ורד זינגר
ורד זינגר

"זאת הילדוּת", הכריזה בתי בתום ביצוע חניה מושלמת ברחוב בלפור. יצאנו מהמיצו והתחלנו לצעוד במורד רחוב יוחנן הסנדלר. היא נהגה לכאן הרבה יותר טוב מכפי שהערכתי, יחסית לזמן שעבר מהפעם הקודמת שבה אחזה בהגה: תשעה חודשים לפחות. כשהבנתי שאני משלמת לביטוח עוד אלף שקל בשנה, תוספת עבור נהגת צעירה, בזמן שהיא נוהגת אחת לחודשיים במקרה הטוב, הוצאתי אותה מהפוליסה עד ליום שבו ימלאו לה 24. ביום חמישי שילמתי 88 שקלים חד-פעמיים עבור שלושה ימי נהיגה בשבילה, כדי שלא תשכח מאיזה צד עוקפים ומאיזה צד עוקפים כל שאר כלי הרכב על הכביש (מימין ב-150 קמ"ש) – ג'יפונים, קורקינטים ואופניים חשמליים.

החלטנו על יעד שנמצא עשר דקות נסיעה, ואפשר שיהיה נחמד לשוטט בו ביום שישי, כשהיא מגיעה הביתה לשבת. מאזור שינקין עקרנו אני ואביה כשהייתה בת שנתיים, ושכרנו את הבית האחרון ביחד בשכונה במזרח העיר. גם בשכונה הזאת הייתה שדרה יפה, אבל בניגוד לשדרות רוטשילד, היא לא הובילה לים או לשוק, אלא לכביש ראשי מחריד בכיעורו, שבתחילתו מפעלים נטושים ובסופו – גירושים. ב-2004 קניתי בזול לבדי דירת קרקע עם חצר בשכונה הסמוכה והזולה עוד יותר, ורשמתי את בתי לכיתה א' בבית הספר השכונתי.

אחרי חצי שנה מודחקת הכנסתי אותה לבית ספר דמוקרטי רדיקלי בשכונה שבה נולדה, וכך חזרתי לשינקין בדרך האחורית. בית הספר, שמנה בשעת ההקמה כמה עשרות ילדים בגילים שבין שש ל-12 היה באמת דמוקרטי. כלומר, חוקיו אסרו לשכנע ילד ללמוד משהו, אם לא הביע תשוקה עזה לכך. זה עבד נהדר – אמנם בכיתה ח', כשהילדה הביעה רצון ללמוד בתיכון "תלמה ילין", דאגתי למורה פרטית שתשלים לה שמונה שנות לימוד בתוך שלושה חודשים, אבל את התיכון סיימה בהצטיינות. גם באקדמיה היא שוחה כמו הייתה זו בריכה מחוממת, כאילו עד כיתה ח' עשתה עוד משהו חוץ מלהתלכלך, לשחק, לצייר ולחלום – ואולי בדיוק משום כך.

בשבע השנים הראשונות לפעילותו, שכן הדמוקרטי הפיראטי ברחוב ברנר. תחילה תפס בניין קטן אחד, ולאחר כמה שנים גם את הסמוך לו, ואז עבר לבניין גדול ביפו. אנחנו פוסעות במורד רחוב יוחנן הסנדלר, פונות שמאלה – והנה הוא. כלומר, חצי ממנו. בבניין השמאלי, שנראה בדיוק אותו דבר, פועל היום גן חב"ד, ובבניין הימני יש מלון בוטיק, שנראה כאילו נתלש מסמטה צדדית בעיר מזרח-אירופית. גם מולו יש מלון בוטיק, שלא היה אז. לפני 16 שנה היו נערמות כאן מכוניות בדאבל-דאבל פרקינג, וממתינות שילדי החופש יצאו משיעור "בניית צעצועים" ו"מבוכים ודרקונים". כמה מטרים משם, כתב מישהו על הקיר: "אני רוצה עולם ריק מאנשים, רק רחובות ריקים עם בתים נטושים".

צילום: ורד זינגר

אני נעצרת מול הכתובת הזאת ומצלמת. היא דוקרת לי את הלב. רק בבית הבחנתי בתוספת שכתב מישהו בטוש: "תעבור לערד אחי", וחייכתי. כל השנים האלה, כל הטעויות, כל הרִיק הנורא בין אז לעכשיו – כל זה צף מול הכתובת על הקיר, וכבר מדגדג לי לעשן סיגריה, לאכול או לקנות משהו. "הבניין הזה נראה כל-כך קטן", קוראת בתי בהשתאות, וממהרת אחריי בחזרה ליוחנן הסנדלר, שנראה בדיוק אותו דבר. בחנות השטויות לבית עדיין מוכרים את אותן שטויות יפות. "ניכנס?" שואלת בתי, ואני נעתרת בשמחה. בפנים בובות בד לצד רהיטי עץ וכלי אמייל. כל גופי משתוקק לקנות משהו, לא חשוב מה, העיקר שיחבוט בזיכרונות –  הנה אני ממתינה ששיעור "קוסמים ומכשפות" יסתיים כדי שנלך לאכול פיצה בדרך הביתה, ובתי קטנה כל-כך, וכל מה שהיא רוצה זה גלידה.

לפתע פתאום צדה עיני מחזיק ניירות מטבח מפורזל בצבע תכלת ב-50 שקלים, והמועקה מתפזרת בבת אחת. "תראי איזה יופי!" אני צווחת לבתי, והיא מאשרת: "באמת יפה". אני משלמת, מבקשת חשבונית עם השם שלי בשביל המע"מ, ואנחנו ממשיכות למטה, במורד הרחוב, אל שינקין. הרחוב נראה כאילו נשטף באקונומיקה. חזיתות הבתים משופצות עד זרא, ואת הקומות הראשונות תופסות הרשתות של קניון גבעתיים. מעליהן גרים מיליונרים שקיבלו את הכסף בירושה או מעסקאות אקזיט, לא שותפים תפרנים כמו אז, בתחילת שנות האלפיים. הרחוב ששרץ אמנים רזים מכיל עכשיו קומץ של תושבי חולון ופתח תקווה, שמתקדמים לכיוון שוק הכרמל, ועוצרים בדרך למיץ טבעי סחוט. כמו ג'וקים שישרדו אחרונים אחרי שמשבר האקלים יכחיד את הכול – כך המיציוֹת.

"לפני 16 שנה היו נערמות כאן מכוניות בדאבל-דאבל פרקינג". רחוב שינקיןצילום: עיריית תל אביב יפ

בדרך מערבה אני עוצרת בחנות מצעים ממותגת ורוכשת ציפה ושתי ציפיות מפּיקֶה ב-480 שקל. בתי נועצת בי מבט תמה. "זה לכל החיים", אני מסבירה, "המון זמן רציתי ציפית מפיקה, תחזיקי, תראי איזה כובד –  זאת איכות!" אני מוסרת לה את השקיות, ואנחנו ממשיכות ללכת על המדרכה ההולכת ומתרוקנת, אף שהשעה רק אחת בצהריים. "תראי איזה קטע", מציינת בתי, "כולן לבושות או בטייטס וחזיית ספורט תואמים, או בשמלת בוהו פרחונית ורחבה, או בגופייה לא סימטרית עם כתפייה אחת ושורטס". אני מסתכלת על הנשים הספורות המהלכות לפניי, מאחוריי ומצדדיי – ואכן, כולן לבושות באחת משלוש התלבושות האלו, כולן חוץ ממני, שלובשת סרבל (כי את החולצה מתחתיו אפשר ללבוש בלי חזייה) ומבתי, שלובשת ג'ינס וחולצה צמודה עם שני שרוולים קצרים וזהים באורכם.

כמו כלבה ששחררו מהכלוב אני מסתערת על חנויות ריקות שבתוכן בגדים דקיקים, זערוריים ויקרים, עד שאנחנו מתיישבות בבית קפה ברחוב נפחא, שנסגר בקצהו בעמודים נעולים. "אז בגלל זה אין פה הרבה מכוניות", אני מהרהרת בקול, "זה כנראה מדרחוב בימי שישי". גינת שינקין נמצאת מולנו. פעם הייתה שם פינת מסירת כלבים, ובתי תמיד ביקשה ללכת לשם אחרי בית הספר ולפני הפיצה, כדי ללטף גורים. הייתה שם מוזיקה חזקה ויורקי אש ומקבצי נדבות, ומאיר, הקבצן המקומי, היה מבקש מכל אחד "רק שקל". לימים, כשהלך לעולמו, התברר שהיה בעל דירה באזור, כלומר מיליונר. עכשיו הגינה שוממה. אין מוזיקה ואין יורקי אש ואין קבצנים. הכביש ריק ממכוניות ומאנשים, כל-כך ריק. נבואת הגרפיטי התגשמה.

שינקין פינת נפחא. "באמת יש בן אדם שהתפקיד שלו זה לעבור עמוד-עמוד?"צילום: ורד זינגר

"על מה את חושבת כל-כך הרבה?" שוברת בתי את השתיקה.

"העמודים האלה בסוף הכביש", אני עונה. "כל אחד מהם נעול במנעול, אני לא מבינה את זה. באמת יש בן אדם שהתפקיד שלו זה לעבור עמוד-עמוד, לנעול ביום שישי ואז לפתוח במוצאי שבת?"

"כן", היא עונה בכובד ראש. "אני מניחה שיש רכב עירייה, שמגיע לפה פעמיים בשבוע, כדי לפתוח ולנעול".

אני מסתכלת עליה בפליאה, וכל מה שאני רוצה זה שתיקח אותי לגלידה, ואחר כך תסיע אותי הביתה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

ורד זינגר

ורד זינגר | תרבות הדיור

סופרת ועורכת ספרים. וורקוהולית העובדת בביתה לילות כימים. גרה בבית עם חצר הסגור על בריח ועוזבת אותו במקרי חירום בלבד, לצורך קניות וביצוע מטלות חובה וסידורים דחופים. כך היה גם טרם תקופת הקורונה. הגיחות המועטות החוצה מספקות לרוב הרפתקאות עזות – חלקן מצחיקות, חלקן מחרידות. הבלוג הוא יומן עכשווי המתעד את היציאות אל הנעשה בחוץ.

"נעולה", רומן פרי עטה של ורד זינגר, יצא ב-2018 בהוצאת כנרת-זמורה-דביר. ספרה השני, "עורכת מלווה", ראה אור בהוצאת פרדס ב-2021.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ