ורד לי
ורד לי
 סתיו אתלן
קרדיט: סתיו אתלן
ורד לי
ורד לי

דיאנה

הִיא לֹא הָפְכָה לַאֲוִיר - שָׁמַעְתִּי

הָרוּחַ שֶׁלָּהּ צָפָה בִּרְחוֹב הַגָּלִיל,

הָרוּחַ שֶׁלָּהּ נוֹטֶפֶת זֵעָה וְזֶרַע,

הִיא כּוֹתֶבֶת שִׁירִים חוֹרְקִים

עַל דַּלְתּוֹת בָּתֵּי הַבֹּשֶׁת.

הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר הִיא פּוֹתַחַת

לָנוּ שַׁעַר הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ

שַׁעַר הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר הִיא מִתְפַּלֶּלֶת

הִיא פּוֹתַחַת לָנוּ שַׁעַר

הִיא פּוֹתַחַת

לָנוּ שַׁעַר

הִיא פּוֹתַחַת.

"דיאנה", השיר הפותח את היצירה "שירים לדיאנה", המאגדת שישה שירים המתייחסים להוויית הזנות הגיהנומית במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, נולד בלילה של חוסר שינה כשזיכרון של אישה טרנסג'נדרית שהיתה שנים ארוכות בזנות רחוב בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ומתה, הציף את המשוררת סתיו אתלן. "זה נולד מהרצון לראות אותה עוד פעם אחת בחייה. זה היה כמו מהלך שמאני, טקס סיאנס, שיר שהוא כתפילה, שבמהלכו זימנתי את קולה", מתארת אתלן. "כשסיימתי לכתוב את זה הרגשתי כמו וודי גאת'רי של הנשים, כמי שמדברת בשביל אלה שאין להן קול. קולן של נשים בזנות נמסר פעמים רבות דרך תיווך. היה חשוב לי להשמיע אותן באמצעות יצירה אמנותית בדרך הכי ישירה שאני יכולה. היה חשוב לי בנוסף להביא את המציאות שמתקיימת במתחם התחנה המרכזית וברחוב הר-ציון בצורה הכי אלימה וכנה שלה". 

מחזור השירים המטלטל ומלא הכאב של אתלן, אישה טרנסג'נדרית בת 26, יראה אור באנתולוגיה הספרותית "וילכו ויבואו בית אישה" בנושא תעשיית המין, זנות, סלאט שיימינג, אונס והשתקה. האנתולוגיה בעריכת המשוררת והפעילה החברתית לורן מילק מאגדת שירה, עדויות של קטינות וצעירות בתעשיית המין וסיפורים קצרים פרי עטם של נשים, טרנסג'נדריות וגברים העוסקים בטראומה המינית והשלכותיה במטרה לתת ביטוי פואטי לשורדות ולהעלות את המודעות להשלכותיה של הפגיעה המינית והטראומה המתלווה אליה. באנתולוגיה יופיעו יצירות של האקטיביסטית שורדת הזנות גל אמת, יוצרים מוכרים כדוגמת אפרת מישורי ואמיר מנשהוף, יוצרים בראשית דרכם וטקסטים שיופיעו בעילום שם בשל הרגישות שבחשיפה אישית. האנתולוגיה תראה אור בדצמבר 2019 בהוצאת טנג'יר. בימים אלה מתקיים קמפיין גיוס המונים שמטרתו לאפשר את הוצאת האנתולוגיה לאור ולייצר סדנאות כתיבה לנשים שורדות זנות על מנת לתת להן כלים כדי שיוכלו לכתוב בקולן.

מילק בוגרת בית הספר "מנשר" לאמנות. ספרה הראשון "דם הבתולה" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת "גוונים". ספרה השני, "פרפר פרלין", ראה אור ב-2013 בהוצאת "ספרא" וזכה בפרס אס"י לשירה (פרס האיגוד הכללי של הסופרים בישראל) . שיריה פורסמו במגוון כתבי עת ובאנתולוגיות והולחנו לאלבומים בין השאר על ידי רונית שחר וקורין אלאל. באחרונה יצא שיר חדש מצמרר ויפהפה "דניאל" שכתבה מילק וקורין אלאל הלחינה ומבצעת.

"בהיבט האישי, כמשוררת וכמי שחוותה בעצמה פגיעה מינית, אני מוצאת בשירה תהליך של שחרור וחופש", אומרת מילק. "הרעיון לאנתולוגיה נולד בעקבות ערב שירה שהשתתפתי בו. כשהקראתי את הטקסט שלי זה היה הטריגר למשבר. חשתי שיש איזה פחד בקהל לגעת בטראומה. שאני מרגישה מסומנת ושהיחס אלי הוא כאל חוצנית. חשבתי שיש מקום ליצור בית של מילים למי שבאות ממקומות של טראומה מינית. רציתי להביא את התהומות שאני חוויתי ואת החוויות של נשים נוספות ולייצר מקום שמכיל אותי ומכיל חוויות שעוסקות בנושאי אונס והשתקה, תעשיית המין, זנות, סלאט שיימיניג. אני רואה בפרסום הטקסטים האלה ערך רב מבחינה ספרותית וגם מבחינה חברתית".

מילק מדגישה ש"אנחנו פוגשות פחות סיפורים ושירים העוסקים בפגיעה המינית והשלכותיה, למרות שזו חוויה מרכזית בחייהן של נשים רבות. אני מבקשת באמצעות הכתיבה לבטא, לרפא, לעורר מודעות חברתית, לחזור למציאות היומיומית מהתופת. אני מאמינה שחשוב לייצר מקום עבור הקולות האלו שלא נשמעו, לא רק כחלק מהביטוי של הכותבות אלא גם בהנגשת טקסטים שלא תמיד קיבלו מקום במרחב הספרותי המוכר. אנה פרנק העידה ביומנה שכאשר היא כותבת היא מנערת מתוכה את תחושות הצער והכאב והאומץ שבה נולד מחדש: I can shake off everything if I write; my sorrows disappear, my courage is reborn. אני מאמינה באמירה הזאת ובחשיבות הכתיבה בתהליך עיבוד והתמודדות עם חוויות טראומתיות".

 סתיו אתל
"להעביר את הייצוג של הזנות בצורה הכי מציאותית"צילום: סתיו אתלן

עד כה פרסמה אתלן שיר אחד בלבד ב"מוסך" – מוסף מקוון לספרות. היא כותבת מקטנות וכשראתה את הקול הקורא שהפיצה מילק שלחה את "שירים לדיאנה". "כתבתי את השירים האלה ולא חשבתי שמישהו אי פעם יראה אותם. לא כתבתי במטרה לפרסם", היא מספרת. מילק זיהתה את הכישרון ומגדירה אותה בצדק רב, כתגלית של האנתולוגיה המצויה כעת בשלבי עריכה סופיים ומתעתדת לערוך את ספר השירה הראשון שלה שייראה אור בקרוב. "אני גאה להיות העורכת שלה", אומרת מילק. "חיכיתי לקול הזה שמגיע מהרחוב, מהסוף. זה קול שמחייה את המוות ומתאבק בו כמו מלאך בסולם יעקב. ידעתי בקריאה ראשונה שמדובר בקול חשוב שנעדר עד כה מעולם השירה".

אתלן החלה בתהליך ההתאמה המגדרית בגיל 19. "מגיל קטן הרגשתי שאני אישה", היא אומרת. "כשיכולתי התחלתי בתהליך ההתאמה המגדרית ללא היסוס".

מגיל צעיר החלה לצרוך אלכוהול וסמים. "בתחושה שלי נולדתי מכורה", היא אומרת. "לאבי היה ארון משקאות יקרים בבית. כשההורים היו בעבודה והייתי לבד בבית, הייתי מנסה כל משקה ורושמת הערות", היא מחייכת. "אף אחד לא הבחין אבל אני השתכרתי כבר משלב הבדיקות". היא התנסתה בג'וינט בגיל 12 וכשקיבלה ריטלין לטיפול בהפרעת קשב וריכוז הסניפה אותו מסקרנות. "היתה לי תפיסה רומנטית ורוקנרולית של מתבגרת על סמים בעקבות ג'ים מוריסון וניק קיב", היא אומרת. "בתקופת החטיבה ובתיכון כבר הבנתי שאני אוהבת סמים ואלכוהול אז חיפשתי את זה ומצאתי את זה. רציתי את הסמים. אני אוהבת את כל הסמים ונגעתי בכל הסמים".

ההתמכרות העמיקה והובילה אותה לצרוך סמים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אתלן נחשפה והתוודעה למכורות לסם בתחנה המרכזית ולזנות שמבעבעת במתחם. שירתה ספוגה בקולות של הנשים שהכירה – חלקן בחיים, חלקן מתות – ולגיהינום הזנות שמצויה במתחם התחנה המרכזית.

אלונה/ סתיו אתלן

אִם לֹא הָיִיתִי מְסַפֶּרֶת

לֹא הָיִיתָ מְנַחֵשׁ שֶׁהִיא אִשָּׁה.

כַּף הַיָּד הָעֵירֹמָה מֵעוֹר נִשְׁלַחַת

וּזְרוֹעַ נְטוּיָה פּוֹנָה אֶל עַל,

שִׁנַּיִם בְּצֶבַע בֹּץ         

מֻתָּזוֹת עַל כְּבִישׁ צַר.

הִיא אִשָּׁה עֲשׂוּיָה

כִּיסֵיִּּאֲוִיר מְבַעֲבֵעַ,

כּוֹרַעַת וּבוֹכָה.

לורן מילק
לורן מילקצילום: ינאי יחיאל

"התסכול האישי על נשים שהיה לי רצון להציל, ועזרתי להן ככל יכולתי אבל מצבן רק החמיר, יוצא אצלי באבל עצב ושירה", היא מספרת. "כאישה טרנסג'נדרית אני מסתכלת על העולם מבחוץ, זאת החוויה הקיומית המאוד בסיסית שלי, מישהי שמסתכלת החוצה ואז פנימה, רואה איך אנשים מתנהלים, איך אנשים מתנהגים, איך הם מרגישים, מדברים. זה מחדד נקודת מבט ובגלל חווית הקיום הזאת שיר כמו 'אלונה' יכול היה להיכתב".

30/ סתיו אתלן

בֵּין אָפֹר מְקֻשְׂקָשׂ לִוְרַדְרַד חֲלַקְלַק

בֵּין שָׁחֹר מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם לְלָבָן

שֶׁמֻּפְרָשׁ מֵהַפֶּצַע, בֵּין הַיָּרֹק בִּקְצֵה הָעַיִן

לְמִזְרָנִים קְרוּעֵי נֶפֶשׁ   

שְׁטָר וּמַטְבֵּעַ שׁוֹכְבִים עַל שֻׁלְחָן.

יֵשׁ פַּרְצוּפִים שֶׁגַּם אִמָּא לֹא תֹּאהַב

אִשָּׁה מְלֻכְלֶכֶת

הַתּוֹלָעִים לֹא יִטְעֲמוּ מִבְּשָׂרָהּ,

בֵּינָהּ לְבֵין הַקִּיר עוֹמֵד כֶּתֶם דָּם עַתִּיק

בּוֹ הִיא נֶחְבֶּטֶת שׁוּב וָשׁוּב.

רציתי להעביר את הייצוג של הזנות בצורה הכי מציאותית שלה בלי ליפות אותה ובלי לכער אותה", היא אומרת. "אני לא יכולה לחיות בחברה כשאני יודעת שיש בה זנות. חברה שיש בה זנות, היא חברה חולה. כשאני יודעת שמתקיימים בה דברים כאלה, כשאני יודעת איך רחוב הר ציון נראה. אני לא יכולה לחיות בעולם כזה ולשבת בשקט. מבחינתי כל אישה שעכשיו מקבלת מכות מלקוח זנות אז מבחינתי זה כאילו אני קיבלתי. זה ברמה הכי בסיסית של להיות בני אדם".

שדרות הר ציון/ סתיו אתלן

תִּקְרַת חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

מִתְפּוֹרֶרֶת, מַשִּׁילָה אָבָק

בְּצֶבַע עֹבֶשׁ  

עַל הַבֶּטֶן הַנְּפוּחָה.

כְּלָבִים נוֹבְחִים מִמְּכוֹנִיּוֹת

חֲלָקוֹת כְּתִינוֹק מִפְלַצְתִּי,

שָׁדַיִם קְטַנִּים נֶעֱרָמִים

עַל הַכְּבִישׁ בִּשְׂדֵרוֹת הַר צִיּוֹן -

פְּטָמוֹת זְקוּרוֹת, מְאֻלָּצוֹת

מְדַמְּמוֹת אֶל תּוֹךְ פִּיו שֶׁל רְחוֹב.

"שדרות הר ציון נכתב מעמדת 'הזבוב על הקיר'", היא מספרת. "שדרות הר ציון הוא רחוב שמזוהה מאוד עם זנות של נשים טרנסג'נדריות והוא רחוב מאוד מאוד אלים. השיר נכתב מנקודת מבט של להראות מה קורה בלב המאפליה. רציתי בכתיבה של השיר הזה להראות את הגועל שבזנות, את הלכלוך והזוהמה של הדבר הזה. יש משהו בעולם הזה של הזנות ושל הסמים שזה מחלחל לא רק לבני אדם, זה מחלחל לתוך האדמה. גם אם תלכי לשדרות הר ציון בשמונה בבוקר יש משהו במקום הזה, כמו אנרגיה שעולה של גועל, של רוע. אני מאוד מאמינה באנרגיה של מקומות פיזיים. אני מאמינה שיש מקומות כמו הר ציון שהם טמאים לתמיד. שום דבר טוב לא יכול לצמוח בהם. זה כמו ים המלח. אין חיים במקומות האלה. נהוג לומר שאושוויץ זאת אקס טריטוריה של הקיום האנושי, אז מבחינתי התחנה המרכזית והר ציון זה אקס טריטוריה של הקיום האנושי. זה מנותק לחלוטין, זה כמו חור שחור בעולם שלנו. זה משהו שמנותק לחלוטין מכל הדברים שסביבו. זה כמו מובלעה של חושך".

מזה כשנתיים וחצי שאתלן נקייה מסמים. "התעוררתי יום אחד והייתי עייפה", היא מתארת. "הרגשתי שאו שאני אמות או שאני אפסיק". חברה הציעה לפנות לקבוצת אן. איי למכורים אנונימיים. אתלן השתתפה בקבוצת אן. איי במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל-אביב והצליחה לחולל שינוי. "ראיתי בקבוצת האן. איי שיש שם עוד אנשים כמוני", היא משחזרת. "זה לא שכולם היו דומים לי וגדלנו באותו המקום בדיוק אבל הם חיו את החיים שחייתי. הרגשתי שיש להם את אותו חור בלב שלי יש. התמכרות זה דבר שבא מחוסר. מרצון אינסופי באהבה ששום דבר לא יכול למלא. הרגשתי שהם גם  מכירים את הרצון הזה למנת סם ומכירים את הייאוש הבלתי נגמר הזה ואת החושך הזה בנשמה שמתלווה להתמכרות". במשך חצי שנה הגיעה לפגישות אן. איי שלוש פעמים ביום ובנוסף החלה בטיפול פסיכו-סוציאלי בקהילה. היא שינתה כתובת מגורים ומצליחה להתמיד עד היום בדרך החדשה. "אמנות ממלאת אותי", היא אומרת. "היא הכוח העליון עבורי היא מה שממלא לי את החלל הזה". כיום היא מתעתדת ללמוד לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, לכתוב, לכתוב, לכתוב ובימים אלה היא מחפשת עבודה בתחום השיווק הדיגיטלי (הצעות מתאימות ייענו בשמחה).

אתלן מעידה שחשוב לה לקחת חלק באנתולגיה הספרותית "וילכו ויבואו בית אישה". "אני רואה בזה הגשמה של אידיאל האמנות בחברה", היא אומרת. זה ניסיון עצמאי לעשות פעולה שלא נעשתה עד כה. אנחנו לא מחכות לתקציבים מהמדינה ולמענקים  אלא פועלות באופן הכי חברתי וישיר. מעבר לזה שהיא נותנת קול לשירים, סיפורים ולעדויות היא נותנת לא.נשים את היכולת לכתוב על עצמן ולדבר בקולן בלי תיווך חיצוני".

מילק מוסיפה: "באנתולוגיה הזאת אני רוצה לנפץ את הסטריליות של המחנה הספרותי, ולהביע עמדה. תמיד חושבים שהנושאים האלה שאנחנו דנים בהם באנתולוגיה מתקיימים בשוליים של החברה. אבל זה לא שוליים. הדברים האלה לא כל כך רחוקים מאיתנו כמו שזה נדמה. אני העדתי בבית המשפט כנגד מי שפגע בי מינית ותהליך ההחלמה שלי נמשך עד היום. אני מרגישה שיש לי מה לומר על הנושא הזה ועל ההשלכות שלו. זה נושא שחשוב להאיר אותו ולהציף אותו ביצירה אמנותית. הוא נעדר מהכתיבה הספרותית ויש השתקה חזקה לגביו. אני לא מתעסקת במחקר ולא בפוליטיקה של הזנות ואני לא מייצגת עמותה או ארגון כלשהו אבל אני מסתייגת מלא להגיד כלום בנושא הזה. יש טקסטים עם קולות מגוונים וזה עולה מהרבה מהיצירות". 

לדבריה, "אלה ניצנים של פריחה ולבלוב של יצירות שנקברו מתחת להריסות חיים, ואני מגלה אותן ונותנת להן במה. אני מייצרת במה שלא היתה. זה לא כל כך לגיטימי ולא פופולרי. כשכותבים מהיכרות עם הטראומה יש בזה כוח, יש בזה סימון של חיים. זה בא ליילד את הרצונות של נשים שרוצות להביע את החוויה שלהן בבמה ספרותית מכבדת ולא ניתן להן עד היום מקום שכזה. מבחינתי כאמנית משוררת ואישה שעברה דברים לא פשוטים מחובתי לייצר את המקום ולעשות מקום עבורנו, כי אין לנו בית ואין לנו מקום. את כל מה שנחסם, הודר והושתק אני מביאה ללב השירה. זה לתת חופש לכתוב כי יש את כל 'האפיפיורים' האלה שניצבים בעמדות של כוח והם עסוקים בלחסום יצירות כאלה".

צל/ סתיו אתלן

הֶחְלַקְתִּי בֵּין הַסְּדָקִים

כְּמוֹ מֵי בִּיּוּב חֲמַקְמַקִּים,

אֲנִי צֵל שֶׁהִתְגַּלֵּם בְּבָשָׂר דָּהוּי

אֲנִי בָּשָׂר חִוֵּר לְלֹא שֻׁמָּן

אֲנִי בָּשָׂר שֶׁנִּקְצַץ וְהוּשַׁב לְצוּרָה

שָׁנִים שֶׁאֲנִי לֹא אֲמִתִּית.

האנתולוגיה תצא לאור בהוצאת טנג'יר בדצמבר 2019. ניתן ומומלץ לתמוך בפרוייקט בהדסטארט. בשבת יסתיים קמפיין הגיוס וטרם הושג היעד. אשמח אם תתמכו כדי שהאנתולוגיה תצא לאור ושורדות טראומה יעמדו בחזית המאבק ויובילו בקולן ללא תיווך את כולנו

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ