"מאז שכתבתי את השיר הראשון על הזנות, אני לא מפסיקה" - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מאז שכתבתי את השיר הראשון על הזנות, אני לא מפסיקה"

מקבץ שירים של שורדות זנות, המוצגים בימים אלה בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, מבקשים לנתץ מיתוסים ולאפשר מבט מעמיק יותר על חייהן דווקא מבעד ל"סטריליות" האקדמית

תגובות
"היו מצבים ששכבתי על המיטה בבית הבושת ובכיתי בקול רם אבל אף אחד לא התייחס לזה"
Getty Images / iStockphoto

"הִנֵּה אֲנִי

עֵירֻמָּה בַּצֹּמֶת

וְהַכֹּל גָּלוּי.

אֵיפֹה אֲנִי -

בְּעֵירֹם? בַּצֹּמֶת?

בְּגָלוּי?

לֹא רְאִיתֶם אוֹתִי

מַטְרִיוֹשְׁקָה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁקְּנִיתֶם אוֹתִי

אֲבָל מָה שֶׁקְּנִיתֶם לֹא הָיָה

זֶה

סָחַרְתִּי רַק בַּכְּאֵב שֶׁלִּי

עַכְשָׁו אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ

מִלְּבַד הָאוֹר

אֶת הַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית בַּתְּכֵלֶת

אֲנִי רוֹאָה שְׁחוֹרָה עַל אָפֹר

הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָדוּן אוֹתִי

לִחְיוֹת אֶת גּוֹרָלִי?

הִשְׁלַכְתֶּם אֶת כָּל אַבְנֵיכֶם עַל

אֲחֵרִים

אוֹ נִשְׁאֲרָה עוֹד אַחַת בִּשְׁבִילִי?"
 

"הנה", שיר שכתבה ויקה, שורדת זנות, בת 51, נכלל בתערוכת שירים ייחודית שמוצגת בימים אלה בספרייה המרכזית למדעי הרוח והאמנויות על שם סוראסקי באוניברסיטת תל-אביב. "התחלתי לכתוב בפעם הראשונה לפני כשלוש שנים כשהייתי בהוסטל של אופק נשי (מסגרת שיקום לנשים בזנות מטעם משרד הרווחה ועיריית חיפה)", מספרת ויקה, "זה היה השיר הראשון שכתבתי, ומאז אני לא מפסיקה. הכתיבה פרצה במקביל לתקופת הניקיון מהסם ומהזנות כשהייתי צריכה לנקות המון מחשבות, לבטא את עצמי, לשחרר. אני כותבת מאז המון שירים וכולם ברוסית".

תערוכת השירים, המוצגת עד סוף החודש, נולדה מיוזמה משותפת של עידית רוזן, ספרנית בכירה בספריית סוראסקי ודוקטורנטית בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת תל-אביב ומרים גברעם, סטודנטית למגדר ולימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב ואקטיביסטית במאבק נגד הזנות. "תערוכת השירים נועדה להביא את הקול של הנשים עצמן ללא תיווך בצורה הכי מכבדת, ולא להציג נרטיב אחד מסוים בחייהן", אומרת גברעם, "החברה צריכה להבין שנשים בזנות הן בנות אדם ויש להן מבט משלהן על העולם הזה, מלים משלהן להמשיג את הזנות ושמנעד הרגשות והחוויות שלהן עשיר ושווה לקרוא איך העולם הזה משתקף דרך עיניהן".

גברעם שעבדה בעבר בדירת החירום של סלעי"ת (סיוע לנשים במעגל הזנות מטעם משרד הרווחה ועיריית תל-אביב), הממוקמת בתחנה המרכזית בתל-אביב סיפרה לחברותיה במהלך עבודתה בספרייה על המפגש העוצמתי עם הנשים בזנות. "היה מטלטל לשמוע אותה ולהיחשף למבט שלה על תופעת הזנות", מספרת רוזן, "הרגשתי שאנחנו נמצאים בספרייה ובאקדמיה בבועה סטרילית ושיש חשיבות לצד הדיון התיאורטי והייצוג הספרותי להפגיש את הקהל האקדמי עם עדויות אישיות ככל האפשר של נשים בזנות, לנתץ מיתוסים רווחים ולאפשר מבט מעמיק יותר על תופעת הזנות. רצינו לקשר את הצגת הנושא למילה הכתובה, לספרייה עצמה, ולהביא את הקול של הנשים עצמן. רצינו להכניס את קול הנשים בזנות לתוך עולם האקדמיה כי זה קול שנעדר מהמחקר האקדמי ואין לו נוכחות בשיח האקדמי".

ד"ר נעמה שפטלוביץ', מנהלת הספרייה המרכזית למדעי הרוח והאמנויות, אישרה את קיום התערוכה וגברעם החלה לאתר ולאסוף שירים מנשים שורדות זנות. היא פרסמה קול קורא בקבוצת הפייסבוק של עמותת "לא עומדות מנגד" שמפעילות נעמה גולדברג ועתר ארזי, ובנוסף הועברו אליה שירים שאספה בעבר מנשים שורדות זנות עורכת הדין מיכל לייבל בתקופה בה כיהנה כמנהלת המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.

נולדתי מדשא גבוה/ ויקה

"נוֹלַדְתִּי מִדֶּשֶׁא גָּבוֹהַּ

פְּרָחִים נָתְנוּ לִי שֵׁם

רוּחוֹת טָווּ לִי כֶּתֶר

וּבֹקֶר, הוּא הָיָה כָּל כָּךְ זוֹהֵר

וְשַׁרְתִּי שַׁרְתִּי שַׁרְתִּי

חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאֹשֶׁר

נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר

*

קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ

בָּכָה רַק רוּחַ קַר

בָּכָה רַק רוּחַ"

ויקה נולדה באוקראינה להורים שעבדו כמורים. את ילדותה היא מתארת כקשה וספוגה ביחסי מנוכר מאמה. היא נישאה לגבר יהודי ועלתה לישראל בגיל 24, איתו ועם בתם בת הארבע. בישראל אובחנה בתם כחולה במחלה קשה והתחוור להם שהיא גם לא זכאית לאזרחות. "הטיפול במחלה שלה היה כרוך בהוצאות גבוהות וברכישת תרופות יקרות", היא מספרת. יחסיה עם בעלה התערערו בהדרגה. "התחלתי לחפש עבודה ולא מצאתי כלום. שכרנו דירה והיינו בלחץ כלכלי. הייתי בחוסר אונים. יום אחד ראיתי מודעה בעיתון ברוסית - 'מחפשים בחורות רציניות לפרנסה טובה'. לא הוזכר כלום על זנות. חשבתי שזאת מודעה רגילה לחלוטין. באתי לפגישה עם בעלי ועם הילדה מרוב תמימות. הסרסור לקח אותי הצידה, דיבר בצורה מעורפלת וביקש שנתרחק מבעלי והילדה ולקח אותי לבית בושת. והוא אומר לי 'זאת העבודה'. סירבתי. חזרתי לבעלי ולא העזתי להגיד לו מה הציעו לי. אמרתי לו 'זה לא מסתדר, זה לא מתאים'. המשכתי לחפש עבודה. המצוקה הכלכלית החריפה. היחסים בינינו הידרדו. נפרדתי מבעלי והגעתי ממש לחרפת רעב. הילדה רעבה וצריכה ולאכול וצריך. צריך. צריך. והיה יום אחד שתפסתי את עצמי ואמרתי 'בסדר, אני אהיה סמרטוט של גברים כדי לטפל בילדה שלי. ככה כל יום נאבקתי בעצמי ושכנעתי את עצמי לעשות את הצעד הזה - למכור את הנשמה בשביל כסף לטפל בילדה".

איפה היה המקום הראשון שהתחלת לעבוד בו בזנות?

"בבן יהודה 49 בתל-אביב. זה היה נקרא 'מכון בריאות'. נכנסתי וישבתי עם הנשים בזנות שישבו שם ולא יכולתי להיכנס עם לקוחות זנות לחדר. הלכתי יום, יומיים, שבוע ולא היה לי אומץ לעשות את הדבר הזה. עד שהם החליטו שאני אכנס עם לקוח זנות ועם עוד אשה בזנות ולקוח ואראה מה היא עושה. היא היתה כמו 'מדריכה' שלי. היא דיברה איתי ברוסית בלי שהם הבינו והנחתה אותי מה אני עושה נכון ומה אני עושה לא נכון. ככה הם שברו לי את המחסום. היו מצבים ששכבתי על המיטה בבית הבושת ובכיתי בקול רם אבל אף אחד לא התייחס לזה. היה לי מאוד מאוד קשה מהרגע הראשון".

ויקה עבדה במשך שנים ארוכות בזנות ועד מהרה החלה להשתמש בסמים קשים. התמכרותה הביאה להידרדרותה לתחנה המרכזית בתל-אביב. "אף סרסור לא רוצה להעסיק במקום יוקרתי כביכול אישה מכורה ששוכחת להגיע למשמרת או שמגיעה אפופת סם", היא אומרת. "ככה מתחילה הידרדרות והגעה לכביש". שחזור ההישרדות בתחנה המרכזית, בה היתה לכודה שנים מעלה בה דמעות גם כיום: "את במעגליות בלתי נפסקת נכנסת לרכב, נפלטת עם כסף, רצה לסוחר סמים. ככה 24 שעות. בלי הפסקה. לקוח. מנה. סוחר סמים. לקוח. מנה, סוחר סמים. הכל מלווה בהזיות בלתי נסבלות של סמים – אדם שלא חווה את זה לא יכול להבין איזה הזיות חווים בסמים הקשים של התחנה המרכזית. הגעתי למצב שהייתי עם רגל אחת בקבר – התעלפתי והייתי במצב של אובדן חושים ממנת יתר והובלתי באמבולנס לבית חולים. רק אלוהים הציל אותי מהדבר הזה", היא ממררת בבכי. "אני כבר לא האמנתי שאני אצליח לצאת מזה. האמת שכבר לא רציתי לחיות. עשיתי הכל כדי למות. אבל יום אחד, שמעתי קול פנימי – 'קומי ולכי'. שמעתי את המילים האלה בטון של אהבה וכוח  וככה קמתי והלכתי והגעתי ל'אופק נשי' והתחלתי בשיקום שהצליח ונמשך עד היום".

על קיומה של תעשיית הזנות בישראל אומרת ויקה: "המדינה כיום מפוצצת בבתי בושת. אין לאנשים מושג כמה התעשייה הזאת נרחבת. אין למשטרה ולמדינה שום שליטה על התרחבות התעשייה. סרסורים מפתים ומגייסים היום נערות בנות 16-17 לתעשיית הזנות. צריך לעשות הכל כדי לצמצם את התופעה הזאת".

עד כה אספה גברעם 25 שירים מעשר משוררות. במקביל לקיומה של התערוכה גברעם ממשיכה באיסוף שיריים מנשים במעגל הזנות. "כוונתי להוציא לאור ספר שירה שיאגד את השירים שלהן", היא אומרת. "השירים שכתבו שורדות הזנות מאוד יפים", מוסיפה רוזן. "נדהמתי מיכולת הכתיבה והכישרון. הסתכלתי על זה בעיניים של בן אנוש לא של חוקרת. הייתי מלאת הערכה על האומץ, על היכולת להעביר חוויה מאוד מורכבת דרך מילים. זה הפעים אותי. השאיר אותי חסרת מילים".

"כל אדם שהוא אמן או יוצר רוצה שהיצירה שלו תגיע לציבור רחב", מוסיפה ויקה. "זה מרגש אותי שהכתיבה שלי תגיע לאנשים ואולי תיגע בליבם", אומרת ויקה. "לאנשים אין סבלנות הרבה פעמים להקשיב למצוקות האחר. אז אם דרך המדיום של השירה אנשים יבינו מה עברתי, יבינו משהו על חווית הזנות, יידעו שאפשר להיחלץ מזנות ומסמים, יפנימו שמהחושך אפשר לצאת לאור ואפשר לשנות וחשוב לשנות כי החיים קצרים ושווה לחיות אותם - אז זה בהחלט מרגש עד דמעות".

"השירים שנכתבו על ידיהן, ובקולן, מפגישים את הקוראים עם האישה עצמה ולא עם הייצוג הבדיוני או עם הפנטזיה של יוצרים על זנות או עם הייצוג הרווח של זנות בספרות. כשקוראים את השירים שלהן מתחוור מהי הזנות באמת, המורכבות שלה ואיך היא נחווית עבורן. הלוואי וזה ישנה תפישות ויגרום לאנשים להיות קשובים יותר ובני-אדם טובים יותר ולהושיט יד למי שלכוד בעולם הזה".

שיר אגרנט / המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות

שיר המאפרה / מירי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה

אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה, מְזֹהֶמֶת,

שֶׁאֵלֶיהָ אַתֶּם זוֹרְקִים אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּכֶם.

כִּי אַתֶּם שֶׁנּוֹתְנִים לִי עַל זֶה כֶּסֶף,

בְּעֶצֶם נוֹתְנִים לִי שְׁקָלִים מְלֻכְלָכִים,

עוֹדָפִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּכִּיסִים

וְאַף אֶחָד אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהֶם אוֹ צָרִיךְ.

אִם אֲנִי מַאֲפֵרָה זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנִי

שָׁוָה יְרִיקָה, שֶׁאֲנִי שְׁקוּפָה,

שֶׁאֲנִי פָּחוֹת טוֹבָה.

תַּגִּידוּ תּוֹדָה שֶׁבִּכְלָל הִסְכַּמְתִּי

לְהָכִיל אֶתְכֶם.

לַמְרוֹת שֶׁרֹב הַפְּעָמִים עֲשִׂיתֶם זֹאת

גַּם כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי, בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט,

בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת, בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת.

 

אֲבָל הֵי, מַאֲפֵרָה בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת.

קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹעֶקֶת.

 

וְאִם אֲנִי מַאֲפֵרָה אָז אֵין לִי רְגָשׁוֹת.

לֹא שָׂרַף לִי כְּשֶׁבְּתוֹכִי כִּבִּיתֶם אֶת בְּדָּלֵי

הַבְּדִידוּת שֶׁלָּכֶם.

 

לֹא הֻשְׁפַּלְתִּי כְּשֶׁיְּרַקְתֶּם מֵעָלַי אֶת הַיְּצָרִים שֶׁלָּכֶם.

פָּשׁוּט הָיִיתִי שָׁם. יוֹתֵר נָכוֹן, הַגּוּף הָיָה.

 

לִפְעָמִים עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה,

שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְרוֹפֵא.

אֲבָל לֹא סְתָם רוֹפֵא,

אֲנִי רוֹצָה רוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתִי מֵהָרְחוֹב,

יַעֲנִי מֵהַמַּצָּב הָרְחוֹבִי שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

 

עַד שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת,

גַּם הָרוֹפֵא אוֹהֵב לְעַשֵּׁן.

 

תערוכת השירים תינעל בסוף החודש. נשים בזנות ונשים שורדות זנות מוזמנות לשלוח שירים לכתובת המייל: poetrybysurvivor@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#