עמוד הפייסבוק הישראלי שמנסה להכחיש את חייהן המרים של נשים בזנות

דף הפייסבוק When She Works מסית כלפי נשים פמיניסטיות וגם כנגד נשים שורדות זנות שיצאו ממעגל הזנות וכנגד נשים בזנות המעזות לספר את האמת על תעשיית הזנות. הקורבן האחרון שלו היא לא אחרת מאשר ג'סיקה, אשה שהתאבדה ובכך העלתה את המודעות לחייהן של נשים בזנות

ורד לי
ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מפגינות נגד חוק ההפללה בפריז ב-2013
מפגינות נגד חוק ההפללה בפריז ב-2013קרדיט: כריסטוף אנה / אי-פי
ורד לי
ורד לי

דף הפייסבוק When She Works מתיימר להביא קולות של נשים בתעשיית הזנות אך תוקף בהתמדה נשים בזנות שמעזות לבטא קול שאינו מתיישב עם דפוסי החשיבה של ארבע הנשים המפעילות אותו – אשכנזיות, פריווילגיות מאוד ביחס לנשים בזנות, לא מכירות את תעשיית הזנות הישראלית האמיתית, לא עבדו ברחוב וגם לא בזירת ה"דירות דיסקרטיות", ולא בבתי בושת וה"מכונים". כמה מהן עבדו בחשפנות, סאדו-מאזו ו"מצלמות". שתיים מהן מתגוררות בחו"ל (בהן איילת בן-נר המגדירה את עצמה "חוקרת לימודי תרבות ומגדר, עובדת התעשייה לשעבר ואדמינית בדף When she works") ומטיפות משם איך נשים בזנות בישראל צריכות לדבר, להתנהל ואפילו למות.  

שם הדף נבחר כניסיון להלעיג, לבטל ולהציב אלטרנטיבה לפרוייקט When He Pays המאגד וחושף ציטוטים של צרכני מין בתשלום מפורום ייעודי מקוון בו הזנאים מדרגים את "ביצועי" הנשים בזנות, מעודדים "חרם צרכנים" על מנת להוריד את התעריף שלהן, מחליפים טלפונים ומידע ודנים בכל פן של תעשיית הזנות. פרויקט When He Pays שמפעילה הפמיניסטית האקטיביסטית טלי קורל, מסב את תשומת הלב הציבורית לאופן בו מתבטאים זנאים, אבל בעיקר חושף את האחריות שלהם לקיומה ולשגשוגה של תעשיית הזנות. קורל מפעילה בנוסף גם את דף הפייסבוק When He Pays.Me המביא את הקולות של הנשים בזנות ואת מחשבותיהן על צרכני המין בתשלום ועל תעשיית הזנות.

דף הפייסבוק When She Works מסית - אין מילה אחרת - כלפי נשים פמיניסטיות וגם כנגד נשים שורדות זנות שיצאו ממעגל הזנות וכנגד נשים בזנות המעזות לספר את האמת על עצמן ועל תעשיית הזנות. איכשהו הביקורת של מפעילות דף הפייסבוק לעולם אינה מופנית כלל כלפי הסרסורים, סוחרי הנשים וצרכני המין בתשלום.

עד כה בחרתי שלא להתייחס לדף הפייסבוק הזה מטעמים רבים: בראש ובראשונה מהמקום הליברלי שוחר חופש הביטוי - אני מאמינה שזכותן לומר את דעתן גם אם הן מהוות מיעוט. כמו כן אני משוכנעת שעל אף שרבים מהתכנים מנותקים מהמציאות, מבולבלים ובעיקר מעידים על אי הכרת תעשיית הזנות הישראלית - הקוראים בני-הדעת מזהים זאת בקלות. הרגשתי שאין טעם להתאמץ ולהזים את השקרים שמופצים על ידי המפעילות חדשות לבקרים ועדיף פשוט להמשיך ולפרסם תחקירים, טורים, ראיונות וידיעות חדשותיות החושפות את האמת על תעשיית הזנות המביאות את קולן של הנשים בזנות. 

אולם הפוסט שמפעילות הדף בחרו לפרסם באחרונה, המכפיש, מסלף עובדות בסיסיות ומבזה את זכרה של ג'סיקה, אישה בזנות, שהתאבדה בבית הבושת הירקון 98 בתל-אביב, שובר כל אמת מידה מוסרית בסיסית ומעורר תהיות רבות על מי שעומד מאחוריו. הפוסט, שלטענתן נכתב על ידי "מישהו שהוא לא עובד מין", פורסם בעילום שם ומוצג כ"עדות על האישה שמוכרת יותר בשם ג'סיקה". לא ברור מדוע בחרו מפעילות הדף שלא לפרסם את שם הגבר שעומד מאחורי הטקסט המכפיש. אם הוא אינו מתעשיית הזנות מדוע יש צורך להגן על הפרטיות שלו?

עיתוי הפרסום אינו מקרי. בחודש הבא צפוי להתחיל סוף סוף הדיון בבית המשפט בנוגע לפרשת בית הבושת שפעל ברחוב הירקון 98. וראוי להזכיר, בינואר השנה, הוגשו כתבי אישום כנגד איגור פרמן, בן ,45 ובת-זוגו טטיאנה פרמן, בת 45, שסייעו בהפעלת בית הבושת ונאשמים בסרסרות למעשי זנות, סיוע להחזקת מקום לשם זנות, איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר. בני הזוג פרמן היו ההיררכיה הנמוכה יותר במערך ניהול בית הבושת.

באופן תקדימי, כתב האישום מופנה גם כנגד דליה טרופה, בת 53, בעלת 30% מהנכס ברחוב הירקון 98 (שאר חלקי המבנה שייכים לדודתה ולאחיה). על פי כתב האישום טרופה היתה אחראית להשכרת הנכס לזנות ועל חלוקת דמי השכירות לשותפיה. כתב האישום הופנה גם כנגד דניס מקוחה, בן 25, חסר בית מכור החי ברחובות התחנה המרכזית ששכר את המקום לשם זנות כ"איש קש", ובכך סייע לניהול ולהחזקת מקום לשם זנות.

מהו הטקסט שבחרו מפעילות העמוד לפרסם? "בקשר לג'סיקה. אני לא הכרתי אותה אישית אבל מכיר את המקום, הירקון 97", פותח הכותב בעילום שם וטועה כבר בשורה הראשונה בכתובת המקום בו פעל בית הבושת. "זה בניין קומות", הוא כותב. "בקומה האחרונה היתה זקנה הונגריה שזה היה הבניין שלה. היא היתה משכירה את החדרים וגם היתה מוציאה גפרורים מהחשמל כדי שלקוחות לא יגיעו מאוחר". בחזרה לכתב האישום - בעלת הבניין טרופה, לא השכירה "חדרים" אלא את הנכס כולו. ראוי לציין שהיא עצמה אינה מתגוררת בבניין זה, אלא בצד שבע ויוקרתי של תל-אביב.

הכותב ממשיך: "אני הכרתי אותה בתור אח. הזקנה נפלה במדרגות ושברה יד ולא הסכימה שעובדת סוציאלית תגיע. היינו באים וטועים בחדר וזה היה לא נעים. הבחורה שהחליטו בתקשורת לקרוא לה ג'סיקה, זה לא היה השם האמיתי שלה. היא היתה מנקה נרקומנית ואלכוהוליסטית, אבל היתה היחידה שעזרה לזקנה, והזקנה נתנה לה חדר לגור. אף אחד לא רצה אותה שם. זה הסיפור".

פוסט מתוך עמוד הפייסבוק When He Pays. שם העמוד החדש נבחר כניסיון להלעיג ולבטל את היוזמה

ובחזרה למציאות - בעלת המבנה, טרופה, הינה על פי כתב האישום אישה בת 53. זקנה? אין טעם בכלל להתייחס להזיה הזאת המנסה לרכך את חלקה בהשכרת הנכס ולהרחיק ממנה את האשמה. ובאשר לשם ג'סיקה -  נשים בזנות משתמשות תמיד בשם בדוי מכמה סיבות: הראשונה, להגן על הפרטיות שלהן ולא לחשוף את זהותן האמיתית ללקוחות; והשנייה, שאותה מעודד הסרסור - לייצר פנטזיה לזנאי באמצעות שמות "סקסיים", המוכרים אשליה. ג'סיקה לא היה השם שהחליטו עליו בתקשורת, אלא הוא השם שהיא עצמה בחרה בו מגיל צעיר עם כניסתה לעולם הזנות. מעניין, האם "האח" שכותב בעילום שם ושומר על פרטיותו, חושב שהתקשורת צריכה לחשוף לאחר התאבדותה של אישה בזנות את שמה האמיתי?

על פי הכותב ג'סיקה היתה בכלל מנקה נרקומנית ואלכוהוליסטית שעסקה בסיעוד ולא אישה בזנות. הוא אף ממשיך ומפליג בתיאורים: "הזקנה היתה עקשנית וקמצנית נורא וג'סיקה היתה מטפלת זולה. הזקנה קיבלה עשר שעות וככה גם בעלה. וג'סיקה היתה עוזרת להם מחברת מתב, חברת סיעוד. היא היתה בוכרית. כל הידיים שלה היו חתכים, היא היתה בורדרליין, והיתה עושה לה בשחור ניקיון ובישולים".

עכשיו לאמת. כשלוש שעות לאחר התאבדותה, כשהמשטרה ומד"א עזבו את בית הבושת, הורה הסרסור – שכנגדו, באופן תמוה, לא הוגש כתב אישום - לפתוח את בית הבושת מחדש. היחס המחפיר, הניסיון להשתיק, העדר הכבוד הבסיסי לאישה בזנות הביא את הנשים שעבדו עמה ואהבו אותה לשבור שתיקה ולדבר.

הפגנה ברחוב הירקון בתל אביב בעקבות התאבדותה של אשה בזנות ב-2015
הפגנה ברחוב הירקון בתל אביב בעקבות התאבדותה של אשה בזנות ב-2015. לא ברור מדוע בחרו מפעילות הדף שלא לפרסם את שם הגבר שעומד מאחורי הטקסט המכפישצילום: עופר וקנין

חשיפת הסיפור על התאבדותה התאפשרה בזכות הנשים בזנות ששיתפו עמי פעולה. ג'סיקה עלתה בצעירותה ממדינות חבר העמים. בגיל 16 היא עברה לתל-אביב, העיר הגדולה, והועסקה בבית בושת שפעל ברחוב דיזנגוף. כשנסגר בית הבושת בצו בית משפט, הסרסור העתיק את פעילותו לבית בושת חדש בבניין שברחוב הירקון 98 והפעיל אותו במשך כ-13 שנה. ג'סיקה היתה מהראשונות שעבדו בבית הבושת. חדר מספר חמש, חדר קטן ודחוק שימש לה כבית. חברותיה רצו לתת לה קול, לחלוק לה כבוד אחרון ולא לאפשר לזעקתה לגווע.  

התייחסות לג'סיקה ניתן לצערי למצוא גם בפורום הזנאים המקוון. זאת ועוד, לידי "הארץ" הגיעו באחרונה חומרי חקירה ודו"חות פשיטה משטרתית של ימ"ר תל-אביב על "הירקון 98" בשנים 2014 ו-2013. ג'סיקה מתועדת במסמכים האלה ומספרת בהם בקולה על עיסוקה בזנות בבית הבושת.

תמוה בעיני ומקומם שמפעילות דף הפייסבוק When She Works הטוענות שהן נאבקות בקלון המוטל על נשים בזנות, מאפשרות להכפישה ולכנותה ברשעות באמצעות הכינויים "בורדרליין, אלכוהליסטית ונרקמונית", ולסלף באכזריות ש"אף אחד לא רצה אותה שם". זו לא הפעם הראשונה שמפעילות דף הפייסבוק מבטלות ורומסות את קולותיהן של הנשים בזנות, במיוחד של המכורות לסמים, ואף את קולותיהן של שורדות הזנות. אבל  כשהן משתלחות באישה בזנות שהתאבדה ואינה יכולה להשיב לשקרים ולהשמצות שהן מטיחות בה – זה עצוב וקשה מתמיד.

האמת היא שדף הפייסבוק הזה מקבע את הקלון וממסמר את הסטריאוטיפים הרווחים על נשים בזנות. מרבית הפוסטים מציירים את הנשים בזנות כעצלניות - כנשים שמתקשות לעבוד במלצרות או בעבודה משרדית ולכן "העדיפו" זנות; שאר הפוסטים מציגים אותן כקלות דעת וחמדניות  וצילומים רבים מציגים נשים בזנות טובעות בין שטרות כסף. תמוה ולא ברור מדוע המפעילות מסרבות להזדהות בשמן האמיתי. אם זנות היא כל כך מעצימה, רווחית, מענגת והן כל כך מרוצות ממנה וממליצות ואף נאבקות על קיומה – למה לא להסיר את המסיכה ולומר זאת בגלוי?

27 שנה חלפו מאז שיצא לאקרנים הסרט "אישה יפה" שעודד את מיתוס "הזונה המאושרת", ומפעילות הדף עדיין תקועות אי-שם בשנות ה-90 של המאה שעברה, כותבות כל יום מחדש את מיטב הקלישאות האפשריות המנציחות המיתוס זה. חמור מכך: פעמים רבות יש בתוכן המופיע בדף פייסבוק זה עידוד לזנות. חוק איסור פרסום מודעות גיוס לזנות עבר באחרונה בכנסת ברוב גדול, ונדמה שדף הפייסבוק הזה הוא מודעת פרסום אחת גדולה שכל מטרתה גיוס נשים לזנות.

הניסיון לסלף את סיפורה של ג'סיקה ולהציגה כמטפלת סיעודית ולא כאישה בזנות מעורר שאט נפש ותהיות על משמעות האמת בעידן שלנו. אין ספק, ג'סיקה שהעזה להתאבד בלב בית הבושת מפריעה למפעילות דף הפייסבוק לפמפם את השקרים שלהן על תעשיית הזנות. ג'סיקה חשפה בהתאבדותה את כל שקרי תעשיית הזנות – הניצול, נזקי הזנות – ההתמכרות לסמים, ההשפעה הקשה על הנפש, שזנות בדירות היא עבדות לכל דבר ואת העובדה שהזנות הורגת.

כותבות הפוסט מאשימות גם אותי על העלאת הטענה ש"הזנות הורגת".  אלא שעבודתי העיתונאית רבת השנים היא לחשוף את האמת ולא לטשטש אותה. תפקידי לגרום לאנשים לראות את המציאות ולא לעוור אותם במידע שקרי, פיקטיבי ובסיפורים הזויים על גפרורים, זקנה וסיעוד.

לפני כעשור הבחנתי שכל פעם שאני חוזרת לזירות זנות אני מתוודעת לכך שנשים בזנות מתות ושהעניין לא מסוקר בתקשורת. מרפאת לוינסקי ניהלה רשימת מעקב אחר נשים בזנות שמתו, ואני לקחתי לי למטרה להנכיח את מותן בכתיבתי תוך שמירה על פרטיותן וכבודן. התאבדותה של ג'סיקה בלב בית בושת פקחה את עיני הציבור לגיהנום הזנות והמחישה את הניצול שבזנות. השנה אף פרסם משרד הרווחה לראשונה דו"ח הכולל נתונים רשמיים על מספרן, מצבן ונסיבות מותן של נשים בזנות. אי אפשר כבר להסתיר, לטשטש ולרמות - הזנות הורגת. ועוד איך.

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ