות והחרימו את כל רכושי", היא מתארת. "הייתי חייבת להימלט ולהשאיר מאחור את ארבעת ילדי עם אמי". מהארי ברחה לסודאן. שם נחטפה ונסחרה על ידי סוחרי אדם בדוואים ששינו את מסלול חייה. אחיה גייס את דמי הכופר שדרשו חוטפיה והיא הובלה לגבול ישראל. מזה שש שנים שהיא חיה בדרום תל-אביב והגעגועים לילדיה שנשארו מאחור כבדים. "ילדי בן ה-13 נאסר באחרונה באריתריאה כשניסה לברוח מהמדינה", היא מספרת בקול שבור. "זה חוסר אונים מוחלט. אני מוטרדת מזה ולא יודעת איך לעזור לו. את יכולה לדמיין ילד בן 13 בכלא?". מהארי הפכה לקולה של האופוזיציה והיא שרה בטקסים ובאירועים של בני הקהילה האריתריאית.

שולה קשת
צילום: כרמן אלמקייס / עיצ

בימים אלה מוצג הדיוקן שלה במסגרת תערוכה חדשה, "הנשים של דרום תל אביב", המתקיימת בגלריית בית אחותי על שם ויקי שירן (מטלון 70, דרום תל-אביב). התערוכה שצולמה על ידי הפעילה החברתית כרמן אלמקייס כוללת 15 דיוקנאות עזים ומרשימים של נשים אקטיביסטיות החיות במרחב של דרום תל-אביב – מזרחיות ותיקות, מבקשות מקלט מאריתריאה ומהגרות עבודה מרחבי העולם. לצד צילום הפורטרט של הנשים בשחור-לבן מתנוססת אמירה חברתית שלהן על חוויית החיים בדרום תל-אביב. התערוכה המהווה שיתוף פעולה בין תנועת "אחותי" לתנועת "כוח לקהילה" (התארגנות אזרחית אקטיביסטית של פעילים בדרום תל-אביב ילידי השכונה לצד תושבי השכונה מכלל הקהילות) תנדוד בהמשך ל"המרכז לנשים אריתראיות" בדרום תל-אביב. התערוכה אף תצא מגבולות הגלריה ותוצג במקביל גם על גבי לוחות המודעות ברחבי העיר ובמיוחד בצפון תל-אביב (מעצבת הפוסטרים שייתלו ברחבי העיר ליטל כהן-ביטון). בכך תשנה במעט את חוקי המרחב הממדר ומדיר, החוסם ומתייג ביום-יום את הנשים של דרום תל-אביב.

מהארי בחרה להציף את נושא השריפות שהפכו לדבריה, "לעניין שבשגרה עקב תשתיות לקויות והזנחה של המרחב הציבורי והפרטי בדרום תל-אביב". מהארי מסבירה את החלטתה להשתתף בתערוכה: "השירים שלי עוסקים בחווית הפליטות ובקושי להיות פליטה. רציתי לשלוח מסר לחברה הישראלית שנשים מבקשות מקלט חשופות ופגיעות בחיי היום-יום – התא המשפחתי שלנו מתרסק, אנחנו הופכות למפרנסות יחידניות תוך מאבק הישרדות קשה ורבות מאיתנו נושאות צלקות של התעללות בעקבות הרדיפה בארץ המוצא שלנו ובמסע שעברנו לחפש מקלט. הייתי רוצה שהציבור הישראלי יתקרב אלינו וינסה להבין איך הפכנו לפליטים. הייתי רוצה שהישראלים ינסו להכיר את התרבות שלנו ולא יפחדו מצבע העור שלנו. כמבקשי מקלט אנחנו מתגעגעים למולדת שלנו, וביום שנוכל לחזור לחיות במדינה שלנו – לא נשאר כאן. לא באנו להשתקע כאן".  

"הנשים של דרום תל-אביב" נוצרה ביוזמתה של האוצרת והאמנית שולה קשת, מנכ"לית "תנועת אחותי למען נשים בישראל", ממייסדות "כוח לקהילה וילידת שכונת נווה-שאנן. אין זאת הפעם הראשונה שהאוצרות של קשת מנכיחה נשים במרחב. בשנת 2002 אצרה את התערוכה "נשים משנות" בה הציגה דיוקנאות של נשים מזרחיות, ערביות ומהגרות לצד טקסט על חייהן, שלווה בקטלוג-ספר פמיניסטי מרהיב. בהמשך אף אצרה את התערוכה "גדולות מהחיים" שהתמקדה בדיוקנאות של נשים מבוגרות תושבות דרום תל-אביב.

ענבל אגוז
צילום: כרמן אלמקייס / עיצ

"התערוכה "הנשים של דרום תל-אביב" מציגה 15 תצלומי נשים המישירות לצופה מבט נוקב ואורגת את סיפורי החיים שלהן שמשתברים לתרבויות מגוונות ולחוויות של פליטות והגירה. הטקסטים המופיעים בעבודות הצילום מביאים לידי ביטוי את נקודת המבט המושתקת של הנשים שקולן לא נשמע. "בתערוכה מופיעות 15 נשים שהן בחיי היום יום שקופות לכלל החברה והן לא זוכות לקבל ביטוי בתקשורת כמייצגות את דרום תל-אביב אבל הן מנהיגות לכל דבר", מסבירה קשת.

"היה חשוב לנו לייצר שיח שישקף את מגוון הקהילות של דרום תל-אביב", מוסיפה ענבל אגוז שהפיקה את התערוכה בשיתוף עם קשת. אגוז, בת 26, אמנית ורכזת התארגנות ב"כוח לקהילה", המתגוררת בשכונת שפירא מזה שבע שנים. במאמר נוקב ויפה שפרסמה באתר "העוקץ" בפברואר 2017 כתבה על דרום תל-אביב שהכירה: "סבתא שלי ומשפחתה שהגיעו מאזרבייג'אן הישר לשכונת שפירא, גרו בבית אחד עם משפחה פלסטינית, עם מטבח אחד, וחיו כמשפחה אחת. הסיפור הזה הוא אחד מיני רבים על חיים משותפים שהתקיימו מכורח המציאות".  

מה הנחה אתכן בבחירת הנשים המופיעות בתערוכה?

אגוז: "היה חשוב לנו לשקף ייצוג אתני, עשיר, מגוון בדעות של נשים שחיות בדרום תל-אביב והן פעילות אקטיביסטיות, העוסקות בפעילות חברתית-פוליטית-פמיניסטית. בנוסף היה חשוב לנו לפרוט את השם הגיאוגרפי המכליל 'דרום תל-אביב' לשכונות ספיצפיות. הנשים מייצגות את כלל השכונות – שכונת התקווה, שפירא, נווה שאנן, שכונת הארגזים, פלורנטין ועוד. זה לתת שם מחדש למקום ולהנכיח מחדש מציאות חיים שסמויה מן העין של כלל החברה".

קשת מוסיפה: "במרחב הזה שהוא לא בטוח לנשים ומזוהה כשכונת מצוקה רצינו להבליט דווקא את הנשים שהן מנהיגות. בדרך כלל מתייחסים לאוכלוסיות שחיות בשכונת מצוקה ככאלה שצריך לשקם אותן או שצריך להביא אליהן מנהיגים מבחוץ כדי לחולל שינוי. התערוכה הזאת המקבצת מגוון נשים חזקות ומרשימות היא עדות למנהיגות שצומחת למרות הכל גם בתנאים קשים של קיום".

הלן קינדה
צילום: כרמן אלמקייס / עיצ

לדברי אגוז, "התערוכה היא ניסיון להמחיש שבמרחב של דרום תל-אביב יש גם קולות של שיתוף פעולה וסולידריות בין האוכלוסייה הוותיקה הישראלית למבקשי המקלט. לצערי הקולות האלה לא מגיעים לתקשורת ולא מקבלים במה. זה ניסיון להראות שמתקיים כאן, הרחק מהעין התקשורתית, גם שיח אחר – לא גזעני אלא משתף וסולידרי".

הטקסט המלווה את צילומה של קשת זועק את המציאות היומיומית של דרום תל-אביב באופן חד וברור: "בשכונת נווה שאנן אין קופות חולים, אין בנקים, אין מתנ"ס, אין מרכזי תרבות, אין ביטחון לאנשים ולנשים. בשכונת נווה-שאנן יש תחנה מרכזית השנייה בגודלה בעולם. יש עסקים מטרידים, יש סחר בנשים, יש סחר בסמים, יש צפיפות, יש ג'נטרפיקציה. זה לא תמיד היה ככה. רוצות את הבית שלנו בחזרה! עבור כולנו! ללא הבדל, דת, צבע מין וגזע".

"הרשויות ניתבו לדרום תל-אביב שסובלת מזה שנים מסחר בנשים, זנות, סחר בסמים ופשיעה ותשתיות לקויות את מבקשי המקלט", מסבירה קשת, "היעדר המדיניות בנוגע למבקשי המקלט וההפקרה הכללית של דרום תל-אביב יוצרים מצב שהנפגעים הראשונים הם הנשים, הילדים והקשישים. אי אפשר להתעלם מזה שאת שומעת שתינוקת אריתראית נדקרה על ידי ישראלי או שאישה קשישה נרצחה על ידי מבקש מקלט. אבל אי אפשר להאשים כל הזמן רק את מבקשי המקלט בהכל כי יש גם ישראלים שנוקטים באלימות נגד נשים. כל אישה שעוברת בהר ציון מוטרדת על ידי אינספור לקוחות זנות ישראלים. כילידת השכונה אני אומרת - זה הבית של כולנו ואנחנו רוצות לפעול יחד כנשים לשפר את החיים עבור הנשים במרחב הזה ועבור כלל האוכלוסייה".

"החלטתי להשתתף בתערוכה כדי להעביר מסר פשוט – כשאישה במצב בו היא חשה בביטחון, היא יכולה לחולל שינוי יוצא דופן בסביבה. היא יכולה לחולל שינוי בחברה ובתא המשפחתי שלה – לסייע לבעל ולהוות מודל חינוכי לילדיה", מסבירה בחיוך הלן קידנה, מנהלת המרכז לנשים אריתריאות ותושבת שכונת נוה שאנן. קידנה ברחה מאריתריאה לישראל לפני כשש וחצי שנים. היא נשואה ואם לפעוטה, המעורסלת בזרועותיה במהלך השיחה.

זהבה אקנין
צילום: כרמן אלמקייס / עיצ

"במרכז בו אני עובדת אני פוגשת באופן יומיומי נשים מבקשות מקלט המתמודדות עם המון קשיים – חד הוריות, אי ודאות לגבי מעמד, חוסר ביטחון תעסוקתי והטרדות בעבודה, אלימות במשפחה, העדר ביטוח רפואי וחוסר יכולת לטפל בבעיות בריאותיות", היא מתארת. "אנחנו כאן רק כדי לבקש מקלט זמני. הנשים במצב פגיע במיוחד כשהן הופכות לפליטות. הן הופכות לחד-הוריות ונאלצות לדאוג לקורת גג, לעבוד, לטפל בילדים במציאות כלכלית קשה. מדיניות ההגירה בישראל בה הבקשות כלל לא נבדקות גורמת להן לחיות בחוסר ודאות, להיות מפוחדות וחשופות לניצול מוגבר".

זהבה אקנין, פעילה חברתית בתנועת "אחותי ובתנועה "מהפך", עלתה מעיראק בגיל שנה ועברה לשכונת פלורנטין לאחר נישואיה, בה היא מתגוררת מעל 30 שנה עם בעלה בדמי מפתח. דיוקנה מוצב בחלל הגלרייה כשלצידו אמירה בנושא הדיור. "אני לא מצליחה להגיע למרות גילי לדירה משלי", היא אומרת. "היה חשוב לי להציף בטקסט שלי את האמירה הזאת ולדרוש מתן פיתרון אמיתי של דיור בר השגה לתושבי דרום תל-אביב. אין לי ביטחון של דיור. מחר למרות גילי יכולים להוציא אותי מהבית".  

"לא פשוט לאנשים מבוגרים לגור במרחב הזה – אין קופת חולים, אין בית מרקחת במתחם", היא ממשיכה. "סניף בנק שפעל לידי – נסגר. הרבה שירותים נסגרים או בכלל לא קיימים. אני מקבלת את הנוכחות של מבקשי המקלט אבל מודה שכשיש אונס או רצח זה מערער לי את הביטחון. יש נשים מבוגרות שלא יוצאות מהבית בגלל הפחד. אני לא מאשימה את מבקשי המקלט, יש גם ישראלים שפוגעים, אבל המרחב לא בטוח וצריך לטפל בזה – ליצור תאורה חזקה ברחובות ולטפל בפשיעה כדי שאנשים לא יפחדו ללכת ברחוב".

לואיס סמרס
צילום: כרמן אלמקייס / עיצ

הנשים המשתתפות בתערוכה מציפות את כלל הבעיות של דרום תל-אביב – בעיית הדיור, הזנות והסמים, ההזנחה וההפקרה רבת השנים של האיזור לצד השפעת העדר המעמד והביטחון של נשים המגדלות ילדים. כך למשל מצוין בטקסט המלווה את דיוקנה של רעות גיא, פעילה פמיניסטית, תושבת שכונת גבעת הרצל: "דרום תל-אביב הפכה להיות החצר האחורית אליה נדחקת אוכלוסיות בזנות וחסרות בית. צריך לסייע ולהציע להן פתרון בתוך ומחוץ לשכונות". בטקסט של פרניס אגטאנג, פעילה, המתגוררת בנווה שאנן במשך עשור, נכתב: "יש לי שני ילדים קטנים הגדלים פה בארץ בלי שום מעמד. החוויה של ילדים חסרי מעמד מאוד קשה וטראומתית. הם גדלים בחברה הישראלית עם אהבה למדינה אבל יודעים שהם שווים הרבה פחות". לואיז סמרס, אם חד הורית ופעילה בנושא הדיור, המתגוררת בכפר שלם מצולמת לצד האמירה: "כאמא לילד שעבר מדירה לדירה פעמים רבות בחייו אני מבינה את הנזקים הנגרמים לילדנו מהעדר קורת גג יציבה ורווחה. אני נאבקת למען דיור ציבורי וצדק חלוקתי על מנת למגר את העוני בשכונות למען ילדנו".

"דרום תל-אביב היא לא רק 'בעיית מבקשי המקלט' כפי שהיא הפכה להיות מיוצגת בשנים האחרונות בתקשורת", מדגישה קשת. "יש פה עוד הרבה בעיות דחופות שחשוב לפתור. יש פה ג'נטרפיקציה מואצת שמטרתה החלפת האוכלוסייה הוותיקה, יש פה תנופת בנייה שמערערת את הביטחון שלנו – כמעט כל המשתתפות בתערוכה מתגוררות בשכירות. האם נוכל להמשיך לגור כאן גם בעוד עשור?

"אנחנו מציפות את כל הבעיות באיזור אבל לא חושבות שהפתרון הוא גירוש של מבקשי מקלט לארצות המוצא שלהן או כליאה בחולות. צריך לקדם שיח אחר ולספק פתרונות ברי ביצוע. כילידת השכונה אני חוויתי את כל התהליך של פירוק הקהילה הוותיקה ואני רואה כיום איך משסים קהילה בקהילה במקום לייצר פתרונות אמיתיים".  

כשקשת ואגוז נשאלות לגבי הפתרונות הן משיבות: "צריך לסייע לנשים בזנות, לשקם את המכורים, להיאבק בתחנות הסמים ובפשיעה, להפסיק להפוך את דרום תל-אביב 'לחצר אחורית' ולפרק את הגטו הצפוף שנוצר כאן – לפזר את מבקשי המקלט במושבים ובקיבוצים וברחבי הארץ. האוכלוסייה הזאת צריכה להיות מפוזרת ולא לחיות בצפיפות כזאת, זה גם עוול עבורם".

אגוז: "יש פה הרבה קסם. זה האזור היחיד בישראל שמאגד כל כך הרבה אוכלוסיות מכל העולם, יש פה הרבה תרבויות ואפשר ללמוד ולחוות פה המון. המרקם האנושי פה הוא מאוד איכותי בעיני ולמרות הכל יש פה המון רגעים של סולידריות אנושית".

קשת מסכמת: "אני מרגישה סוג של שליחות לחיות כאן ולהיאבק ולא לעזוב. יש פה מגוון רחב של עושר תרבותי ואווירה אוניברסלית וזה הבית החם שלנו. אנחנו יוצרות קשר פנים קהילתי בינינו והמטרה היא להיאבק יחד על זכויות היסוד שלנו".

התערוכה מוצגת ב"בית אחותי" מהשבוע ועד לסוף יוני. כתובת: רחוב מטלון 70. שעות פתיחה: א', ב' ו-ד' מ-14:00 ועד 17:00.

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ