המשפחתון
המשפחתון

בעקבות טיפולי פוריות, תרומה מבנק זרע, הפריה חוץ גופית והריון ארוך נולדה אביגיל. על כל אלה כתבתי בבלוג שלי "מבשלת הריון", ואתן/ם מוזמנות/ים לחזור לקרוא שם, או לעבור איתי שלב. מפה לשם, רק מיצמצתי והיא כבר בת שבעה חודשים. את הבלוג החדש אני מקדישה לטיפול בה כאם יחידנית, ובו אשתף בחוויותיי, בהתלבטויותיי ובקורותינו.

צילום: יעל קציר

במהלך שבעת החודשים מאז שנולדה כבר עברנו לא מעט. ההורות סיפקה לי חומר רב לכתיבה, אבל מעט מאוד זמן לעבד אותו. בתקופה זו תיעדתי חלק מההתרחשויות, אשלב אותן מדי פעם לצד המציאות העכשווית.

כשהתלבטתי איך אקרא לבלוג החדש היה לי ברור שאחזור לכתוב אבל פחות ברור על מה יהיה הדגש, עד שיום אחד מצאתי את עצמי מבשלת ארוחת צהריים תוך שאני מחזיקה את אביגיל ביד אחת כדי שלא תבכה. שני דברים יצאו לי מאותה סיטואציה: מיהרתי להשיג מנשא, והבנתי שלבשל ביד אחת זו המציאות החדשה שלי. כאם יחידנית מעטות ההזדמנויות בהן יהיה לי למי להעביר אותה מידיי, או שאוכל לבקש "תעביר לי את הבקבוק" או "תעשה טובה תכין לה משהו לאכול בזמן שאני מחליפה לה". זה לא שלא ידעתי שזה יהיה המצב, אבל במציאות תמיד מגיעים הרגעים האלו שבהם ההבנה עולה שלב ממשהו שמבינים בראש לדבר שחווים דרך הגוף. שלא לדבר על ציפייה מול מציאות.

במהלך ההריון ולפניו אמרתי לחברות שלא נראה לי שתהיה בעיה להמשיך לעדכן את הבלוג אחרי הלידה. הרי תינוקות ישנים, ובזמן שהיא תישן אכתוב. כולן אמרו לי - נראה אותך אחרי הלידה. חשבתי שהן מגזימות, או שמדובר בניהול זמן לא נכון, אבל היום גם אני מוכנה להישבע שאחרי הלידה בוודאות יש פחות שעות ביממה ופחות ימים בשבוע. חייב להיות! אחרת איך הזמן בורח כל כך מהר?

כשאני מנסה להבין מה עשיתי כל היום, גם אני מתקשה להאמין איך לא הספקתי כלום. אבל הבעיה היא לא בחלוקת זמן לא נכונה, אלא בעובדה שאין לו"ז קבוע ואין איך לצפות את התנהלות העולל במהלך היום. גם כשנדמה שאביגיל פיתחה כבר סדר יום מסודר – עדיין הכל כה נזיל. רגע אחד היא נרדמת ונראה שתישן למשך שעה-שעתיים ולפני שאני מספיקה לחשוב מה אעשה קודם: פיפי, אוכל, כביסה, ניקיון, זמן מחשב או מה שזה לא יהיה, היא מתעוררת פתאום ונרגעת רק על הידיים. ואז אני מוצאת את עצמי ממשיכה לבשל את התבשיל שהתחלתי להכין ביד אחת, מניקה תוך כדי ספונג'ה ומחכה שמישהו יבוא לבקר כדי שאוכל להיכנס למקלחת.

אז עכשיו אני מנסה בכל זאת למצוא זמן לכתוב, ולשתף את הקוראות והקוראים בסטטוס החדש שלי, אם חד הורית לילדה מתוקה, ובהתמודדות שהמציאות הזו מביאה עימה, כמו לבשל ביד אחת.

התגובות שאני מקבלת עד כה להורות היחידנית שלי מתמקדות בעיקר ב"בטח נורא קשה לך לבד". לדעתי, קושי הוא עניין של השקפה. לפני שנכנסתי להריון היה לי ממש קשה אם סבלתי באופן חד פעמי מחוסר שינה. היום, כששינה רציפה היא זיכרון עמום מהעבר, אני לא מבינה מה הבעיה לתפקד. יותר מכך, כל עניין הלבד והבדידות – לתפיסתי אני הרבה פחות לבד מאדם שמרגיש בודד בתוך הזוגיות שלו/ה, וכשאני רואה נשים שמצפות לעזרה משותפיהן ולא מקבלות אותה – אני בטוחה שלהן הרבה יותר קשה מאשר לי, שלא מצפה לעזרה, וקצת עפה על עצמי כשאני מצליחה לעשות כל כך הרבה, ועוד ביד אחת בלבד.

וזה לא שהכל קל ופשוט. יש גם קשיים, יש אתגרים, יש מצבים מעצבנים. יש המון המון שאלות ועוד יותר החלטות שצריך לקבל. כבר שבעה חודשים אני מנסה לתמרן בין הרצונות שלי למציאות, שזה בעיקר דברים כמו איך לעשות פיפי כשהילדה בוכה כשאני מניחה אותה, אבל גם איך להתמודד עם גב כואב כשצריך להרים את הילדה. וכל הדברים, מקטן עד גדול, יכולים להיות מצע לחוסר ביטחון או כר פורה לטיפוח ביטחון. לתחושתי שם הכל מתחיל. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ