איך אומרים זנות בלי להגיד זנות?

"פיפ שואו"; "הצצה על מופע חי בעירום"; "דירה דיסקרטית", "עבודה ככל עבודה"; "יחסי מעסיק-מועסקת" "מכון ספא"; "מקום הצצה על מעשה מיני"; "מופע חשפנות לצרכי בידור"; "מופע חי בעירום"; "מועדון חשפנות מהוגן שלא נותן שירותי מין" ו"מופע סטרפטיז" - מילון השיחדש לא מפסיק להתחדש

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה בזנות בתל אביב
אשה בזנות בתל אביבקרדיט: אילן אסייג
ורד לי
ורד לי

בספרו המופתי "הזמן הצהוב" חושף דויד גרוסמן את ציבור קוראיו ל"מכבסת המלים" השוצפת הכובשת את השפה ומשכזבת אוצר מלים חדש. "למי שהשפה חשובה בעיניו", הוא כותב, "קשה ומקומם הדבר לחזות בהשחתתה האיטית. לאט לאט מתפתח פה זן חדש של מלים מגויסות, בוגדניות, מלים שאיבדו את משמעותן המקורית, מלים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה". מלים כזבניות מדגיש גרוסמן "הן כחול בעינינו".

גרוסמן אף מדגיש את השלכות התופעה: "כך, בתהליך איטי ובלתי מורגש, מאבדות המלים את משמעותן הראשונית. ואם אין מלים המתארות את המציאות, נוצרת בבלי משים מציאות שאין לתארה. מציאות פראית וכאוטית, שאינה מוכנעת למלים, ועל כן לא להיגיון, לא לדיווח, לא להבנה, לא למוסר, גם לא ליצירה".

בפסיקה התקדימית והאמיצה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן בנוגע למועדוני החשפנות במתחם הבורסה ברמת-גן, ניכרת ההבנה שגם השיח הציבורי בנושא הזנות "אינו מתאר מציאות אלא משתדל להסתיר אותה". וכך כבר בפתח הדברים של פסק הדין מבקשת אגמון-גונן להתייחס למונחים השזורים בכתב הטענות ובעתירה שהגיש ערן ירושלמי, המנהל מועדון חשפנות ללא רישיון עסק מזה למעלה מ-20 שנה, החל מ-1993.

אגמון-גונן מסמנת את המונחים בהם השתמש ירושלמי כדי "להלבין" את פעולתו: "פיפ שואו"; "מקום הצצה על מופע חי בעירום"; "מקום הצצה על מעשה מיני"; "מופע חשפנות לצרכי בידור מיני"; "מופע חי בעירום"; "מועדון חשפנות מהוגן שלא נותן שירותי מין" ו"מופע סטרפטיז". היא מבהירה ש"בחירה במונחים אלה אינה נייטרלית. 'עסק למטרות בידור מיני' נשמע 'נקי' ונייטרלי יותר, אך בחירה בו מסתירה את הנעשה בו ובעיקר את העובדה שהנשים מוצגות לצורך גירוי מיני של הגברים...מה שמתבצע במקום בפועל הוא תצוגה של נשים כחפץ המתפשטות לצורך גירוי מיני. זהו התיאור המלא והמתאים בעיני".

השופטת דוחה את הסטריליות המלאכותית המילולית ומנכיחה במכוון את הנעשה במקום באמצעות השפה - היא בוחרת לא להשתמש במילים המשכזבות ואף לשכלל ולדייק ולכנות את פעילות המקום לכל אורך הפסיקה כ"חשפנות לצורך גירוי מיני", על אף הסרבול שבמונח. אגמון-גונן אינה מסתפקת רק בלשים סוף למכבסת המילים, היא כמובן מפנה את המבט המשפטי ובוחנת מה באמת קורה בתוככי מועדוני החשפנות לצורך גירוי מיני.  

הפגנה מול בית בושת בתל אביב בו התאבדה עובדת הזנות ג'סיקה לפני שנתיים
הפגנה מול בית בושת בתל אביב בו התאבדה עובדת הזנות ג'סיקה לפני שנתייםצילום: דודו בכר

במסה האישית-פוליטית "מקום קטן" של ג'מייקה קינקייד (הוצאת לוקוס) היא מסבירה את המלכוד בשימוש בשפת הכובש, המדכא, המקרבן כדי לתאר את סיפורו של הנכבש, המדוכא, הקורבן. "האם זה לא מוזר שהשפה היחידה שאני יכולה לדבר בה על הפשע הזה היא שפתו של הפושע שביצע את הפשע?", היא תוהה. "ומה משמעות הדבר באמת? כי שפתו של הפושע יכולה להכיל רק את הטוב שיש במעשהו של הפושע. שפתו של הפושע יכולה להסביר ולבטא את המעשה רק מנקודת מבטו של הפושע. היא לא יכולה להכיל את האימה שבמעשה, את חוסר הצדק במעשה, את הסבל, את ההשפלה".

שיח הזנות בישראל משופע במילים ומונחים משוכזבים, פעמים רבות פרי מוחם של עורכי דין המייצגים מפעילי בתי בושת, סרסורים וסוחרי נשים - המנסים להסוות ולטשטש את הנעשה במקומות אלה ואף לנרמל אותם. מכאן מחלחלים אותם מונחים שרחוקים מלתאר את המציאות לבעלי האינטרס – הסרסורים, סוחרי הנשים וליד ימינם – צרכני המין בתשלום, ומשם לכלל החברה.

בספרה המצוין של אילנה המרמן "במחוזות זרים – סחר בנשים בישראל" (הוצאת עם עובד) שיצא לאור ב-2004 מתועד סחר הנשים האפל שרווח בישראל שכלל ניצול מחריד, לקיחת דרכונים וכליאה ושעבוד קורבנות סחר לסוחרי נשים ולסרסורים תוך התעללות קשה. בספר מובא מונולוג מפי סנגור של סוחרי נשים. מרתק, מצמרר ומעורר אי-נוחות לבחון איך הוא מתאמץ לטעת שפה חוזית ולדבר במונחי "העברת זכויות חוזיות" ולטשטש את הפשיעה הבלתי אנושית בה מדובר, כשהוא מתבטא בנושא של קורבנות סחר: "כשאנחנו אומרים סחר בבני-אדם אנחנו מיד נזכרים בסיפורו של ספרטקוס – עבדים! גועל נפש! אבל כששדרן ספורט בטלוויזיה אומר – "בקאהם נמכר לריאל מדריד בסכום שיא", הרי ברור לנו שבקהאם הוא לא עבד! אז מה בעצם פירוש המילים 'הוא נמכר'? זאת אומרת שמכרו את הזכויות על פי חוזה: בקהאם חתם חוזה עם 'מנצ'סטר יונייטד' בשכר כזה וכזה לכך וכך שנים, ו"מנצ'סטר יונייטד" מכרה את הזכויות לקבוצה אחרת.

"וזה מה שקורה עם הבנות (קורבנות הסחר – ו"ל). סוגרים עם הבנות האלה חוזה אישי. החוזה הוא לא בכתב, תמיד בעל-פה, אבל אני יכול לומר לך את הנוסח הנפוץ ביותר. הנוסח אומר ככה, בערך: "על מנת להביא אותך יש לנו עלויות, ולכן חודש ראשון את מחזירה את הכסף. מבחינת דיני עבודה אפשר אמנם לקרוא לזה עבודה של חודש ימים בלי שכר, ומעביד הרי חייב לשלם שכר לעובד שלו, אבל אפשר לקרוא לזה גם הלוואה (במילים לא מכובסות – חוב שרק הולך ותופח ואין אפשרות לעולם להחזירו – ו"ל).

"זה כאילו המעביד (בלשון לא מכובסת – סוחר הנשים, ו"ל) אומר לה: 'תראי, אני מוכן להעסיק אותך, אבל לא כאן במוסקבה, אלא בחיפה. אין לך כסף להגיע לחיפה? אין לך דרך? את לא יודעת איך עושים את זה? אני מלווה לך את הכסף, ומהמשכורת הראשונה שאת מרוויחה את מחזירה לי'. אז אין פה סחר, אין, לא קיים! אחד סוגר איתה את החוזה, מביא אותה לכאן, מעביר אותה לאחר, והם מתחשבנים בינם לבין עצמם. מבחינתה לא השתנה על ידי כך שום דבר: היא הרי לא ידעה מראש באיזה מכון תעבוד.

"גם אם השני מעביר אותה לשלישי, גם אז לא משתנה שום דבר מבחינתה, היא עוברת לעבוד במקום אחר, מקבלת לקוחות אחרים, וממשיכה לקבל אותו שכר. עכשיו, למה חשוב מאוד שסוחרים יחליפו את הבנות? מסיבה פשוטה: לרענן את הסחורה, עד כמה שזה נשמע מגעיל. כן, נשמע מגעיל – אני מסכים, מסכים, אבל זאת אמת, אמת שיווקית. למה – חברת "שטראוס לא דואגת להשיק מוצר חדש? – אז זה אותו הדבר – זה עסק! זה נשמע מגעיל כי קשה לנו לקבל את העובדה שהיא מוכרת את עצמה. אבל צריך להבין: היא לא מוכרת את עצמה אלא את השירותים שלה".

המונולוג הציני הזה הוא מאבני היסוד של שיח הזנות הרווח כיום בישראל. הגישה החוזית לזנות שבמרכזה סחר חליפין בין קורבן סחר או אישה בזנות ש"מספקת שירותי מין" לבין צרכן מין בתשלום ושאין זה שונה מכל חוזה עבודה אחר עדיין נטועה בלב השיח.

הדגשתי במכוון בדברי הסניגור את המאמץ לנרמל את התופעה המזוויעה של סחר בנשים ולתרגמה לשפת עולם התעסוקה. גם זה מתקיים עד היום, כך למשל בניסוח הכרעת הדין של הסרסורית עינת הראל בינואר 2017 לא נכתב שהיא הפעילה בתי בושת אלא "בתי עסק". המיסוד המזדחל הופך את שפת שיח זנות לשפת "בעלי עסק". כך למשל רווח המונח "עובדת זנות" ולא אישה בזנות או קורבן זנות. השיח הזה מחלחל גם לתוך בתי הבושת – נשים בזנות מתבקשות לספק בבתי בושת "משמרות" של 12-14 שעות.

השפה הופכת לסטרילית והיי-טקיסטית ממש כשהסרסורים מדגישים שבלקוח ה-11 או ה-21 היא תקבל "בונוס", האקט המיני מכונה "כניסה" ולכל בית בושת יש "יעדים" – 20-30 לקוחות לכל אישה ב"משמרת". בנוסף העבירות של ניהול בית בושת וסרסרות מולבנות ל"פקידה". שלא נדבר על פרנסה! ולא ניצול חלילה. ובכלל מה מקנאות הפימנאציות? הנה בישראל יש המון "בתי עסק" המעסיקים נשים בזנות (גם בהיריון מתקדם) ומסייעים להן להתפרנס!

בפורום הזנאים המקוון ניתן לראות איך הזנאים "שוחרי הפרנסה לנשים בזנות" החומקים מהקלון כשאנחנו מכנים אותם בשפה סטירלית "לקוחות" ו"צרכני מין בתשלום", מתמקחים ומנסים להפעיל חרם צרכני על נשים בזנות וקורבנות סחר. כך לדוגמה בדיון שהתקיים בימים אלה על התעריפים של קורבנות הסחר, כתב אחד הזנאים: "פשוט לייבש את הבנות האלה. שלא ישתלם להן להגיע לארץ". אחר הסביר בסגנון ה"שיחדש" המתעתע: "זה פשוט ניצול, הן באות לנצל אותנו". הזנאי אמיר90 מסכם: "בחודש האחרון בלי עין הרע יש הצפה של בחורות שבאות לפה. רק צריך לבחור מה בא לך. נמאס מהיחס המזלזל הזה של חלק מהבנות כאילו להוציא 400-600 שקל זה פיצוחים בשבילנו. את צריכה לשכנע אותי שכדאי לי לבוא אלייך ולא להפך".  

בספטמבר 2016 הורשעו אסף בן-ארי ולאוניד שטרימר בסחר בנשים ובהפעלת בתי בושת בבת-ים ובמגדלי יוקרה ברמת-גן. עדויות הנשים הנסחרות מצמררות ומצביעות על דינמיקה של שבי פסיכולוגי, רעב, החתמה על חוזים בעברית שאינה מובנית להן, קנסות ואף עבירות של בעילה אסורה בהסכמה מצד סוחרי הנשים. את הזנאים העובדות האלה לא מעניינות, הם ממשיכים בעיוורון המוסרי העמוק שלהם להתעקש לכנות קורבנות סחר ממזרח אירופה "תיירות" ואת סוחרי הנשים כ"מפעילי תאגיד" ולטעון שאין בישראל סחר בנשים.  

כך בטשטוש ובשכזוב הזה סרסור וסוחר נשים הוא בכלל "מעסיק" וזנות היא בכלל "עבודה ככל עבודה". בית בושת הוא "דירה דיסקרטית", "מכון ספא" או "מקום". ומומלץ לחזור לניסוחו של סניגור סוחרי הנשים שהסביר זאת באופן החזירי ביותר: "אישה מעניקה שירותים, והיא כמו כל אחד מאתנו שמעניק שירותים: עורך דין עובד עם הראש, בנאי עובד עם הידיים, כדורגלן עובד עם הרגליים, אישה עובדת עם איבר המין שלה".

זאת ועוד, כפי שבתרבות האונס מתחבאים פעמים רבות "בעלי אינטרס" תחת עניין "ההסכמה", כך בעוצמה חזקה אף יותר בשיח הזנות מתחבאים הזנאים, הסרסורים וסוחרי הנשים מאחורי טיעון "הבחירה". אין בחירה אמיתית בכניסה לעולם הזנות – מרבית הא.נשים בזנות נכנסו לעולם הזנות בגיל צעיר ומתוך חוסר ברירה כאסטרטגיה של הישרדות כשברקע שלהם – פגיעה מינית, עוני נפשי ורגשי ומצוקה כלכלית. הבחירה של בעלי האינטרס להציג את הכניסה לעולם הזנות כהחלטה כלכלית קרה או עצלנות היא האשמת קורבן קלאסית. הבחירה להדגיש זאת נועדה לטשטש את נזקי הזנות ואת האחריות שלנו כחברה לפעול למיגור התופעה.

בכל פעם שאתם מתווכחים אם זנות היא בחירה או לא בחירה אתם מתרחקים מהדיון האמיתי – את מי משרתת הזנות? מי קורא למיסוד הזנות? מי המרוויח הגדול ממנה? מי מפעיל את בתי הבושת? למה אנחנו מגוננים כחברה על לקוחות הזנות ומעלימים עין מנזקי הזנות?   

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ