ידי הנהגת סודאן מוכתמות בדם, אלה שנמלטו מהן נמצאים כאן

קהילת מבקשי המקלט המצויה בישראל עוקבת בחרדה אחר פשיטות ומעשי טיהור שנעשים בדרפור גם בימים אלה. כעת, עם ההודעה על הסכם הנורמליזציה, היא חשופה יותר מתמיד לתאוות הרוע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה של מבקשי מקלט מסודאן בתל אביב, בשנה שעברה

דלת ברזל כחולה הובילה למבוא ארוך שבקצהו דלת כחולה נוספת. נכנסתי בשעת בוקר מוקדמת מאוד למקלט עבור פליטים מחבל דרפור בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. החום הלם, חנק והצמית. במסדרון הצר ישנו שני מבקשי מקלט מסודאן על מזרנים מעופשים. בחדר פנימי יותר ישנו עוד כ-20. היו אלה החולים ששיעולם העמוק פרע את הדממה, נפגעי אש החיילים המצריים בגבול ושבורי הנפש מטראומות הטבח שחוו במחוז הולדתם, הלומי מסע בריחה לישראל. התקדמתי פנימה ונכנסתי ל"חדר הילדים". שבעה נערים בני 17-14 מצאו בו מסתור. הם באו לכאן מדרפור ללא הוריהם. שישה ישנו על מיטות ואחד על הרצפה. החדר היה חם עד מחנק. מקקים התרוצצו לכל עבר וריח טחב קשה מנשוא שלט בחדר. 

אל המקלט הזה הגעתי מספר פעמים במסגרת כתבה שעשיתי ב-2009 סביב אותם נערים המכונים בעולם "יתומי דרפור". תיעדתי עבור מוסף "הארץ" את ארבאב עלי דאוד איסמעיל אדם, בן לשבט דאג'ו, שב-2003, כשהיה בן 10, התעורר מצעקות וצרחות. לכפר הולדתו השוכן סמוך לגבול צ'אד חדרו מיליציות הג'נג'וויד (שטן רכוב על סוס, בערבית). בכי, צרחות, עשן, מחנק, כפר ילדות שהופך למלכודת אש - אלה זיכרונותיו. אחותו קרעה אותו מהמיטה והם רצו לילה שלם "כמו עדר של בעלי חיים נודדים", סיפר. "היו אנשים בלי נעליים. רצנו כל הלילה. אני זוכר מבוגרים שלא עמדו בזה, נפלו באמצע ומתו. אני זוכר פצועים מדממים מהיריות, והכי חזק אני זוכר ריצה. פעולה של ריצה ממש בלי נשימה. אבל כל הזמן חשבתי איפה אמא, איפה אבא?"

אם ובנה מדרפור במחנה פליטים לאחר שנמלטו מביתם, ב-2004צילום: AP

במחנה פליטים בצ'אד שבו שהה עם אחותו כשלוש שנים, גילה ארבאב שהוריו נטבחו באותו הלילה. הוא דעך שם. חלומו מגיל קטן היה ללמוד. הוא שאף להגיע לאירופה ובגיל 13 נמלט ללוב, אך נכלא ועונה. כששוחרר, הוא שמע שישראל היא מדינה דמוקרטית ועבד עשר שעות ביום כדי לצבור כסף. חלומו היה חיים מוגנים יותר. אחרי שנה וחצי שילם למבריחים בדואים ועבר מסע מטלטל עד שהגיע לישראל. סיפורו הוא אחד מיני רבים. בשנים 2003-2004 נרצחו בדרפור קרוב ל-200 אלף בני אדם על-ידי מיליציות הג'נג'וויד וכוחות ממשלת סודאן. 2.5 מיליון איש נטשו את הכפרים ומאות אלפים ברחו מערבה לצ'אד. לישראל נסו כ-250 קטינים מ"יתומי דרפור". כיום מונה קהילת מבקשי המקלט מסודאן שנדדה לישראל בשל זוועות המלחמה בסודאן -  6,285 בני אדם.

עם הכרזת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כי ישראל וסודאן הגיעו להסכם נורמליזציה, השתלטה חרדה על קהילת מבקשי המקלט בארץ. האם ישראל תכפה את החזרתם לסודאן? נשיא סודאן לשעבר, הרודן עומאר אל-בשיר, מי שאחראי ישירות לפשעי המלחמה בדרפור הודח אומנם באפריל 2019, אך את מקומו תפסה מועצה צבאית לזמן קצוב. מנהיגה, הגנרל עבד אל פתאח בוראהן, הוא שהוביל את מסעות הטיהור הרצחניים בדרפור כשתחתיו ראש מיליציות הג'נג'ווייד, מוחמד חמדן דגלו (חמדיתי).

נשים במערב דרפור ב-2008צילום: REUTERS

לא רק שההנהגה הנוכחית של סודאן מוכתמת בפשעי המלחמה, אמש (שבת) פרסם העיתון הבריטי "גרדיאן" כתבה המסבה את תשומת הלב לכך שבחרטום האדמה רועדת. בסודאן, כך לפי הדיווח, אין כיום פרלמנט מתפקד, הרחוב מתנגד להסכם עם ישראל והבחירות שצפויות בנובמבר 2022 עשויות לשנות את המבנה השלטוני מהיסוד. ספק אם הסכם הנורמליזציה יכול להכות שורש בקרקע שכזו.

קהילת מבקשי המקלט המצויה בישראל עוקבת בחרדה אחר פשיטות ומעשי טיהור שנעשים בדרפור גם בימים אלה. כעת, היא חשופה יותר מתמיד לתאוות הרוע של המבקשים לגרשם. אף שהגדר לאורך הגבול עם מצרים מונעת מפליטים נוספים להגיע לישראל ואלה גם נמנעים בעצמם להגיע אליה - תמיד קיימת סכנה שמפגן ראווה פוליטי יתורגם לרווח פוליטי על גבם. זה קרה לאורך כל השנים שהפליטים הללו בארץ, בחסות השרים אלי ישי, מירי רגב, גדעון סער, גלעד ארדן, איילת שקד, אמיר אוחנה, וראש הממשלה בנימין נתניהו.

פליטים מדרפור עוזבים את מתקן חולות בתהלוכה לירושלים, 2013צילום: אליהו הרשקוביץ

יש לקוות שנירמול היחסים עם סודאן לא ינוצל להחזרה כפוייה של מי שנס על נפשו וחיפש מקלט בישראל. יש לקוות שבג"ץ ישמור כחומת מגן על הקומץ שחי כאן. יש לקוות שאם יהיו חשופים לסכנה, בשל הגעה של תומכי משטר בעקבות הסכם השלום - תינתן להם אפשרות לצאת מישראל תחת מטריית נציבות האו"ם לפליטים אל מדינות שיאפשרו להם מקלט בטוח, כדוגמת קנדה, שווייץ, גרמניה ועוד.

ישראל, שהקדימה בעבר מדינות רבות וחתמה על האמנה הבינלאומית לפליטים, נכשלת מדי יום ביחס אליהם. ישראל אף שוברת שיאי צביעות כשהיא מסבירה פנים לאיחוד האמירויות, אך גזענית ביחס לערבים שחיים בשטחה; היא מושיטה יד לשלום להנהגה השנויה במחלוקת של סודאן ובאותה נשימה מתאכזרת ומתעמרת בפליטים בסודאן שמבקשים למצוא בה מקלט.

ורד לי

ורד לי | שטח הפקר

אני זוכרת היטב את הטלטלה הרגשית שהסבו לי הראיונות הראשונים שערכתי עם נשים בכלא נווה תרצה. מראיון לראיון, מאשה לאשה, התחוור לי שהנשים הכלואות היושבות מולי מספרות את אותו הסיפור: קורבנוּת קשה מגיל צעיר, שלא אובחנה ולא טופלה (תוך פספוס של כל המערכות), בריחה מהבית, התמכרות לסמים, פגיעה עצמית והידרדרות לזנות ולפשיעה. עם כל שיחה וראיון הלכה והתחדדה בי ההבנה, שהנשים שבכלא משקפות – במראה מוקצנת - את הנשים בחברה כולה.


בהמשך כשהתחלתי לכתוב על מתחם התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב הבנתי שהכלא הוא למעשה מעין תחנת ביניים עבור נשים אלה, והתחנה המרכזית הישנה היא התחנה הסופית עבור רבות מהן. העולם שנגלה לי סחף אותי וחידד את המבט שלי על זכויות אדם, על פמיניזם ועל הומניזם. הרבה פעמים כשיצאתי מהתחנה המרכזית, הממוקמת לא רחוק משדרת רוטשילד היפה, הרגשתי את המעבר החד שחווה אדם העובר בפעם הראשונה מהשטחים הכבושים לתל-אביב. הקושי לשכוח את שראיתם – העוול, האלימות, הדיכוי. והקושי להשלים עם כך שבמרחק קצר מהגיהנום שאליו נחשפתם חיים בני אדם שלא ממש רוצים לדעת מה קורה מחוץ לבית הקפה שלהם ואינם מעוניינים לחולל שינוי במציאות הזאת. אני מאמינה שאנחנו צריכים עוד הרבה שדרות יפות במדינה, אבל אסור לנו להתעלם משטחי ההפקר.


הבלוג "שטח הפקר" יעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים - כמו תופעת הזנות, הומלסים, מתחם התחנה המרכזית בתל אביב, בתי כלא - תוך דגש על פשיעה נשית, פליטים, מהגרי עבודה, השטחים הכבושים, גזענות, פמיניזם ומעמד האשה. בין לבין אסקור גם ספרים, הצגות ואירועי תרבות הנוגעים בנושאים חברתיים.


* מכירים את הקונכייה המסמלת את הדמוקרטיה בספר "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג? אתם מוזמנים לבטא את דעתכם, והיא בהחלט יכולה להיות שונה משלי, אבל בבקשה הימנעו מהתנהגות ביריונית, הערות פוגעניות ומאלימות מילולית. תודה על הקריאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ