74 חברי כנסת קבעו: הלקוח הוא עבריין, זנות היא אלימות

סוף סוף הוטמעה ההבנה גם אצל חברי כנסת: זנות אינה "חוזה בין שני אנשים מבוגרים", כי אם ניצול מחפיר של מוחלשי החברה

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כרטיסי זנות
קרדיט: תומר אפלבאום
ורד לי
ורד לי

בתמיכה של 74 חברי כנסת וללא מתנגדים עברה החקיקה להפללת לקוחות היום בקריאה טרומית, וזהו יום היסטורי, מהפכני ומלא תקווה שישראל בדרכה להצטרף למדינות כגון שוודיה, צרפת וקנדה הרואות בזנות אלימות.  

לפני כעשור התחלתי לסקר את איזור התחנה המרכזית והזנות ששגשגה בה. הימים היו ימי הדמדומים של תקופת הסחר בנשים ותחילת התבססותה מחדש של הזנות הישראלית המקומית. שהייתי זמן רב בזירת הרחוב במסגרת עבודתי העיתונאית. לנגד עיני נפרמו כל המיתוסים שהחברה מחזיקה בהם בנושאי זנות – הבחנתי בקלות שזנות איננה מקצוע אלא ניצול גיהינומי, זנות איננה בחירה אלא אין-ברירה ואילוץ ושהעולם העברייני - בדמות סוחרי סמים, סרסורים וסוחרי נשים – הוא שמניע את תעשיית הזנות וגורף הון על גבם של החלשים ביותר בחברה.  

פעמים רבות מוצגת הזנות כ"חוזה" או "הסכם בין מבוגרים" אך השהות בזירת הזנות המחישה לי שאין זה "הסכם" אלא ניצול קשה של אנשים במצוקה. הבחנתי בקלות שככה לא נראית הסכמה בין בגירים כשהאישה בזנות היא אישה בהריון הומלסית מכורה לסם או קטין הומלס מכור לסמים, שמטביעים עצמם יותר ויותר במעגל של כאב, אובדנות וסבל. בחשיכה של זירת הזנות הסואנת ראיתי בבהירות גדולה שהמכונה "לקוח זנות" הוא עבריין לכל דבר. כשהוא מוגן ברכבו, זוכה לקוח הזנות לאנונימיות ומנהל "משא ומתן" עם נשים הומלסיות מכורות ומעורפלות. תהייתי בלבי שוב ושוב מדוע המשטרה איננה עוצרת את הלקוחות בזירת הזנות.  

באותם ימים החלה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) במאמצי החקיקה להפללת לקוחות הזנות. כשקראתי לראשונה במהלך העבודה על הכתבה את נוסח הצעת החוק שניסתה לקדם הרגשתי שזהו המענה הכי מוסרי מצד המדינה. בכתבה שפרסמתי ב-2007 נטמעה כבר ההבנה אצלי שזנות אינה בחירה והלקוח הוא עבריין המודע היטב למעשיו אך המבט המשפטי והציבורי אינו מופנה אליו. "מוטב להתבונן לרגע גם בלקוחות. קשה לפספס את הג'יפים היוקרתיים שמגיחים ומצפצפים לזונות הכי מחוררות בתחנה המרכזית הישנה. האם הלקוחות אינם רואים שגופן של הנשים בזנות מכוסה בכתמים סגולים-שחורים של הזרקות? האם הם לא שמים לב לגופן המתפורר, עיוורים לחתכים המדממים? לאחרונה הועלתה הצעת חוק לראות בלקוחות הזנות עבריינים. המתנגדים להצעה טוענים שזנות היא בחירה. ככה לא נראית בחירה, כך נראית עבדות" ("מיליון רסיסים קטנים", מוסף "הארץ").

דרך ארוכה, איטית ומפרכת עברה החקיקה הזאת. כעת, כעשור אחרי ניסוחה הראשון, היא הוגשה בנוסח חדש וטוב יותר הכולל שיקום ללכודים בזנות על ידי זהבה גלאון ושולי מועלם (הבית היהודי) ובנוסח דומה ברוחו גם על ידי עליזה לביא (יש עתיד), עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) ומירב בן ארי (כולנו).

ב-2012 עברה החקיקה בקריאה טרומית והתמסמסה. כיום, יותר מתמיד, ניכרת תמיכת הציבור בחקיקה לצד תמיכת משרדי ממשלה וחברי כנסת. התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת הירקון 98 פקחה את עין הציבור שהזנות אינה תחומה רק לזירת התחנה המרכזית אלא היא משגשגת בפראות בלב העיר, בבניינים, בדירות, בבתי מלון, בספא ובצימרים. בנוסף נגלה לציבור השעבוד והניצול שטמון בזנות המקומית ונזקי הזנות.

 יש לוודא שהחוק יוגש במהרה לקריאה ראשונה ושישראל תצטרף כבר בשנת 2017 למדינות הנאבקות בביקוש לזנות ומצהירות שגוף אדם איננו למכירה. זהו יום מרגש ומשמח לכל מי ששואף שבישראל יהיה שיוויון אמיתי בין נשים וגברים וששיח זכויות האדם יכלול גם את החלשים והמודרים ביותר בחברה.   

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ