נשיות שחורה פורצת תחת מכבש המבט הלבן - שטח הפקר - הבלוג של ורד לי - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשיות שחורה פורצת תחת מכבש המבט הלבן

התערוכה "במקומה" בוחנת היבטים מגדריים בזהותן של טגיסט יוסף-רון ומימי טסמה-סיבהו, אמניות ישראליות ממוצא אתיופי, ביחס למסורת שינקו מבית ומנכיחה את האובדן האמהי שחוו

תגובות
טגיסט יוסף-רון ומימי טסמה-סיבהו במוזיאון ביפו
מגד גוזני

התערוכה "במקומה" מציגה עבודות יפהפיות של שתי אמניות - טגיסט יוסף-רון ומימי טסמה-סיבהו - הבוחנות היבטים מגדריים של זהות שחורה ביחס למסורת האתיופית, לאמהות והיעדרה, ולמודל היופי של האשה השחורה הנתונה תחת מכבש המבט הלבן.

התערוכה מייצרת מתח וניגודיות בין עבודות האמנות המנכיחות שחורות וזהות שחורה לבין החלל הבוהק בלובנו בו היא מוצגת במסגרת פרוייקט "אתר" במוזיאון יפו העתיקה. רישומי דיוקנאות עזים בפחם של נשים אתיופיות, כהות עור, שמבטן הישיר והחודר יוצר היפוך של מושא המבט ומערער על ההיררכיה בין הצופים לנצפים לצד עבודות רקמה וטקסטיל אורגות פרשנות מחודשת לרקמה האתיופית המסורתית, לתרבות ולייצוג היופי השחור.

"אתר" הינו פרויקט המתארח ומארח בשטח המוזיאלי מאז ספטמבר תערוכות, אירועי תרבות ואמנות ומשמש במקביל גם כסטודיו לאמנים מתחומים מגוונים. "המטרה היא שחלל התצוגה לא יהיה בבחינת קוביה לבנה, מנותקת מהאזור שבו הוא מתקיים. יש רצון לפתוח את המקום לעשייה אמנותית ולשיח מגוון", מסבירה ליא ציגלר, אוצרת ואמנית וגם המנהלת האמנותית של הפרויקט.

במבואת המוזיאון מוצבת עבודת קול - נערה צעירה, בתה בת ה-11 של יוסף-רון - מקריאה פואמה בשם "וידויה של קדרית" שכתב אחיה איינאו יוסף, ומוקדשת לסבתם תאטיי ולעיסוקה בקדרות, תחום שהיה חלק ממארג חיי הקהילה באתיופיה. עבודת הקול היא ביטוי של המשכיות בין-דורית החולקת כבוד למורשת וליצירה המסורתית האתיופית בשילוב של חקירה פילוסופית אודות האמנות. זו עבודה מסקרנת הפוגשת את הבאים למוזיאון ומלווה אותם בעלייה לחלל התצוגה. יוסף-רון מציגה חמישה דיוקנאות אקספרסיביים (בגודל מטר על 70 ס"מ) של נשים אתיופיות, דיוקן עצמי ורישום של קרובות משפחתה, בנות-דורה, בטכניקת פחם טבעי על נייר. במבואה מוצג רישום נוסף המתמקד בעיניים והוא מוקדש לאמה שמתה כשהיתה בת 16. 

חלל התערוכה "במקומה"
ברק רובין

"דיוקנאות הנשים מקיפות ומעמתות את הצופה", אומרת יוסף-רון, "המבט הישיר של הנשים יוצר היפוך כוחות. נוצרת חוויה שבה חמש נשים שחורות מסתכלות על הצופה. מעבר למבט החודר, הישיר, היה חשוב לי להנכיח בחללי מוזיאון נשים שחורות. אלה נשים שבדרך כלל נעדרות מהגלריות ומחללי המוזיאונים ולא מציגים אותן כמודל יופי. היה חשוב לי ליצור עבודות גדולות מאוד, עם דמויות נשיות שחורות שארשת פניהן מביעה אצילות, חוזק ויופי. אחד הרגעים הכי מרגשים עבורי בתערוכה היה לראות נשים אתיופיות צעירות מסתובבות בחלל הזה ונחשפות לדיוקנאות של נשים כהות-עור. חשוב לי שנשים שחורות ייראו את עצמן כמודל של יופי וכוח".       

יוסף-רון, בת 41, נשואה ואם לשלושה. היא נולדה באתיופיה לאב שהיה גזבר בחברת החשמל ולאם עקרת בית. בגיל שבע עלתה לישראל עם משפחתה במבצע משה. "מהעלייה לישראל אני זוכרת את המסע הרגלי מאתיופיה לסודאן", היא אומרת, "זה היה מסע קשה שנצרב לי בתודעה בגלל הרבה רגעי פחד וקטעי גבורה של אבא שלי, שהציל אנשים שנחלשו במסע והניס שודדים שתקפו אותנו".

בהגיעה לישראל שוכנה משפחתה במרכז קליטה בעתלית במשך חמש שנים. "זה זכור לי כילדות קסומה", היא אומרת, "בשנים הראשונות חיינו בינינו לבין עצמנו במרכז הקליטה. היינו מוגנים בתוך מרכז הקליטה אבל כל מפגש עם ישראל האמיתית, ביציאה מהמרכז היה קשה. אני זוכרת שימוש בשמות גנאי וביטויי גזענות כבר מהפעמים הראשונות". בגיל 12 עזבה משפחתה את מרכז הקליטה. "ממש פחדתי מהמפגש עם הישראלים", היא מספרת, "אבל השתלבתי במהרה והחשש נמוג".

בגיל 22 נרשמה יוסף-רון ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל. "הבחירה באמנות היתה טבעית, אצלנו זה במשפחה", היא אומרת בחיוך ומספרת על הירות יוסף, אחותה, אמנית שמתגוררת ומציגה בארה"ב ואחיה שלמד אריכטקטורה בבצלאל. "באתיופיה האחים הגדולים לימדו אותנו הקטנים לצייר באמצעות לוח", היא מספרת, "אני זוכרת את אמא רוקמת. תמיד היתה אווירה של יצירה בבית, כך שאף אחד לא התפלא שזה הכיוון שבחרתי".

הירות
ברק רובין
בתיה
ברק רובין
דיוקן עצמי
ברק רובין

כיום עובדת יוסף-רון כמעצבת גרפית וחיה ברעננה. היא הציגה בתערוכות קבוצתיות ובשנה שעברה הציגה בתערוכה זוגית יחד עם האמנית נירית טקלה באדיס אבבה במסגרת חגיגות 70 שנה למדינה. "התערוכה באתיופיה היתה חוויה מעניינת שבמסגרתה פגשנו גם אמנים מקומיים ואנשי תרבות", היא אומרת. "יש יצירה ענפה של אמניות ואמנים אתיופים הפועלים בישראל. זה נדחק לאורך השנים ונעדר מהגלריות ומהשיח האמנותי, אבל עכשיו יש כבר נראות גדולה יותר של האמנות האתיופית העכשווית שלא ניתן להתעלם ממנה. עבר מספיק זמן וכיום אנשים מהקהילה האתיופית כבר לא מחכים שייתנו להם. הם לומדים להגיע למוקדי כוח ולדרוש את מה שמגיע להם בעוגת השוויון".  

קודם כל תערוכה

החיבור בין יוסף-רון לטסמה-סיבהו נוצר על ידי "אידריס" - מיזם עצמאי לקידום אמנות עכשווית המנוהל על ידי ברק רובין, בן 31, אמן ואוצר בוגר בצלאל, ובת-זוגו ליביה טליאקוצו, ילידת איטליה, שהגיעה לישראל לפני כשש שנים ולומדת לתואר שלישי על הפאשיזם בצפון אפריקה. "המחשבה שעומדת מאחורי 'אידריס' היא לתת במה לאמנים שהם לא בהכרח מקושרים ושלפעמים זאת יכולה להיות אפילו התערוכה הראשונה שלהם", מסבירה טליאקוצו.

"רצינו ליצור תערוכה ממקום חברתי שקשורה למורשת אתיופיה ולאמנות אתיופית עכשווית", מוסיף רובין, "אבל יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש שמה שמוביל אותנו בראש ובראשונה זאת האמנות עצמה ואחרי זה הזהות והשיח של הפוליטיקה של הזהויות. כשפניתי ליוסף-רון החשש הראשוני שלה היה שאני רוצה להציג את שתיהן באותו חלל רק כי שתיהן אמניות אתיופיות. היה לה חשש שחיבור כזה נועד לדחוק אותה למשבצת האתיופית. הסברתי שאני מחבר ביניהן ממקום אמנותי טהור והקפדתי להיות נאמן לבקשה שלה - לאצור תערוכה שתישפט קודם כל כתערוכה אמנותית ולא בהכרח כתערוכה שמתויגת כאמנות אתיופית".

טסמה-סובהו, בת 29, דתייה, נשואה, תושבת נתיבות, סיימה בשנה שעברה את לימודי האמנות במכללה האקדמית ספיר בהצטיינות, וזאת התערוכה הראשונה שלה. "לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר", היא מחייכת ומספרת שהחלה עם סיום הלימודים לעבוד לפרנסתה בגן ילדים. היא נולדה באתיופיה לאב חקלאי ולאם עקרת בית ועלתה לישראל מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה. עד גיל שבע חייתה עם משפחתה במרכז קליטה בדרום וכשהיתה בת 18 נפטרה אמה.

מסוב
ברק רובין
רקמה שחורה
ברק רובין
תוספות שיער
ברק רובין

"הפנייה לאמנות לא היתה טבעית לסביבה שלי", היא אומרת, "אני תמיד ידעתי שאני אוהבת אמנות אבל זה לא היה מובן מאליו ללכת במסלול הזה. כיוצרת ניסיתי בהתחלה לברוח מהמקום הזה של העיסוק בזהות שלי, אבל בסוף חזרתי לזה, הפסקתי לברוח ויצרתי עבודות שמתכתבות עם הזהות אבל עם אמירה אישית ועם מבט ופרשנות חדשנית".

בעבודה המוצבת על הרצפה היא מחליפה את הרקמה האתיופית הצבעונית המסורתית ברקמה שחורה. "כשרקמתי את העבודה הזאת הבנתי שיש הרבה גוונים לצבע השחור", היא מחייכת.

בעבודה אחרת כולאת טסמה-סיבהו תוספות שיער בתוך מבנה עץ בצורת משושה. "העבודה מבקרת את משטור המראה השחור הנשי", היא אומרת. "תוספות שיער הן חלק מתכתיבי היופי העכשווי המנסים להתאים ולמשטר את מראה השיער של נשים אתיופיות ואפרו-אמריקאיות למודל יופי שזר להן".

לצד העצמת השחור והזהות השחורה מקפלת התערוכה גם את הנכחת האובדן האמהי. גם שם התערוכה, "במקומה", מעיד לצד הנכחת ההיעדר על ההתחייבות האישית להמשכיות. האובדן האישי נכרך בהנכחת הזהות השחורה: כך למשל אצל יוסף-רון רישומי הפחם נעים ברווח שבין היעלמות להופעה ואצל טסמה-סיבהו השימוש בצבע השחור מסמל גם אובדן. כך לדוגמה היא יוצרת מחדש את הכלי האתיופי המסורתי "מוסב" - שולחן קש עגול ונמוך שעליו צורות גיאומטריות קלועות בקש, שעליו מונח בדרך כלל מגש האינג'רה. "הכלי הזה מוכר לי מהבית ומהתרבות כצבעוני", היא אומרת, "הפכתי אותו לעבודת חלל בצבע שחור, גדולת-ממדים, כמעין דמות נשית, מרוקנת, שמרחפת באוויר".

"אני רואה בצבע השחור צבע יפה", היא מסכמת, "הרבה פעמים בתרבויות רבות שחור מקושר לדימוי שלילי ונתפש כמשהו מאיים. אני עצמי רואה ילדים שנבהלים ומתחבאים מאחורי ההורה שלהם בפחד בגלל צבע העור שלי ושומעת אמירות 'למה צבע העור שלה ככה?' הבחירה להנכיח את הצבע השחור נועדה להתמודד עם חווית אובדן, אבל זה נועד להנכיח באותה נשימה גם את צבע העור השחור במרחב, במיוחד במרחב מוזיאלי לבן וסטירלי, ולהנכיח צבע של זהות וצבע של קהילה".  

"במקומה", מוזיאון יפו העתיקה, מפרץ שלמה 10, יפו. שעות פתיחה - יום ו' ושבת 11:00-14:00.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#