לצלם את אום אל-חיראן בספירה לאחור - שטח הפקר - הארץ

לצלם את אום אל-חיראן בספירה לאחור

ספר הצילום "אום אל-חיראן - רגעי פרידה מהכפר" מספק הצצה מנקודת מבט נשית אל הווי הכפר לפני שיינטש. "הפחד שלי הוא השכחה. הזיכרונות שלי שייכים לכאן", אומרת אחת ממשתתפות בפרויקט

ורד לי
ורד לי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נשות אום אל-חיראן. בחורה יש שבטים נוספים, החופש שלנו כנשים ייפגע
ורד לי
ורד לי

אחרי שנים ארוכות של מאבקים משפטיים מתישים, הרס בתים, פשיטות משטרתיות ופינוי אלים שהסתיים במוות טראגי - הכפר הבדואי אום אל-חיראן שבנגב יינטש סופית בקרוב ויפנה את אדמותיו לטובת היישוב היהודי חירן. מאות המשפחות נמצאות בשלבים שונים של מעבר ליישוב הבדואי הגדול חורה, כחלק מהסכם הפיצוי שעליו חתמו בלית ברירה. כל שנותר להן כעת הוא לתעד כדי לזכור. 

ספר הצילום "אום אל-חיראן - רגעי פרידה מהכפר", מתעד מנקודת מבט נשית של תושבות הכפר את החיים בכפר הלא מוכר בנגב, שתושביו נאלצו באפריל 2018 לאחר מאבק ממושך, לחתום מאין ברירה על הסכם פינוי ומעבר ליישוב חורה. תקופת הפרידה מהכפר העומד להינטש תועדה על ידי קבוצת נשים  בדואיות שלוקחות חלק בפרוייקט "יסורנה - מצלמות למען זכויות אדם", הפועל בכפר בארבע השנים האחרונות מטעם "פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי". במסגרת הפרוייקט מקבלות המשתתפות מצלמת סטילס ומצלמת וידיאו, הדרכה מקצועית בצילום וחשיפה לנושאי זכויות אדם. הן נפגשות אחת לשבוע בבית בכפר, יוצאות לצלם ברחבי הכפר, מציגות את הצילומים במסגרת השיעור ולומדות לשכלל את שפת הצילום ולנתח את הצילומים תוך דיון על המצב בכפר ועל הווי חייהן כנשים בדואיות בחברה הישראלית.

"הפחד שלי הוא השכחה. חשוב לי לצלם כדי להנציח זיכרונות מהכפר ומהבית שלי", אומרת רימאל אבו אלקיעאן, בת 35, אם לחמישה שנולדה וגדלה בכפר. "אני מרגישה פחד מכיוון שהעתיד שלנו אינו ודאי. כשאני מצלמת - הפחד נעלם. לא חששתי לצלם גם כשבאו לבית שלי ונתנו לנו צו פינוי. המצלמה נותנת כוח". משפחתה של רימאל אמורה לעבור לחורה, אך בניית הבית טרם הושלמה. "אני מרגישה זרה בחורה. הבית שלי הוא פה. כאן נולדתי. אני שייכת לאום אל-חיראן. כואב לי לעזוב", היא מוסיפה.

5
2

במאמר יפהפה הפותח את הספר כותב הצלם והאמן מיקי קרצמן: "נראה שאין מעשה או פרויקט צילומי נכון ומדויק יותר מקהילה שמתעדת את עצמה. על אחת כמה וכמה כאשר התיעוד נעשה בידי נשים שיודעות שהן מצלמות בשביל הזיכרון של מקום שלא יהיה עוד. בזמן שהן מצלמות את סופו של אום אל-חיראן מתגנב ברקע מראה של היישוב היהודי שיבוא במקומו. טרקטור אחד הורס וטרקטור אחד בונה. אלה צילומים שנעשים תוך כדי ספירה לאחור...צילומי הנשים של אום אל חיראן טעונים באותה חרדה של העלול להיות, של עתיד מאוים".

ואכן, קשה שלא להבחין שהוצאת הספר לאור מלווה בעצב עמוק בקהילה. האירוע שאמור להיות מרגש, אפוף באווירת שבר בה מצויה הקהילה בימים אלה. בשיטוט באום אל-חיראן בצהרי היום ניתן לחזות שהכפר בעל הנוף הציורי עמוס בשלדי הריסות בתים של תושבים שנאבקו נגד הפינוי הכפוי, בתים נעולים שתושביהם הרימו ידיים ועברו בלית ברירה לישוב לחורה, ולתושבים המצויים בהליכי מעבר ושרויים בפוסט-טראומה קשה.

"הקהילה שלנו מתפרקת. יש ייאוש", אומרת אעישה אבו אלקיעאן, בת 45 ואם לשלושה ילדים, שצילומיה מופיעים גם כן בספר. "אנשים תלויים באוויר, גם אלה שעברו לחורה וגם מי שנשאר בינתיים כאן". אעישה נישאה לתושב אום אל חיראן בגיל 19. "היא נחשבת ל-144 של הכפר", מספרת הצלמת עדי לביא, שמלווה את הפרויקט ומכשירה את המשתתפות בצילום ווידיאו, "היא מאוד מעורבת ומעורה, מבחינה בכל תנועה, מתי נכנסים לכפר לבצע הריסה ומתי מתחיל פינוי. זה משתקף גם בצילומים שלה שהם מאוד פוליטיים".

1

פינוי חוזר חלילה

שבט אלקיעאן התגורר באזור בצפון הנגב המכונה ח'ירבת זובאלה עוד הרבה לפני קום המדינה. ב-1952 פינה הממשל הצבאי את בני השבט בכפייה מאדמותיהם ויישב אותם מחדש באזור יער להב. ארבע שנים לאחר מכן הם נעקרו בשנית כיוון שהשטח נדרש לשמש את המדינה. בני השבט הועברו למקום שבו נמצא כפרם כיום. השם אום אל-חיראן ניתן לו בהשראת ואדי חיראן והר חיראן המצויים בסמוך. למרות שבני השבט הם עקורי פנים ויושבו בכפר על ידי המדינה, אום אל-חיראן, הוא כפר לא מוכר שמעולם לא חובר לתשתית מים או חשמל. תושביו משתמשים בפאנלים סולאריים על מנת להפיק חשמל. כמו כן, אין בו גם שירותי חינוך או בריאות.  

ב-2002 החלו התושבים לקבל צווי פינוי והריסה לבתיהם בשל כוונת המדינה לפנות את בני השבט בשלישית, הפעם על מנת להשתמש באדמות לטובת הקמת ישוב יהודי בשם חירן שיאכלס תושבים יהודים בלבד. הכפר הפך באחת לסמל המאבק נגד פינוי תושבים ערבים לטובת יהודים והתפתח בו מאבק ציבורי ומשפטי ממושך שכלל הפגנות, פשיטות משטרתיות והרס בתים למכביר. הצעת התושבים להישאר באדמתם ולחיות בתוך היישוב היהודי - נדחתה בידי המדינה. במאי 2015 דחה בית המשפט העליון את עתירת התושבים נגד הפינוי והריסת כפרם ובכך הכשיר את הליכי הפינוי ואת הגדרתו של חירן יישוב ליהודים בלבד. עוד באותה שנה החלו העבודות להקמת חירן, שצפוי לאכלס כ-12 אלף תושבים.

יעקוב אבו אלקיעאן

ההסלמה במדיניות הרס הבתים באום אל-חיראן עלתה לכותרות ב-18 בינואר 2017. באשמורת לילה אחרונה כיתרו ופשטו על הכפר בהיערכות להריסת שישה בתים כוחות משטרה רבים. יעקוב אבו אלקיעאן, מורה, תושב הכפר, אסף את חפציו מביתו מאחר ולא רצה להיות עד להרס הבית. הוא נכנס לרכבו ונסע. שוטרים חמושים הורו לו לעצור. הם ירו מספר פעמים לעבר רכבו והוא נפצע אנושות ודימם למוות. הוא איבד שליטה על רכבו. הרכב האיץ והידרדר במורד הגבעה ודרס למוות את השוטר רס"מ ארז עמדי לוי ופצע שוטר נוסף.

מיד בסמוך לאירוע, מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, יצאו באמירות שמדובר בפיגוע דריסה מתוכנן. חקירת מח"ש קבעה כעבור שנה בדו"ח כי האפשרות שמדובר בפיגוע לא סבירה ושהנהג איבד שליטה על רכבו ונסע במהירות של כ-10 קמ"ש כתוצאה מירי השוטרים לכיוונו. עוד קבעו החוקרים שאבו אלקיעאן לא קיבל טיפול רפואי ודימם למוות לאחר שנפצע מהירי. אנשי שב"כ שבחנו את הזירה קבעו שהסבירות לכך שאבו אלקיעאן תכנן לדרוס במתכוון את השוטר נמוכה. ולמרות זאת באפריל 2018 החליט פרקליט המדינה, שי ניצן, לסגור את התיק מבלי לנקות אותו מאשמה. בכתבה שפרסמו ב"הארץ" גידי וייץ ויהושע (ג'וש) בריינר, נחשף כי למרות שחוות הדעת של מח"ש זכתה לתמיכת המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים, עורך הדין שלמה למברגר, בחר ניצן לפעול כך לאחר שהמפכ"ל אלשיך שוחח עמו על החקירה ולחץ עליו להימנע מלקבוע שזה היה פיגוע דריסה.

3

וכך, לאחר מאבק סיזיפי מתיש וטראגי הרימו תושבי הכפר ידיים וחתמו בלית ברירה על הסכם שבמסגרתו הם נדרשים להתפנות מאדמתם תמורת פיצוי ולעבור לעיירה חורה. עד כה עברו כ-10 משפחות (כ-100 איש). כ-300 משפחות נותרו באום אל חיראן כשבתיהם בתהליכי בנייה בחורה והם בשלבי מעבר.

"אנחנו לא שוכחות את יעקוב", אומרת אעישה בכאב גלוי, "הוא חי בתודעה ובמציאות והזיכרון שלו לא נמחק. השם שלא נישא בפינו כל יום. כשאני מספרת לאנשים על הריסות הבתים והפינויים יש לזה ערך כמובן, אבל כשאנשים נחשפים לצילום שלנו זה ממחיש באופן חזק יותר את הסבל שנגרם לנו, את האפלייה והגזענות". את האלבום, שבו גם צילומים רבים הלוכדים את מאורעות אותו היום הטראגי מעדשות המצלמה של הנשים, הקדישו הצלמות ליעקוב אבו אלקיעאן.

האלה אבו פריח. איבדנו מהתרבות ומסגנון החיים הטבעי

"חשוב לי שייראו מה אנחנו עוברים", אומרת אעישה."הצילום נותן לי אומץ וכוח להתמודד עם המציאות שלנו". כשהיא נשאלת איך היא מתייחסת לפינוי תושבי אום אל חיראן לחורה, היא משיבה: זאת גזענות מובהקת. הפחידו אותנו. כל יום באה משטרה והילדים נכנסו ללחץ ופחדו. דחקו אותנו לחתום על הסכם ולהתפנות. זאת גזענות. זאת לא בחירה, אילצו אותנו להתפנות. לא השאירו לנו ברירה אלא להתפנות. היא לוקחת נשימה עמוקה ומוסיפה: "הילדים שלנו משלמים מחיר כבד. במשך תקופה ארוכה אחרי שנחשפו להריסות בתים ופשיטות משטרה לכפר, הילדים שלי בפחד עמוק ובטראומה. הילדים שלי פחדו במשך חודש לצאת מהחדר, פחדו לנוע בתוך הבית מחדר לחדר. הילדים של כולנו מפחדים לישון בלילה".

בימים אלה משפחתה בונה בית על חלקת אדמה בחורה. "אני לא רוצה לעקור אבל זה לא בידיים שלי", היא אומרת. "השלמתי עם זה. החלום שלי הוא שנגור בבית בביטחון, בשלווה בלי שיבואו ויפלשו וייאימו עלינו ויפחידו אותנו".

חופש ומגבלות

האלה אבו פריח, בת 28, בוגרת לימודי תרבות במכללה האקדמית ספיר, ליוותה את הנשים הבדואיות והכשירה אותן לצילום סטילס. היא נולדה בכפר לא מוכר בדרום הארץ ומשם עברה עם משפחתה לרהט. "תהליך העבודה עם הנשים הציף לי זיכרונות ילדות", היא אומרת, "דרכן אני נזכרת בשורשים שלי, זה ממש מחייה לי את העבר. אני רואה לנגד עיני אוכלוסייה שמפונה ועוברת מטעם המדינה, ללא בחירתה, ליישוב אחר שזר לאורחות חייה. זה מסלול שגם המשפחה שלי עשתה ודרכו אני מזהה כמה איבדנו מהתרבות ומסגנון החיים הטבעי".  

"אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם", אומרת סחאר (שם בדוי), בת 27 ואם לחמישה שהצטרפה לפרויקט לפני כשנתיים. "אנחנו רואים מול העיניים איך מחברים את חירן לתשתיות, בעוד שאנחנו ביקשנו במשך שנים חיבור ומעולם לא זכינו. אנחנו סובלים מהפרת זכויות בסיסיות בכל תחום ורואים מול העיניים איך סוללים לחירן כביש חדש ומסודר". לאום אל-חיראן הגיעה בגיל 19 אחרי שהתחתנה עם תושב הכפר. "אני אוהבת לצלם את סביבת הבית", היא אומרת, "אני מצלמת את ילדי הקטנים, את העזים, הטבע, הנוף ואיך אנחנו אופים פיתות בחורף בטאבון. אני אוהבת להראות בצילום את הקשר למקום וכמה אום אל חיראן הוא כפר יפה. הצילום נותן לי תחושת שלווה. רוגע. כשאני מצלמת אני מרגישה שאני נושמת".

כל הנשים שלקחו חלק בפרויקט התיעוד המצולם עוטות חיג'אב ונמנעות מלתעד את פניהן בשל מגבלות המסורת. "הן אומנם לא יכולות לצלם את פניהן בגלוי", אומרת לביא, "אבל מתוך המגבלה הזו הן מוצאות בדרך יצירתית את החופש האמנותי שלהן". סחאר מספרת שבקרב הנשים קיים חשש שהמעבר לחורה יצמצם עוד יותר את החופש שלהן ויערים עליהן מגבלות. "באום אל חיראן אנחנו בני שבט אחד, הכל קטן, משפחתי, מוכר וצורת הבנייה שונה מחורה", היא אומרת, "אנחנו יכולות לפעמים לצאת מהבית בלי חיג'אב, יכולות לקרוא בקול אחת לשנייה, להתנהל בחופשיות בתוך הכפר. אין עלינו פיקוח נוקשה ומגבלות חמורות. בחורה זה שונה - זה מקום גדול יותר שמאוכלס בבני שבטים אחרים. אנחנו נצטרך ליווי בתנועה ממקום למקום. כל אורח החיים שלנו ישתנה".

בין הנשים התפתח דיון מרתק אם יש בכלל צורך בהגבלה ובפיקוח על תנועת נשים בחברה הבדואית. "הכל בהמתנה עכשיו", אומרת סחאר, "החלום שלנו הוא קודם כל לחיות על האדמה שלנו בלי שיעקרו אותנו". באלבום הצילום היא כותבת בטקסט המלווה את צילומיה: "אני חולמת שחיינו יהיו יציבים, שתהיה יציבות בבית ויציבות נפשית לילדים. לתקן דברים בבית שלי מבלי לחשוב שהוא ייהרס".

ורד לי
ורד לי |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ