פה לא יאמרו לי "שכחת מאיפה באת?"

אחרי שעמדה מספר פעמים על סף סגירה, חונכת "המכללה" בית המשדרג מאוד את פעילותה למען שורדות זנות ושילובן בשוק העבודה. עבור הנשים זה לא רק בית ספר, זו קהילה שיקומית ובית תומך

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תלמידה ב"המכללה"
"את לקוחות הזנות אני לא סובלת. אני רואה בהם אפסים, אנשים שאי אפשר לקדם אותם"קרדיט: מגד גוזני
ורד לי
ורד לי

"יש לי תעודת סיום קורס מזכירות, סיימתי קורס תקשורת, אני לומדת אנגלית ברמת מתקדמים ואני משתתפת בקורס סייעות לגיל הרך" - כך מציגה בעיניים בורקות אחלאם (שם בדוי), ערביה בת 24, את ההשכלה שרכשה ב"המכללה - בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה". "מגיל קטן אהבתי ללמוד אבל לא היה לי בית מגן", היא אומרת, "הרבה שנים הייתי ברחוב ולא היה לי איפה להניח ראש, אז לא יכולתי לחשוב על לימודים. הייתי צריכה לחשוב על הישרדות הכי בסיסית".

קשה להכיל את סיפור חייה של אחלאם, קשה עוד יותר לחבר אותו לדמותה הקורנת ומלאת השמחה. אמה היתה אשה בזנות ומכורה לסמים שמתה ממנת יתר. אביה, מכור לסמים, מת אף הוא. היא נולדה עם מחלה כרונית הגורמת להתפרצות כאבים משתקים ולהתקפי חום. בקטנותה הועברה למשפחת אומנה, עברה מעשי אונס בידי האב של משפחת האומנה ועל ידי ארבעה מקרובי משפחתה המורחבת. היא דיווחה על המקרים והמדינה הורתה על העברתה למוסד לנערות בסיכון בחברה הערבית. קרובי משפחתה התנגדו לכך וחיתנו אותה בגיל 14 כדי למנוע זאת. לבסוף, הועברה למוסד לנערות ובו הידרדרה, לדבריה, לסמים ואלכוהול, והתגרשה כעבור חצי שנה. בגיל 14 וחצי ברחה ומצאה עצמה ברחוב, חסרת כל.

סרסורית החלה לשלוח את אחלאם לבתים פרטים ברמלה ובלוד וכך החלה את דרכה בזנות. "עבדתי ברחוב, במכוני עיסוי, במועדוני החשפנות 'בייבי דולס' ו'גוגו', ב'משרדי ליווי' וב'סוכנויות' ששולחים נשים ללקוחות זנות הביתה", היא משחזרת, "הייתי ברחוב כעשור, בלי משפחה, לבד בעולם הזה. מה היה אפשר לצפות שיקרה, שאגדל ואהיה עורכת דין? הסתובבתי ממקום למקום, מהוסטל לצעירים של משרד הרווחה לבתי לקוחות, בלי מקום לינה יציב משלי. את הזנות שנאתי תמיד. אף פעם לא אהבתי את זה. אף פעם לא התחברתי לעולם הזה. הגעתי לזה בגלל שלא היה לי מה לאכול ולשתות וכדי לממן את התרופה שתמנע את התקפי הכאב מהמחלה. את לקוחות הזנות אני לא סובלת. אני רואה בהם אפסים, אנשים שאי אפשר לקדם אותם".

סרטון שיצרה אחת מתלמידות "המכללה"

לפני כשנתיים פנתה אחלאם ל"המכללה" וכיום היא מגיעה אליה שלוש פעמים בשבוע. "אמרתי שאני לא רוצה יותר בחיים למכור את הגוף שלי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר שיגעו לי בגוף", היא מספרת, "קורס מזכירות שהשתתפתי בו נתן לי לפני הכל כלים לנהל את החיים שלי. מעבר להכשרה המקצועית, הביטחון העצמי שלי עלה ולמדתי דברים חשובים שקשורים לכישורי חיים בסיסיים, דברים שמעולם לא ניתנו לי בילדות. עד גיל 20, למשל, לא ידעתי בכלל איך מזמינים תור לרופא. היום אני ניגשת לבד לוועדות הביטוח הלאומי ומתפקדת באופן עצמאי בלי להזדקק לעובדת סוציאלית".

אחלאם נזקקת לזריקה אחת לחודש שעלותה 5,000 שקל. "אין לי כסף לממן את זה. אני לוקחת משככי כאבים ומגיעה ללמוד", היא אומרת, "כשאני באה למכללה, אני שוכחת מכל הכאבים שלי ומכל הצרות. זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בית, תחושת משפחה ושדואגים לי. אני חווה בדידות קשה ביום-יום ופה יש לי המון חברות. אף אחת לא שופטת את השנייה. כאן אף פעם לא יאמרו לי לדוגמה 'שכחת מאיפה באת?''"

אחלאם דוברת עברית רהוטה וחולמת להשתלב בשוק התעסוקה. "אני רוצה להיות כמו כל אשה אחרת שיש לה חיים נורמליים ולעבוד בעבודה רגילה. כרגע, עם המחלה ובלי הזריקה, זה לא אפשרי, אבל אני מקווה שאצליח לאתר תרומה ולעבוד. עד אז אני לומדת כל קורס שיאפשרו לי", היא מחייכת באופטימיות. "הכי אני רוצה לפתוח בית יתומים או מקום מחסה לנערות בזנות, כדי להציל את אלה שנמצאות במקומות האיומים שבאתי מהם".

בית חדש

בימים אלה חוגגת "המכללה" את מעברה למבנה משלה. זו הפעם הראשונה שהעמותה זוכה למקום משלה וממנו תמשיך לספק לנשים סיסג'נדריות וטרנסג'נדריות קורסים חינמיים בתחומים שונים ומגוונים: טבחות וקונדיטוריה, סייעות וטיפול בגיל הרך, עיצוב בית, מכירות, בניית אתרים, מזכירות, מכונאות, וכן סדנאות לכתיבת קורות חיים והכנה לראיונות עבודה. בנוסף קיימים גם קורסים באנגלית ובעברית, וזאת מתוך ההבנה שרבות מהנשים נעדרות השכלה תיכונית ולעתים אף חסרות ידע בסיסי בשפות הללו. על לוח המודעות במבנה החדש מצוינים גם קורסים בתחומים חדשים שנפתחו לאחרונה, כמו הוראת פילאטיס, "מרעיון לקמפיין", תקשורת, מחזאות וכתיבה, שיווק דיגיטלי. 

החלל החדש כולל שלוש כיתות מעוצבות ומתואמות לצרכי הנשים (רבות מהן סובלות מהפרעת קשב וריכוז), פינת מחשב, מטבח המציע שפע של תרומות מזון שהנשים יכולות לקחת הביתה או ארוחה עשירה לפני התחלת השיעור. במקום מצוי גם חדר הכולל מוצרי הלבשה והנעלה אופנתיים ומוצרי חשמל ואלקטרוניקה חדישים שנתרמו עבור הנשים הלומדות. בארבע שנות פעילות "המכללה" השתתפו 131 נשים השתתפו בקורסים, מתוכן 125 יצאו ממעגל הזנות. 90% השתלבו במעגל התעסוקה. אל המכללה הן מגיעות בהפניית ארגונים המטפלים בנשים בזנות, כדוגמת סלעי"ת, מרפאת לוינסקי, המרכזים לטיפול בהתמכרויות, ההוסטל לאסירות משוחררות וממקלטים לנשים מוכות.

לוח מודעות ב"המכללה"
לוח מודעות ב"המכללה"צילום: מגד גוזני

"הכיתות מלאות", מציינת בשמחה איריס שטרן-לוי, מנהלת ומייסדת העמותה. "המקום החדש מאפשר להן להרגיש שהן חלק מקהילה. הבעיה הגדולה היא הבדידות שאופפת כל אשה בזנות וכל אשה שיצאה מהזנות". לדבריה, המגוון של הנשים הלומדות הוא עצום. "הכיתה יודעת להכיל פליטות שמגיעות ממקלט לקורבנות סחר ובקושי דוברות עברית ועד נשים עם תארים אקדמים שמגיעות אלינו מרוסקות ובמצב שהן לא מסוגלות להרים עיניים, לא יכולות להישיר מבט ולהוציא קול", היא אומרת.

שותפתה של שטרן-לוי להקמת העמותה ולניהולה, טל חמווי-גרנות, מוסיפה: "הרבה פעמים אנשים תוהים 'הקורס הזה יספק להן עבודה יציבה?' זה יספק להן פרנסה?' חשוב לנו לתת להן כלים ואפשרויות להגשים את חלומותיהן ולא להיות בהכרח תקועות בעבודות ניקיון. אין כמובן פסול בעבודות ניקיון, אבל חשוב שהן יוכלו להמריא למקומות שמשקפים את את הבחירה האמיתית שלהן".

מייסדות "המכללה" שוקדות כעת על הקמת ספרייה פמיניסטית בעברית, ערבית ורוסית הכוללת ספרי עיון, פרוזה ושירה. "חשוב לנו להיות מרכז מידע בנושא", הן מסבירות. "הרבה מהן לא מגיעות לתכנים האלה וכשהן נפתחות אליהם זה מחזק אותן ולוקח אותן למקומות טובים יותר. נשמח לתרומות", אומרת שטרן-לוי ומצביעה על הקירות הצבועים בצבעים נעימים ומבטיחה בצחוק מתגלגל: "בקרוב יהיו על הקירות האלה תמונות של נשים פמיניסטיות מעוררות השראה".

שיעור בכל מצב

באוגוסט 2018 תיעדתי עבור "הארץ" את פעילות "המכללה", בימים שבהם היתה על סף סגירה ונטולת בית. בשנה האחרונה חל שינוי גדול: העמותה נכללה בתוכנית "הכוורת" של קרנות הביטוח הלאומי וג'וינט ישראל, וקיבלה ליווי ומענק בסך 200 אלף שקל. "סכום הכסף הזה איפשר לנו לעבור למבנה החדש ולהרחיב את הצוות", אומרת חמווי-גרנות, "יש לנו כעת מנהלת משרד ברבע משרה ורכזת השמה בחצי משרה האמונה למצוא לבוגרות הקורסים עבודה".

פינת ישיבה ב"המכללה"
פינת ישיבה ב"המכללה"צילום: מגד גוזני

הדאגות, עם זאת, לא נעלמו. העמותה ממשיכה להתקיים בעיקר מתרומות עצמאים ומקרנות פרטיות, וללא סיוע ממשרד הרווחה. מדוברות משרד הרווחה נמסר: "'המכללה', כמו כל עמותה אחרת שעומדת בכללי ועדת העיזבונות, יכולה להעביר בקשה לקבלת תמיכה מקרן העיזבונות. אם הבקשה תימצא תקינה, היא תועבר לבחינת הגורם המקצועי במשרדנו. המשרד נמצא בהליך בחינה של מודלים להכשרות מקצועיות ולימודים עבור שורדות זנות. הואיל ונדרשת התאמה ייעודית לאוכלוסייה זו, המשרד נמצא בקשר מול מספר גורמים הפעילים בתחום, לרבות 'המכללה'".

"השטח מתחיל כבר להתנהג כאיו החוק לאיסור צריכת זנות כבר מיושם", מעידה חמווי-גרנות. "לקוחות זנות מפחדים לבוא, הצריכה פוחתת ויש הרבה פניות מצד נשים בזנות להגיע לשיקום. זה מגביר את הביקוש גם אצלנו. עוד ועוד נשים מגיעות ומבקשות ללמוד. עוד ועוד נשים שעובדות בזנות מתחילות לחפש אלטרנטיבה תעסוקתית".

ומה אתן מגלות?

שטרן-לוי: "הן לא רוצות זנות יותר. הן עייפות מהזנות. הן רוצות חיים אחרים".

באיזה מצב כלכלי הן מצויות?

"עוד לא פגשנו אשה אחת, גם בקרב המשכילות עם תואר, שיש לה כסף. ההיפך, כולן מסובכות מבחינה כלכלית. יש להן חובות, עיקולים, אין להן אפילו חשבון בנק. יחד עם זאת אנחנו רואות מוטיבציה חזקה לשינוי. הן מגיעות לכאן בכל מצב. לא מוותרות על השיעור גם אם הן אחרי משמרת ארוכה בזנות. היו מקרים שהן הגיעו חבולות מלקוח ועדיין כל מה שעניין אותן היה לא לפספס שיעור וללמוד. זה נותן להן המון כוח לפעול".

תלמידה מתרגלת ב"המכללה"
תלמידה מתרגלת ב"המכללה"צילום: מגד גוזני

עד כמה שוק התעסוקה פתוח לקבל אותן ללא סטיגמות ולאפשר להן תעסוקה רווחית?

חמווי-גרנות: "לצד סיפורים יפים ומעוררי השראה על השתלבות, בשוק התעסוקה יש עדיין הרבה חסמים. אנחנו מאמינות שלשלב אשה בוגרת מהמכללה זאת שליחות חברתית אמיתית, אבל נדרשת תוכנית ממשלתית מסודרת שתאפשר עידוד מעסיקים, מתן תמריצים, הסברה, ליווי ותמיכה. צריך לזכור: אשה שעוברת בהצלחה שיקום נפשי אך אין לה אופציות תעסוקה, עדיין נמצאת בסיכון לחזור לזנות. אם היא לא תוכל להתפרנס ולהתקדם, היא עלולה לחזור לשם".

רובוט-גופה

מישל (שם בדוי), ילידת רוסיה, בת 33, היא אם לילד בן ארבע שהחלה לפני כחודש לעבוד במקום ייעודי לשורדות זנות. אמה עבדה בזנות והיתה מכורה לאלכוהול, אביה היה בבתי כלא שנים ארוכות. היא עברה פגיעה מינית בגיל פעוט. עיניה נמלאות דמעות כשהיא מסגירה זאת. מישל גדלה בבית יתומים ובגיל 17 עלתה לישראל במסגרת הסוכנות היהודית. "אני לומדת מחדש לקום בבוקר ולהסתגל למסגרת. לגדול עם אבא ואמא שלי זה היה לגדול באווירה של בית זונות", היא אומרת, "אני יודעת שזה משפט חזק, אבל הוא אמיתי. כל הילדות שמעתי על זנות וידעתי מה זה. כל הילדות כיוונו אותי שזה הולך להיות העתיד שלי. עליתי לישראל כדי לשכתב את נתיב החיים שלי, לברוח מהגורל שלי".

מישל התגייסה לצה"ל ובגיל 19 החלה לעבוד במועדון חשפנות בתל-אביב. כעבור חצי שנה שוחררה מהצבא ומאז עבדה בזנות במשך עשר שנים. "עבדתי כחשפנית במסיבות רווקים, עבדתי בזנות במועדוני חשפנות, במכוני עיסוי,בדירות דיסקרטיות, במצלמות אינטרנט ועם 'ספונסרים'. אף פעם לא הייתי מכורה לסמים או לאלכוהול. הייתי מכורה רק להרס עצמי, לכסף הנזיל, לתשומת הלב ולחום. הייתי על סף השלמת תואר ראשון, אך לא סיימתי. צברתי המון תעודות בהמון קורסים. הייתי אוגרת כסף, אבל אף פעם לא היה לי מספיק והייתי חוזרת לזה. יכולתי לעבוד בעבודה רגילה לגמרי ובלילה ללכת ולהשלים הכנסה בזנות. זה תמיד היה שם".

מה שגרם למישל לשנות כיוון לצאת מהזנות הוא האימהות. לפני כשנתיים החלה טיפול בסלעי"ת וב"המכללה" השתלבה בקורס תקשורת.

במה המסגרת הלימודית הזאת הועילה לך?

"קודם כל הביטחון הזה שאת מרגישה להגיע ללמוד במקום כמו שאת, בלי להתחבא, בלי מסיכה. בכל מקום אחר שבאתי ללמוד - ולכן לא הצלחתי באמת לסיים תואר או להתמיד - לא הבינו מאיפה אני באה, מה אני עוברת, מי אני. לא הבינו מה עברתי בלילה כשבאתי בבוקר, וכשהיו שואלים אותי למה לא הכנתי שיעורים - לא יכולתי להסביר שלא ישנתי בגלל משמרת בבית בושת או שלא אכלתי כלום ואני רעבה. פה מקבלים אותי כמו שאני בהבנה גדולה. אם הייתי מגיעה למקום כזה בגיל 19 לא הייתי מגיעה לזנות. המקום הזה הוא מפלט עבורי".

תלמידה ב"המכללה"
תלמידה ב"המכללה"צילום: מגד גוזני

נטשה (שם בדוי), בת 34, עובדת ב"המכללה" כאם בית בחצי משרה. היא מקבלת את התלמידות בחיבוק, משוחחת איתן ומציעה להן קפה. פגשתי אותה לראשונה כשהשתתפה בקורס אנגלית ועשתה את ימיה הראשונים מחוץ לזנות. כיום היא בלימודי אנגלית למתקדמים ונרשמה לקורס הוראת פילאטיס ולקורס הפקה. "לפני חודש חגגתי שנה מחוץ לזנות", היא אומרת בגאווה גלויה, "קשה לצאת מהעולם הזה. יש הרבה נפילות בדרך. ברגע שיש לך בעיה כלכלית את אומרת לעצמך 'טוב, פעם אחרונה'. אבל הפעמים האחרונות שחזרתי לעבוד בזנות עלו לי באשפוזים פסיכיאטריים".

נטשה עלתה לישראל בגיל חמש מבריה"מ לשעבר. היא עברה התעללות מינית מתמשכת מגיל שש ועד 12 על ידי קרובי משפחה, וכשניסתה לספר לאביה הוא אמר לה שהיא מדמיינת. בגיל 16 החלה להשתמש בסמים ובאלכוהול ובגיל 22 החלה לעבוד בזנות. "אני מכנה את המצב של הזנות 'רובוט-גופה'", היא אומרת, "אני כבר לא במצב הזה, אבל יש נזק נפשי גדול שצריך להתמודד איתו. שנים ארוכות מאוד רציתי לצאת מהעולם הזנות ולא הצלחתי לבד. בזכות הטיפול הנפשי והשילוב עם השיקום התעסוקתי - הצלחתי. אני מרגישה שהייתי סגורה בשנים של הזנות ושהרבה דברים לא היו בטווח האפשרויות שלי. 'המכללה' זה מקום תומך ובית שמאפשר לי להיפתח, ללמוד, להתקדם", היא מחייכת וממהרת להיכנס לשיעור.

ורד לי

ורד לי | |שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ