עוכבה החלטת רשות האוכלוסין לגרש קורבן לסחר בנשים, אם לבן 12

אשרת השהייה של סופיה (שם בדוי), שסיפורה נחשף ב"הארץ" ב-2018, תוארך עד להחלטה סופית בעניינה. "היא מלאת ציפייה לעתיד ומקווה שלא ינתקו אותה מבנה" מסרה פרקליטתה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית בושת בתל אביב, ב-2017
בית בושת בתל אביב, ב-2017צילום: מגד גוזני

בית הדין לעררים בירושלים עיכב השבוע את החלטת רשות האוכלוסין וההגירה לגרש מישראל אשה בת 41 שהיא קורבן לסחר בנשים. החלטת הדיין אילן חלבגה תאפשר לאשה, סופיה (שם בדוי) להסדיר את נשימתה, לפחות לפרק זמן מסוים, ולא להיפרד מבנה בן ה-12, שנולד בישראל והוא אזרח ישראלי. אשרת השהייה שלה תוארך עד להחלטה סופית בערר.

בהחלטתה מהחודש שעבר של הוועדה הבין-משרדית המייעצת בנושאי מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, כתב מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ' שלמה מור יוסף, כי "לא מצא טעמים הומניטריים מיוחדים" המצדיקים מתן מעמד לסופיה, וזאת חרף העובדה שבנה הוא ישראלי לכל דבר ובנוסף סובל מקשיים רגשיים. "ככל שהמבקשת תבקש להעמיק את הקשר עם בנה, היא תוכל לעשות כן במגוון אמצעים ובין היתר ביקורים, שיחות טלפון, וידיאו וכיו"ב", כתב. גירושה של סופיה היה אמור להתבצע בתוך 30 יום.

"סופיה מצאה בימים האחרונים מקום עבודה חדש וחזרה לעבוד כטבחית במסעדה", מסרה עו"ד גלית לובצקי, המייצגת את סופיה ומשפחתה והגישה בשמה את הערר. "היא מלאת ציפייה לעתיד ומקווה שלא ינתקו אותה מבנה".

סיפורה של סופיה, ילידת רוסיה, פורסם לראשונה בפברואר 2018 ב"הארץ", אחרי שרשות האוכלוסין וההגירה קבעה בפעם הראשונה שיש לגרשה. כשהיתה סופיה בת 17 לקה אביה באירוע מוחי קשה ומשפחתה נקלעה למצוקה כלכלית ונאלצה למכור את ביתה. כבת בכורה, החלה סופיה לעבוד ולסייע בפרנסת בני ביתה. בגיל 19 לכדה את תשומת לבה מודעה בעיתון שהבטיחה שכר נדיב של אלף דולר לחודש בתחום הטיפול בקשישים במדינה זרה. סופיה הגיעה לפגישה ובה הוצעה לה עבודה באחת משלוש מדינות – ישראל, גרמניה או טורקיה. היא בחרה בישראל והובטח לה כי כרטיס הטיסה ימומן ותנאי העבודה יהיו נוחים. "הייתי צעירה ולא דמיינתי לעצמי שהכל מבוים. לא חשדתי בכלום ולא ציפיתי שאהפוך לקורבן סחר", סיפרה בראיון שערכתי עמה. 

ב-1999, תקופת שיא בסחר בנשים בישראל, נחתה סופיה בנמל התעופה בן-גוריון והשתכנה בחדר בית מלון שהוזמן עבורה. "כעבור יומיים הגיעו גבר ואשה והתבקשתי להתפשט", סיפרה, "זה הפתיע אותי. לא הבנתי למה אני צריכה להתפשט ולמה סוקרים את הגוף שלי". השניים לקחו מסופיה את הדרכון והיא הועברה לדירה בבת-ים שהיו בה עוד בחורות צעירות וגבר. "התחלתי להרגיש שמשהו פה מוזר", שחזרה. "אחת הבחורות סיפר לי בלחש כעבור כמה שעות - 'כופים עלינו לעבוד בזנות'. נכנסתי להלם".

על התקופה שבה אולצה לעבוד בזנות בכפייה, סיפרה: "היו מגיעות שיחות מלקוחות זנות וסוחר הנשים היה מחייב אותנו לצאת מלוות בנהג לבית מלון, לדירות פרטיות ולתת שירותי מין בתשלום. זה היה מאורגן, היינו עוברות כל יום מלקוח זנות ללקוח זנות לפי הביקוש. זה היה גיהנום, זה מחק לי את הנשמה. עד היום אני מתקשה לשחזר אירועים שקרו ואני סובלת מנתק ברצף המחשבה".

שבועיים שהתה בדירה בבת-ים עד שהוחלט למכור אותה לסוחר נשים אחר, שהפעיל בית בושת בדרום תל-אביב. מתיאוריה, המקום דמה יותר למפעל לעבדות מין. "היינו כלואות שם, ישנו בבית הבושת", סיפרה. "היינו שש נשים קורבנות סחר ולכל אחת היו כ-30 לקוחות ביום. לקוח היה משלם 150-200 שקל ומזה קיבלתי עשרה שקלים". את מעט הכסף שצברה סופיה נהג סוחר הנשים לשלוח למשפחתה בכל חודש כדי שלא יתעורר חשד. לאורך כשנה נמכרה ונסחרה בין סוחרי הנשים. "זה היה קטסטרופה. עברו מאז יותר מ-20 שנה, אבל עד היום אני עם פוסט-טראומה ועם חרדות. אי-אפשר לצאת מזה באמת, זה משהו שמלווה אותך לכל החיים", סיפרה.

סופיה נחלצה מחיי הזנות בחלוף כשנה וחצי, נישאה לנדב (שם בדוי, יליד הארץ) והפכה לאם. זמן קצר אחר נישואיה, ביולי 2005 החלה בתהליך הסדרת מעמדה וקיבלה אשרת שהייה שהתחדשה מעת לעת. עם זאת, אחרי הלידה, היא לקתה בדיכאון ומצבה הנפשי החריף. במקביל, פשט נדב את הרגל ובני הזוג נקלעו למצוקה כלכלית קשה. באותה התקופה הגיעה סופיה למשרד הפנים במצב של התקף פסיכוטי והכריזה על רצונה לעזוב את ישראל. הטיפול בהסדרת מעמדה הופסק, היא ניסתה להתאבד, אושפזה בבית חולים לפגועי נפש ואחרי שחרורה נסעה לרוסיה כדי להתאושש. היא שבה לישראל במצב מעט טוב יותר וחידשה יחד עם נדב ב-2014 את ההליך להסדרת מעמדה. שנה לאחר מכן נפרדו בני הזוג והחליטו שבנם יהיה במשמורת אצל אביו ויפגוש את סופיה פעמיים בשבוע.

סופיה הועברה למסלול אחר להסדרת מעמדה והופנתה לוועדה שנועדה לתת מענה למצבים ייחודים שלא הוגדרו בחוק. כך התגלגל העניין עד אל פתחו של בית הדין לעררים. אחרי שבית הדין המליץ לרשות האוכלוסין וההגירה לבחון שוב את העניין בשנית, תוך רמיזה להתעלמות מטובתו של הילד, הועבר העניין לבחינה מחודשת. במהלך השנתיים שחלפו מאז, הפכה סופיה מאשה שבורה לאשה יציבה ובעלת שגרת חיים בריאה. היא עבדה במסעדת יוקרה כטבחית, שימשה כאם תומכת לבנה ושילמה את חובותיה להוצאה לפועל. בינה לבין נדב שוררים יחסים טובים וגם הוא נאבק נגד גירושה.

"משמח שבית הדין מצא לנכון לא רק להשאיר את סופיה בישראל ולמנוע את פירוק משפחתה, אלא גם החלטתו לחדש את אשרת השהייה כדי לא לקטוע את הזכויות הבסיסיות הניתנות לה, במיוחד בתקופה כל-כך רגישה של מגפת הקורונה", הוסיפה לובצקי. "כולי תקווה שנזכה לראות הבנה דומה גם ביחס לערר עצמו".

מדוברות רשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "הנושא נמצא בידי בית הדין ונאפשר לו לבצע את עבודתו".

ורד לי

ורד לי | שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ