"הילד אמר לי: אמא, מה אני כל כך רע שאת לא קונה לי אוכל?"

נשים חסרות מעמד הן כיום האוכלוסיה הכי שקופה ומדורדרת ואומללה בישראל. לאחר נישואים שהתפרקו או התעללות, הן מוצאות את עצמן ללא אפשרות לעבוד, ומידרדרות מהר מאוד לרחוב ולזנות, כשהן מוכנות לעשות הכל בכדי שילדיהן לא יגורשו

ורד לי
ורד לי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבר נכנס למועדון חשפנות
קרדיט: ריצ'רד פרי / ניו יורק טיימס
ורד לי
ורד לי

לפני ארבע שנים, במסגרת כתבה שתיעדה זירות זנות בחיפה ובצפון, פגשתי בשעת ערב מוקדמת את סופיה (שם בדוי), אישה קטנת קומה, נטולת איפור, בת 33 ואם לילד קטן. היא נולדה במולדובה והגיעה לישראל לפני 12 שנה בעקבות בן-זוגה. מקרעי המשפטים שלה עלתה תמונת חיים אלימה - כלכלית ופיזית. ב-2009 אזרה אומץ וברחה מהאלימות של בן-זוגה למולדתה. במנוסתה נטשה מאחור גם את הניסיונות להשיג מעמד כאזרחית ישראלית. כעבור שנה חזרה לישראל, לבעלה, שמצבו הבריאותי הידרדר. "חזרתי ואחרי תקופה גם האלימות חזרה", סיפרה בלקוניות. עם שובה לישראל גילתה שהפכה לחסרת מעמד. "אין לי אפילו תעודת זהות", אמרה. "משרד הפנים ביקש שאתחיל את כל התהליך הארוך של תושבות מחדש".

היא החלה לעבוד בזנות כשמצבו הבריאותי של בעלה החמיר. "לפני שברחתי עבדתי בסופרמרקט", סיפרה. "כשחזרתי מצאתי את עצמי בלי מעמד, בלי תעודת זהות ובלי אפשרות לעבוד. מי יעסיק אותי בלי תעודת זהות? בעלי גסס. החובות הצטברו. לא היה לי שקל לקנות לילד אוכל. אני זוכרת שהילד אמר לי יום אחד 'אמא, מה, אני כל-כך רע שאת לא קונה לי אוכל?' ואני אמרתי לעצמי 'מה, את עוד חושבת, על מה?'", סיפרה בבכי. "התקשרתי לחברה שדיברה איתי על עבודה בזנות, וככה התחלתי".

בן זוגה נפטר והתגלו לסופיה חובות שהותיר שהיא נדרשת לשלם. "אני עובדת היום ב'דירה דיסקרטית' בערך שלוש-ארבע פעמים בשבוע כדי לכסות את החובות ולשרוד", סיפרה. "כשהבטן כואבת – אני לא עובדת". סופיה תיארה בדמעות את חיי הדלות שלה ופרמה את המיתוס שנשים בזנות מתעשרות ומגלגלות סכומי עתק מתעשיית הזנות: "הילד שלי ישן עכשיו על הרצפה. אין אצלנו ריהוט. קודם נתתי לו את המיטה שלי אבל הוא נופל ממנה. אז העברתי אותו לרצפה. קיבלתי מהכנסייה מכונת כביסה ותנור. יש עוד קצת ריהוט בסלון שמצאתי ברחוב – שולחן קטנצ'יק לילד בחדר. היום עשיתי 200 שקל וקניתי אוכל הביתה".

נשים בזנות בדרום תל אביב
נשים בזנות בדרום תל אביב. "זה לא קל, אני חייבת לעבוד גם בימי מחזור. אני רוצה להרוג את כולם אבל נושכת את עצמי"צילום: אילן אסייג

כשנשאלה אם הם חווים מצבי רעב השיבה, "הילד לא רעב, אני כן לפעמים". כששאלתי אותה איך משפיעה עליה העבודה בזנות, ענתה: "זה לא קל, אני חייבת לעבוד גם בימי מחזור. אני רוצה להרוג את כולם אבל נושכת את עצמי", היא הפשילה את הסוודר, חשפה את זרועה ונשכה את עצמה להמחיש כשדמעות מציפות את עיניה. התמונה הזאת לא עוזבת אותי מאז. היא נצרבה עמוק בלבי.

לאורך שנות הסיקור חזרתי ופגשתי נשים חסרות מעמד שהגיעו לישראל כ"כלה בהזמנה" (תופעת בת של סחר בנשים) ממזרח אירופה ומהמזרח הרחוק; וקורבנות סחר ממדינות חבר העמים שנותרו בישראל והתחתנו עם גבר ישראלי – לרוב מהרשת שסחרה בהן, מתוך רצון להינצל, אך התבוססו בחיים אלימים. לכל האוכלוסייה הזאת נוספו באחרונה גם מבקשות המקלט מאריתריאה ומסודאן שנשאבות למעגלי הזנות או שסובלות מאלימות במשפחה ודלתות המקלטים לנשים מוכות פתוחות עבורן במשורה, ודלתות מרכזי השיקום לנשים בזנות סגורות בפניהן באופן מוחלט.

בשבוע שעבר התקיים דיון בכנסת בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי תחת הכותרת: "השקופות – נשים חסרות מעמד". מצער היה לגלות שאף גוף תקשורת לא התייחס לדיון ולא מצא לנכון להציף את הנושא הכאוב הזה. ממלאת מקום יו"ר הוועדה, חברת הכנסת מירב בן-ארי ("כולנו") הדגישה את האחריות של המדינה לטיפול בנושא ומיקדה את הדיון בנשים חסרות המעמד שמתמודדות עם אלימות בנסיבות שונות וכיום אינן זכאיות למרבית המענים הניתנים על ידי הרשויות לנשים נפגעות אלימות בעלות אזרחות ישראלית.

נ', אישה חסרת מעמד שהגיעה לישראל ממולדובה, אם לילדה בת שמונה, נשברה בבכי כשחלקה את סיפור חייה: "הייתי נערה חסרת כל והרגשתי שאין לי סיכוי בעולם הזה", סיפרה. "הכרתי גבר ישראלי באינטרנט שהבטיח שאם אגיע לישראל הוא ייתן לי הכל. הוברחתי ב-2001 ממצרים לישראל. הוא לקח לי את הדרכון והתעלל בי, עשה בגופי מה שרצה. הבנתי שעשיתי את טעות חיי. הוא אסר עלי לצאת או לדבר עם אנשים. יום אחד אזרתי אומץ וברחתי. הייתי ברחובות, לא היה לי שקל בכיס אבל העדפתי למות ברחוב מאשר אצלו בידיים.

"לאחר מכן נכנסתי להיריון מבחור ישראלי אחר שהכרתי, שלאחר מכן השתלט גם הוא על חיי. ברחתי עם הבת שלי למעון לנשים מוכות. עד היום אני בלי מעמד, בלי קופת חולים, בלי אישור עבודה ומשרד הפנים אמר לי לצאת מהארץ. לא בחרתי לחיות כאן באופן לא חוקי, אני מצטערת על טעויותיי אבל אם איאלץ לחזור למולדתי איענש על מה שאנשים שפלים גרמו לי. אני מבקשת שיתנו לי להישאר ולגדל כאן את בתי ולא במדינה שלא ראתה מעולם".

חברת הכנסת קסניה סבטלובה
חברת הכנסת קסניה סבטלובה. "אין שבוע שאני לא מקבלת פניות בנושא הזה"צילום: מוטי מילרוד

חברת הכנסת קסניה סבטלובה ("המחנה הציוני") שיזמה את הדיון הדגישה ש"אין שבוע שאני לא מקבלת פניות בנושא הזה". היא שירטטה איך הופכת הרשות לאוכלוסין המעלימה עין מהתופעה לגוף המנוצל על ידי הגברים הישראלים האלימים לדיכוי הנשים ולהתעללות בהן: "במקרים בהם מגיעה לישראל אישה שאינה ישראלית או יהודייה מחו"ל לצורך נישואים, בני הזוג פונים לרשות האוכלוסין לקבלת מעמד קבע ואז הבעל צריך לחתום באופן קבוע במשך חמש שנים על כך שהם נמצאים בזוגיות. לצד נישואים תקינים קיימים מקרים בהם הבעל מתעלל באשתו – פיזית, מנטלית, כלכלית ומינית. האישה חוששת להתלונן כי הוא מאיים שיפסיק את ההליך שמקנה לה מעמד. במקרה כזה שבו ההליך נפסק, היא מגורשת למדינת המוצא והילדים הופכים מיד לקלף מיקוח במאבק. במקרים אחרים, חודשים ספורים לפני סיום חמש השנים של התהליך, הגבר פונה לרשות ההגירה ואומר שהזוגיות הגיעה לסיומה ומבקש להחזיר את האישה למדינתה כמו סחורה שאפשר להחזיר לשולח".

חברת הכנסת סבטלובה ציינה עוד כי קיים מ-2006 נוהל במשרד הפנים שמכיר בכך שיש להגן על נשים מהגרות מוכות ומאפשר את הסדרת מעמדן אבל הנוהל אינו ידוע ונגיש לנשים. 

עלוה קולן, מקדמת מדיניות בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט) הוסיפה כי נשים מבקשות מקלט נפגעות אלימות במשפחה, כמו כלל הנשים חסרות המעמד מקבלות כיום טיפול ממשרד הרווחה רק במצב של סכנה מיידית לשלומן ולחייהן. לדבריה, "אין ליווי שוטף, אין זיהוי מוקדם, אין מרכזים למניעת אלימות. מי שנותן להן מענה הם רק המקלטים שעושים עבודת קודש, אבל בלי כלים כמו ביטוח בריאות והנגשה לשונית (אף אחד מהצוותים במקלטים לא דובר טיגרינית) קשה מאוד להעניק את הטיפול. הן גם לא זכאיות להבטחת הכנסה בזמן שהייתן במקלט ולא למענק הסתגלות כשהן יוצאות ממנו. רבות נאלצות לחזור לבית המכה כי אין להן איך לפרנס את עצמן ואת ילדיהן".

הנושא אינו חדש לרשויות הממשיכות לעצום עין ולהימנע מלטפל בתופעה. דו"ח מבקר המדינה מ-2014 התייחס לנושא בחריפות והפנה אצבע מאשימה למשרד הרווחה שהפקיר אותן. משרד הרווחה בתגובה פרסם תוכנית לטיפול בבגירים שאינם בני הרחקה הכוללת מענה לארבע אוכלוסיות מוחלשות, בהן גם קורבנות סחר ונשים חסרות מעמד שהן קורבנות אלימות. משרד הרווחה דרש לטיפול בתופעה תקצוב של 40 מיליון שקלים ממשרד האוצר. בדיון בכנסת התגלה כי משרד האוצר אישר בשנת 2017 העברה של 10 מיליון שקל למשרד הרווחה לצורך מימוש חלקי של התוכנית,  אך עד כה המדיניות לא מומשה. 

אפרת שרעבי, סגנית מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה מסבירה: "מאחר והתוכנית תוקצבה כרגע רק ב-10 מיליון שקל, היינו צריכים להחליט מי האוכלוסיות שהכי זקוקות למענה המיידי והוחלט להעניקו למי שזקוקים לטיפול בהגנה תחת קורת גג, 24 שעות ביממה במסגרת חוץ ביתיות. בימים הקרובים התקציבים יחולקו לטובת המכסות".

לשון אחר: 25% מהתקציב הועבר למשרד הרווחה כבר לפני חצי שנה. משרד הרווחה עשה שימוש אחר בתקציב שיועד לנשים חסרות מעמד נפגעות אלימות וקורבנות סחר ושוב דחק את האוכלוסייה השקופה הזאת לשוליים. חברות הכנסת בן-ארי וסבטלובה הזדעקו בצדק מההתעלמות מצרכי הנשים חסרות המעמד - קורבנות הסחר וקורבנות האלימות, והדגישו את חיוניות העזרה ומניעת הידרדרותן.

הדס דריקס, ראש דסק ברשות האוכלוסין וההגירה הסבירה כי הוועדה הבין-משרדית שדנה בבקשות אזרחות של אזרחים זרים מטעמים חריגים (הוועדה ההומניטרית) מתכנסת אחת לחודש ופועלת על פי קריטריונים ידועים. עוד לדבריה הנוהל של הפסקת הליך מדורג לקבלת אזרחות בעקבות אלימות מפורסם באתר וגם הפקידים מונחים להגיש בקשה אם מזוהה מקרה כזה. "מדי שנה יש כ-20 בקשות כאלה, הרוב מתקבלות. מי שמגישה בקשה מקבלת מעמד זמני עד תום הדיון בבקשה וכבר אינה חסרת מעמד. גם מקרים שלא עומדים בתנאי הסף של הנוהל אנחנו כן מעבירים לוועדה הבין משרדית", אמרה.

חברת הכנסת מירב בן ארי
חברת הכנסת מירב בן ארי. דרישה לשקיפות של ההליך לפיו מתקבלות ההחלטות הרות הגורלצילום: אמיל סלמן

חברת הכנסת חנין זועבי ("הרשימה המשותפת") העירה בצדק שההגנה הכי יעילה שישראל יכולה לספק לנשים אלה היא מעמד. "הנשים האלה חוות אלימות ומפחדות להתלונן כי זה יגרום להן לאבד הכל". חברת הכנסת זועבי ביקרה את אופן פעולת הוועדה לעניינים הומניטריים ברשות האוכלוסין וההגירה והצביעה על העדר השקיפות והקריטריונים העלומים של הוועדה והסחבת הבירוקרטית שבה היא מתנהלת.

עו"ד ליאת שטיינברג המייצגת נשים חסרות מעמד מוכות שפונות לוועדה ההומניטרית ציינה ש"בקשות רבות לא עוברות את הסינון של ראשי הדסק ברשות האוכלוסין וההגירה וכלל לא מגיעות לוועדה ההומניטרית. אני אישית מגישה יותר מ-20 בקשות בשנה, 95% מהן נדחות. האבסורד הוא שגם ילד בעל אזרחות ישראלית לא מקנה מעמד לאמא ואז נוצר מצב שגם האמא מגורשת וגם הילד".

הדיון ננעל בדרישה של חברת הכנסת בן-ארי לקבל ממשרד הרווחה את פירוט חלוקת התקציבים באופן שישקף איזה מענים בדיוק יינתנו לנשים חסרות מעמד נפגעות אלימות. כמו כן דרשה ממשרד האוכלוסין וההגירה פירוט של כל הבקשות של נשים חסרות מעמד נפגעות אלימות שהועברו לוועדה ההומניטרית ושקיפות של ההליך לפיו מתקבלות ההחלטות הרות הגורל.

יש לקוות שהצפת הנושא באמצעות הדיון בכנסת והפניית המבט למחדלי משרד הרווחה ולאדישות של משרד האוכלוסין תביא לטיפול הומאני בנשים חסרות המעמד, ושהממסד הישראלי לא ייראה בהן נשים שקופות אלא בנות-אדם.

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ