המשפחתון
אביגיל תלויה בזמן האשפוזקרדיט: יעל קציר
המשפחתון

יעל קציר

קצת אחרי שבגרתי מספיק כדי לעזוב את בית ההורים ולהפוך לעצמאית, ועוד לפני עליית המחירים שהפכה את התופעה ללגיטימית, חשבתי שיש דברים שצריכים להיכנס לסעיף "פגם בייצור" ושהוריי צריכים להמשיך לשלם עליהם מבלי שזה יהפוך אותי לפחות עצמאית. למשל שיניים. יש לי אותן בעיות שיניים שהיו לסבתי ולבת דודתי, ואין סיבה שאשלם על כך מכיסי כשמדובר בפגם גנטי. או פסיכולוג, לדוגמה, שאמור לתקן את מה שקילקלו ההורים בגירושים שלהם – ברור שעליהם לכסות, לא?

באותה נימה הייתי שמחה לבוא בטענות לאותו "אין אבא" על הפגמים הגנטיים אצל אביגיל שייתכן שמקורם בצד שלו. ללא ספק הילדה דומה לי מאוד, בכל כך הרבה תווי פנים. אבל עניין אחד הגיע ככל הנראה ממנו. מיד אחרי הלידה אביגיל אובחנה עם "מפרק ירך גמיש"  (DDH או דיסלוקציה). במהלך השהייה במחלקת יולדות קיבלנו הנחיה להחתלה כפולה, שזה למעשה חיתול רגיל, מעליו חיתול בד שעוזר למקם את הרגליים בפישוק, ועל כל זה חיתול נוסף כדי שיחזיק. רגע לפני השחרור בדקו אותה שתי רופאות נוספות ואמרו – אין צורך בהחתלה כפולה, האבחנה היתה שגויה. ניסיתי לקבוע תור לאורתופד מייד עם השחרור, אך הצלחתי לתאם רק לאחר 6 שבועות. בתור הזה התברר שהאבחנה הראשונית היתה נכונה, ושאם הייתי ממשיכה באותו טיפול של החתלה כפולה זה היה נפתר כבר, ובמקום זה עכשיו צפוי לנו טיפול מסורבל יותר.

התופעה של מפרק ירך גמיש שכיחה יחסית אצל בנות. בפועל זה אומר שעצם הירך גדלה מחוץ למה שהולך להפוך לסחוס שיחזיק אותה (המפרק ממשיך להתפתח ולהיסגר במהלך השנה הראשונה לאחר הלידה), וחשוב לתקן זאת לפני תום השנה הראשונה. התופעה היא לרוב גנטית אך נפוצה גם בלידות עכוז, ואצלי במשפחה לא נראו מופעים שלה. כדי לטפל בבעיה בגיל שישה שבועות, אביגיל צריכה רצועות פבליק, מעין רתמה ששומרת את רגליה בפישוק תמידי. הן מולבשות כמו שלייקס מלמעלה ונקשרות על כפות הרגליים והופכות אותה למין תרנגול הודו קטן והדוק.

אריזת רצועות פבליק. הילד הצוחק זה לא רק בפרסומתצילום: יעל קציר

בשלב התחלתי זה הרופא אמר לא להסיר את הרצועות, אפילו לא למקלחת. במשך שבועיים לא רחצתי את הילדה, פרט לאזורים קטנים מדי פעם תחת הברז, בכל זאת לפעמים יש תאונות קקי. מזל שזה היה בחורף, ועדיין בכל ביקור אצל הרופא קיוויתי שהפעם בבקשה בבקשה אפשר יהיה להוריד ולקלח. אבל מצד שני – הופיע כל הזמן ברקע איום על מה יקרה במידה והרצועות לא יעשו את העבודה. אז צריך יהיה לעבור לגבס, ומפגישה לפגישה הגבס הפך לאשפוז ולסיפור גדול יותר. כמובן שהלכנו לחוות דעת נוספת, והתעניינו כמה שניתן בתופעה ובהשלכותיה. כך גילינו שאי-טיפול בבעיה יוביל לצליעה ולכאבים בעתיד, אבל הטיפול בה, גם אם מצריך ניתוח במקרים מסויימים, הוא פשוט יחסית ועם אחוזי הצלחה גבוהים.

את הפוסט הזה אני כותבת כשאביגיל כבר בת שמונה חודשים. היום אני כבר יודעת שאם הייתי מחתלת אותה החתלה כפולה ייתכן שהכל היה נגמר מזמן, אבל לא בהכרח. היום אני יודעת כבר שישנן אסכולות שונות לטיפול ב-DDH, חלקן גורסות שאסור לשים את רצועות הפבליק יותר מ-6 שבועות כי עלולה להיגרם פגיעה עצבית (אביגיל היתה מטופלת בהן שבועיים אצל רופא אחד ועוד 6 שבועות אצל רופא אחר וסבלה פעמיים מפגיעות עצביות זמניות). היום היא כבר אחרי הטיפול בגבס למשך 3 חודשים ארוכים ללא מקלחת ועדיין לא הגענו לסוף הסאגה.

רגל אחת הסתדרה יחסית מהר עם הרצועות, הרגל השנייה לא. בגיל 4 חודשים התאשפזנו בבית חולים דנה שבאיכילוב לטיפול שנקרא "מתיחה". בטיפול הזה אביגיל היתה מרותקת למיטה למשך כמעט חודש, כשרגליה תלויות בחבלים המוחזקים על ידי משקולות. במהלך הימים ובהדרגה הוסיפו כל פעם עוד משקל למתיחה והזיזו את התליה ממצב של רגליים ישרות לפישוק ועד לשפגט. היא שכבה במשך קרוב לחודש עם משקולות של קילו מאתיים על כל רגל, כשמשקל גופה פחות מ-7 קילו. זה נשמע איום ונורא, זה מפחיד מאוד לפני ותוך כדי, וזה מצטלם רע מאוד. בפועל – זה היה הרבה פחות קשה. זכינו לשותפים נפלאים לחדר במהלך כל התקופה, לתמיכה רבה מקרובי משפחה וחברים שבאו לבקר ולא השאירו אותנו לבד, ואף שחררו אותי מהצורך להיות איתה 24/7 להפסקות קלות ונחוצות עד מאוד. אבל הדבר שעודד אותי יותר מכל היה התגובה של אביגיל לכל העניין. הילדה הקטנה הזו, שנאלצת לשכב במיטה במשך כל היום למעט חצי שעה הפסקה בבוקר וחצי שעה בערב, חייכה כמעט כל הזמן. היא הזיזה את הרגליים במרץ רב, גם עם החבישה והמשקולות, ויצרה לעצמה מכון כושר קטן שפיתח את שרירי הבטן שלה (אני שוקלת לשווק את השיטה לאמהות לאחר לידה, הלוואי עלי שרירי בטן כמו שלה). היא צחקה, קישקשה ולמעט יום הסתגלות בהתחלה ועוד יום הסתגלות בסוף עם הגבס לא נראה שמשהו מציק לה מדי. האחיות התאהבו בה על המזג הטוב ואי אפשר היה לעמוד בקסם של הקטנה הזו ששום דבר לא מפריע לה. כמובן שלא הכל היה ורוד. היא סירבה לאכול מבקבוק בתקופה הזו ורק ינקה, מה שאילץ אותי להיות מחוברת אליה, לטפס מעל מיטתה ולרכון מעליה בזמן שהיא שוכבת על גבה. בלילות היתה מתעוררת בין 6 לאינספור פעמים, היו לילות שהתעוררה כל חצי שעה. זה היה מאוד לא נעים גם מהשותפים לחדר אבל אלה תמכו והבינו והפכנו למשפחה קטנה ומוזרה עם שותפות גורל שככל הנראה תמשיך לחבר בינינו עוד זמן רב.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ