"איי פיל פריטי": האמנית חגית שחל מביאה את עולם החשפנות אל שדה האמנות

רקדניות העמוד המופיעות במועדוני חשפנות, דימויי הנשים הכלואות בתאי הצפייה ורקדניות נעדרות פנים. סדרת העבודות של חגית שחל מציגה את החשפניות כשקטעי גוף מקוטעים שלהן כרוכים סביב העמוד הפאלי בתנוחות המעלימות אותן ומבטלות את קיומן כגוף אדם שלם

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגית שחל, "איי פיל פריטי"
ורד לי
ורד לי

מתחם קרית-המלאכה בתל-אביב הפך בשנים האחרונות, כחלק מתהליך הג'נטריפיקציה, לסצינה אמנותית מובילה – בתי-המלאכה המקוריים שנזנחו הוסבו לגלריות ולחללי עבודה לאמנים. לצד הרוח האמנותית ששורה על המתחם ממשיכה להתקיים בו סצינת זנות רחוב קשה ושוברת לב של טרנסג'נדריות ושל נשים בזנות מכורות לסמים.

התערוכה "איי פיל פריטי" של האמנית חגית שחל, המציגה בימים אלה בגלריה "מקום לאמנות" במתחם קרית-המלאכה, מייצרת דיאלוג אמיץ ומרתק עם הזנות המבעבעת במתחם, שהחברה מעלימה מהן עין ומורגלת להסיט ממנה את מבטה ולהפקיר את האנשים הלכודים בה לגורלם.

על הקיר החיצוני של הגלריה מוצגת בימים אלה העבודה "הצילו!" של שרדר, אמן אורח בתערוכה, היוצר אמנות רחוב מחאתית ופועל תחת זהות בדויה. העבודה מורכבת משלושה סוגים של טקסטים המרכיבים את הקריאה לעזרה: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק והטאמבלר When He Pays Me, המציג עדויות של נשים בזנות שאספה האקטיביסטית טלי קורל; טקסטים מפורום צרכני המין "סקס אדיר" בהם מדרגים הזנאים את הנשים בזנות כמוצר צריכה לכל דבר; וטקסטים אינפורמטיביים של ארגוני המאבק בזנות. העבודה הוצגה לראשונה כמחאה מול מועדון החשפנות "הפוסיקט", והיא מוצגת כעת מחדש כשהיא ממוקמת בצדה החיצוני של הגלריה, ברחובות שבהם חולפים הזנאים ברכבם כשהם תרים אחר נשים בזנות.  

בחלל הגלריה מוצגות עבודותיה המטלטלות והפוצעות של שחל העוסקות ברקדניות העמוד המופיעות במועדוני חשפנות ובדימויי הנשים הכלואות בתאי הצפייה. סדרת העבודות מציגה את רקדניות העמוד נעדרות פנים, כשקטעי גוף מקוטעים שלהן כרוכים סביב העמוד הפאלי המצוי במועדוני החשפנות בתנוחות המעלימות אותן ומבטלות את קיומן כגוף אדם שלם.

חגית שחל, "איי פיל פריטי"

שחל יצרה את קווי המתאר של הרקדניות העמוד, פצעה בסכין החריטה, פרקה ושברה את גופן מתוך מטרה לפרק את המבט המחפיץ ולהחזיר אליהן את הכוח. "בתחילת היצירה הנשים היו שלמות אבל בהדרגה, ככל שעבר זמן", היא אומרת. "הן נעלמו והתפרקו לחלקים ונותרו רק איברי גוף מלופפים על עמוד פאלי".

"צבעי הסדרה בשחור, לבן ואדום עז, יוצרים דימויים ישירים הנראים כתמרור או כשלט בהפגנה", מציין אוצר התערוכה ניר הרמט. "שחל יוצרת בטכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. טכניקת הגילוף שלה הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה על לוח הלינוליאום, מחלחלת גם לתוכנן של העבודות המציגות גוף פצוע ומפורק".

סדרת העבודות נולדה כששחל חקרה ייצוגי אמנות סטריאוטיפיים נשיים שנעו בין עונג לכאב במסגרת התערוכה "מה את רוצה?" (גלריה אפרט, 2011). אז נחשפה לראשונה לסרטונים ברשת של רקדניות עמוד ושל מועדוני חשפנות, המרימים את המסך וממחישים באופן גלוי את הנעשה בזירות אלה. "מעולם לא הייתי במועדוני חשפנות ותפסתי עד אז 'ריקודי עמוד' כמעין ריקוד ארוטי כפי שזה שווק לציבור הרחב", אומרת שחל. "מעולם לא ראיתי את זה קורה לנגד עיני. המראה היה קשה וברוטלי. המון מהתנוחות של הנשים הן על הגחון, הן זוחלות. הן לא עומדות זקוף. ברגעים שהן מתייצבות ועומדות אז הן עם עמוד בין הרגליים".

הרמט, אוצר התערוכה, מוסיף: "הגוף השבור נערם וגדל להיות צל נשי הזוהר בתוך חושך דיו-ההדפס. אין בעבודות מקום, אין בהן זמן. יש רצף וערימה של גופים שנועדו לגירוי ולפורקן. העבודות מבקשות לייצר עמדת צפייה לא נוחה, מטרידה, כזו המעוררת מודעות לנושא ומסמנת את התעשייה הזו כמנוגדת לכבודן של הנשים, מנמיכה, פוגעת ומפלה".

מה תאמרי לאישה שעוסקת בריקוד עמוד במועדון חשפנות ורואה בזה אמנות, טוענת שזה מעצים אותה, שהיא אוהבת את זה ושזאת הבחירה החופשית שלה?

שחל: "אני לא יכולה להתווכח עם אישה שאומרת לי 'נורא כיף לי לעשות את זה, זה מעצים, זה אמנותי'. מי שאומרת את זה - נהדר. אבל אני בטוחה שגם אישה שאומרת את זה ומשוכנעת בזה, אז בתת ההכרה שלה גם היא יודעת שהיא משתפת פעולה עם תפיסת עולם שמנמיכה אותה ומשפילה אותה".  

שחל עבדה על התערוכה במשך כשנתיים, בתקופה בה המבט הציבורי המשפטי הופנה לסצינת החשפנות בתעשיית המין בישראל. באוגוסט 2017 קיבלה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן את עתירת עיריית רמת-גן שביקשה לסגור מועדון חשפנות ותיק במתחם הבורסה, ובפסק דין תקדימי שקבעה כי "החפצת נשים איננה בידור", ושבמקום מתקיימות "פרקטיקות של ביזוי, החפצת נשים ופגיעה בכבודן" – הפנתה את הזרקור המשפטי לניצול המחפיר המתקיים לאור יום; ובאוגוסט השנה קבעה פרקליטות המדינה הנחייה חדשה לפיה ריקודים צמודים במועדוני חשפנות ("לאפ-דאנס") יוגדרו כמעשי זנות וכנגד בעלי המועדונים ניתן יהיה לפעול באמצעות צווי סגירה, אי-חידוש רישיון עסק ואף כתבי אישום על הפעלת עסק ללא רישיון".

"זה לא השפיע על היצירה אבל בהחלט השינוי שהתחולל עודד אותי מאוד", אומרת שחל. "פסיקתה של מיכל אגמון-גונן חשובה מאוד ושינוי ההגדרה של הלאפ-דאנס למעשה זנות הוא מאוד משמעותי בעיני מאחר ואין לזה שום משמעות אחרת חוץ מאשר זנות. הלאפ-דאנס הוא ההתחלה, שהצעד הבא הוא בשביל להוביל את לקוח הזנות לחדר פרטי לשם צריכת מין בתשלום".    

בתערוכה מוצג קיר שלם של באנרים באדום, הכולל שמות בדויים שהנשים בתעשיית החשפנות והזנות משתמשות בהן כדי ליצור אשליה של יוקרה על מנת לפתות את צרכני המין, תוך שהן מוחקות את זהותן ואת השמות הפרטיים שלהן -  "לקסוס", "ריהנה", "נטלי", "לולה".

חגית שחל, "איי פיל פריטי"

"הגעתי לאתר אינטרנט אמריקאי שמייעץ לחשפניות ולרקדניות עמוד איך לבחור שם במה", מספרת שחל. "הם חילקו את זה לקטיגוריות, אבל המשותף לכולן היה - מה גברים אוהבים. "אז גברים אוהבים מכוניות יוקרה ולכן הציעו שמות כמו מרצדס, א לקסוס; גברים אוהבים משקאות אלכוהוליים ולכן הוצעו השמות – ברנדי וג'ין. זה נועד לעיניים גבריות, כי מה יותר מושך לראות הופעה של חנה או של רוקסי?".

לדברי שחל, "קיר השמות מתמצת את כל המסר של התערוכה – אלה נשים בלי זהות. שום דבר הוא לא שלהם – אפילו לא השם, אפילו הזהות שלהן מופשטת מהן".

במסגרת העבודה על התערוכה שחל נכנסה גם לפורום המקוון של צרכני המין. "אני הייתי בשוק. לא האמנתי שזה יכול להשפיע עלי בצורה כל כך קשה", היא אומרת תוך כדי שהיא מדברת על האפלה, הרוע והאכזריות והעיוות שמתקיימים באתר בו מדרגים לקוחות הזנות את הנשים והחשפניות בתעשיית הזנות בישראל. "אני רואה את תעשיית החשפנות -  ובכלל את כל הנושא מכל ההיבטים של שימוש בנשים כחפץ להעצמת האגו הגברי - כניצול. זה פוגע בי ובכל אישה באשר היא".

חגית שחל, "איי פיל פריטי"

שחל נולדה בתל-אביב. בנערותה למדה ציור ומוסיקה ובשנות העשרים לחייה הופיעה כמוזיקאית ג'אז. "אני לא פרופורמרית באופי שלי", היא אומרת בחיוך. "לא נהניתי להופיע. נהניתי לעשות מוזיקה, לנגן ולשיר עם אנשים ושלב כלשהו הרגשתי שאני צריכה לבחור בין שתי האהבות". שחל נסעה ללמוד אמנות באקדמיה החופשית בהאג שבהולנד. היתה לה להקת ג'אז, והיא מספרת בהנאה ניכרת על הופעה בפני המלכה יוליאנה במסגרת פסטיבל לרגל יום הולדתה, אבל האהבה לציור ולרישום הכריעה. היא התמחתה בליתוגרפיה, הדפס ותחריט.

במשך כשנתיים עבדה כמאיירת עבור רשת הטלוויזיה ABC NEWS ואיירה משפטים שמיקדו את תשומת לבה של התקשורת הזרה בישראל כדוגמת המשפט של הרב משה לוינגר, שפתח באש ב-30 בספטמבר 1988 מעמדה צבאית בחברון אל עבר פלסטינים שיידו אבנים, והרג את קאיד חסן סאלח ופצע את איברהים באלי. לוינגר הועמד לדין על גרימת מוות ברשלנות וריצה מאסר בין שלושה חודשים. "הייתי פעמיים בשבוע בבית המשפט", היא מספרת. "המשפט הזה לא עניין את התקשורת הישראלית אבל עניין מאוד את התקשורת האמריקאית". בהמשך עבדה כמאיירת בבתי משפט עבור חברת החדשות הישראלית ותיעדה ברישום את המשפטים של איוון דמיאניוק, אריה דרעי ויגאל עמיר. "יגאל עמיר היה מעיר לי שהציורים שלי הם 'על הפנים' ושאני לא יודעת לצייר", היא מחייכת.

שחל אף איירה בין השנים 2000-1992 את שערי המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות". בשני העשורים האחרונים היא מתמקדת ביצירה אמנותית ובלימוד ציור ורישום.

בימים אלה אף יצא לאור ספר אמנית ראשון שלה, "איי פייל פריטיי", המאגד את היצירות החדשות לצד עבודותיה מ-2011. ההיבט המגדרי נוכח בעבודותיה. בתערוכה "מה את רוצה?" עסקה בסדרת חיתוכי לינוליאום של נשים הארוזות, לבושות וכלואות בפרטי לבוש מיניים ופתייניים כדוגמת נעלי עקב סטילטו, מגפי עור מחודדי עקב ומחוכים. פרטי לבוש שנועדו לשרת עין גברית ומייצרים אלימות כלפי הגוף הנשי, כובלים את האישה, מגבילים את תנועתה ומכאיבים לה.

בתערוכה "גרייס קלי מרחוב אוליפנט" (גלריית המשרד, 2015) הציגה "אמהות רוחניות" כדוגמת קוקו שאנל, פרידה קאלו, סימון דה בובואר ואת מורתה אביגיל, דמות מחנכת שהעריצה כשהיתה בכיתה ג' בשל אישיותה והופעתה הנשית וההדורה ולבושה המוקפד והמסוגנן. לרגל התערוכה שחל אף התחקתה והגיעה למורה הנערצת, שהיתה בערוב ימיה.

"הפמיניזם פרץ לעבודה האמנותית שלי באופן מובהק יותר בשני העשורים האחרונים", היא אומרת. "אני ציירת שאוהבת מכחולים, צבע, רישום וקו רגיש אבל קרה משהו מעניין שככל שהתכנים של העבודות הפכו להיות יותר פמיניסטיים - העבודות הפכו להיות בטכניקה יותר קשיחה ופוצעת. אפשר לומר שהטכניקה הקשה הזאת הובילה אותי למקומות שזה התחבר עם התכנים שמרתקים אותי כיום".

חגית שחל, "איי פיל פריטי"

שחל היא מהמייסדות וחברת ועד המנהל של "העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר", שהוקמה לפני כשלוש שנים ומורכבת מחוקרות אמנות ואמניות. "מטרת העמותה היא להנכיח את העשייה האמנותית הנשית", היא אומרת. "לעודד מחקר על אמניות נשכחות ועל אמניות עכשוויות ולעודד ולתמוך בפעילות של אמניות בישראל. אנחנו יוזמות בין השאר תערוכות, ימי עיון, כנסים והרצאות".

בתערוכה בחרה שחל לארח את האמן שרדר. "נחשפתי לעבודה שלו מול מועדון הפוסיקט וחשבתי שהיא מטלטלת", היא מספרת. "יצרתי איתו קשר, שיתפתי אותו במה שהרגשתי והצעתי לו להציג איתי". "הזנות מאוד נוכחת במתחם קרית-המלאכה", אומר שרדר. "ולכן אני שמח שאני חלק מתערוכה שמציפה את הנושא הזה במיוחד בחלק הזה של העיר. הדהים אותי שאף אחד מהמועמדים לבחירות שהיו באחרונה לראשות העירייה בתל-אביב לא דיבר על מיגור הזנות ולא התייחס לנושא הזה בכלל. בשיח הציבורי הנושא הזה מתחיל לעלות אבל בשדה האמנותי הנושא הזה לא קיים בכלל, ואני שמח מאוד שניתנה פה במה מכבדת לזה".  

התערוכה מוצגת בגלריה "מקום לאמנות", בשביל המרץ 6, בקרית המלאכה, תל-אביב.

ב-16 בנובמבר 2018, יום שישי, בשעה 12:00 יתקיים אירוע רב-שיח בנושא "תעשיית המין בישראל מורכבויות וייצוגים", שינעל את התערוכה. הדוברות בדיון: ד"ר מיכל אגמון גונן, שופטת בית המשפט המחוזי, אשר הייתה הראשונה לפסוק באופן חד משמעי כנגד מופעי חשפנות בישראל; נינה הלוי, רכזת תחום להט"ב במרפאת לוינסקי ומתנדבת בפרויקט גילה להעצמה טרנסית מלווה ומדריכה נשים טרנסיות במעגל הזנות; שני נרדימון, קרימינולוגית שקומית, מנהלת "הלב 24/7", תוכנית לבני נוער וצעירים על רצף הזנות; עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות. מנחת הפאנל: ד"ר טל דקל, יו"ר העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ