המשפחתון
המשפחתון

יעל קציר

לאחר שפירטתי בפוסט הקודם על בעיית ה-DDH של אביגיל ועל האשפוז שעברנו, הציפו אותי זיכרונות מהתקופה. לפני האשפוז לא הכרתי אף אחד עם בעיה דומה. בראשי פרקים שמעתי מהאורתופד של אביגיל מה צפוי לנו, ובכלל, הוא הסתמן כרופא מאוד יסודי ופרפקציוניסט אבל עם פחות פניות וסבלנות לחוסר הוודאות של ההורים הכרוך בעניין. ובכל זאת, היסודיות שלו מצאה חן בעיניי והתאימה לי ובחרתי לפתור את עניין אי הוודאות ביני לבין עצמי. כך הגענו למחלקה בלי לדעת הרבה. אחרי הלילה הראשון החום של אביגיל עלה ושיחררו אותנו הביתה, ולאשפוז הממושך הגענו בסופו של דבר מוכנות, גם מבלי להתכונן לכך. זו גם היתה הפעם הראשונה ששמעתי שבית חולים שולח הביתה אדם בגלל שהוא חולה.

אביגיל והשפגט לקראת סוף הטיפול

הסיטואציה בבית החולים מאוד מורכבת ומשונה. מצד אחד, לוקחים ילדה שנראית בריאה לחלוטין, ועושים לה כל מיני פעולות שנראות לנו כהתעללות. מצד שני, ברור לי שהיא זקוקה לטיפול הזה כדי למנוע בעיות וסבל בעתיד. אז הילדה שוכבת במיטה, מוקפת בצעצועים, בבני משפחה ובמבקרים כדי שיהיה לה נעים יחסית, וחוץ מהיום הראשון והיום האחרון שהיו קשים – לא נראה שהיא מוטרדת במיוחד ממצבה. ואם כן – היא לא ביטאה את זה יותר מדי. ומאחר והיה ברור שהיא לא תזכור שום דבר מהסיטואציה הזו, שוב חשתי דיסוננס בין אי הנוחות שלי לשלה. אם הילדה שלי כל כך גיבורה וחזקה, איזו זכות יש לי לקטר? וכשלילדה שלי קשה ולא נעים – ברור שאני צריכה להיות חזקה בשבילה.

כך מצאנו את עצמנו במשך חודש שלם, היא במיטה שלה – קשורה, תלויה, עם חצי שעה הפסקה בבוקר וחצי שעה הפסקה בערב, ואני צמודה אליה – יושבת בכסא לידה, ישנה על הכורסה שנפתחת למיטה לידה, מטפסת למיטתה כדי להניק אותה או סתם כדי להיות קרובה אליה וללטף, אוכלת את הארוחות שלי לידה, שומרת שלא יכנסו לחדר ברעש כשהיא ישנה, מדברת איתה, משמיעה לה מוזיקה, משחקת איתה ומעודדת אותה בכל פעם שהיא עושה משהו חדש. כל יום, כמעט כל היום, במשך חודש.

חברים וקרובי משפחה הגיעו לבקר בהמוניהם. למרות שעודדו אותי לעשות זאת – כמעט לא יצאתי להפסקות ולמנוחה, רק לאמא שלי איפשרתי להחליף אותי, בידיעה שהילדה לא מוכנה לשתות מבקבוק אבל אמא שלי יודעת להרגיע אותה בדרכים אחרות כשהיא בוכה, ממהרת לחזור מההפסקה ומקבלת בדרך דיווחים (היא שתתה 30 סיסי מהבקבוק, שיחקה, ישנה).

השותפים המקסימים שלנו לחדר היו זוג עם תינוקת מתוקה ביותר. לפני האשפוז תהיתי רבות איך זה יהיה לישון עם עוד אנשים בחדר, מה עושים כשהבנות בוכות – האם הן יעירו אחת את השנייה? (לא תמיד, אבל לפעמים בהחלט כן), למזלי חיברו אותי עם אנשים מאוד דומים לי ומהר מאוד הפכנו קבוצת תמיכה לעצמנו. הפכנו משפחה. בכל לילה אחד/ת מהם ישנ/ה בבית החולים והשני/ה בבית. בבוקר השני/ה התייצב/ה עם 3 כוסות קפה – אחת מהן עבורי. אין לתאר כמה זה ריגש אותי וכמה זה עזר לי. כשהם יצאו והשאירו את הילדה עם הסבתא השתדלתי לעזור אם היה בכך צורך, וידעתי שגם הם עוזרים לאמא שלי כשהיא נשארת עם גולי.

לבת שלהם היה כל הזמן קר, לי היה כל הזמן חם. הבת שלהם ישנה לילות שלמים ואביגיל התעוררה כל שעה בערך ולפעמים אף יותר, ובכל זאת, הם היו האנשים הראשונים שיצא לי לישון איתם מזה זמן רב מאוד – וזה היה מוצלח ומחבר כמעט כמו זוגיות. תוך זמן קצר הבנות הסתנכרנו ביניהן. האחת היתה מתחילה לקשקש והשניה ענתה לה. היו לילות ששתי הבנות בכו במשך כמה שעות – האחת מתחילה, עד שהשניה מצטרפת ואז היא נרגעת וחוזר חלילה. את התסכול הוצאנו בקצת הומור, והתנחמנו מצרת רבים.

ככל שהתקרב חג פורים כך גבר חוסר השפיות במחלקה. במדינת פילנתרופיה שלנו מתברר שכולם רוצים לעזור ולעודד את הילדים שבבתי החולים. המחלקה שבה אושפזנו היתה אורתופדית וכירורגית, ביחד. היו בה 4 תינוקות עם טיפול של DDH ב-2 חדרים נפרדים, והיתר היו ילדים בגילאים שונים, לפני או אחרי ניתוחים. מהרגע שנכנס חודש אדר, קבוצות עצומות של מבקרים הגיעו בשירה, ריקודים וצעקות, חילקו משלוחי מנות שהורכבו תמיד רק ממתקים, בכל מיני שעות ביום. לבנות שלנו, ששנתן הופרעה באופן תדיר על ידי המבקרים האלו, היה מאוד קשה. וגם לנו, כמי שסבלו ביחד איתן. באחד הימים ספרנו פחות מ-5 דקות בין מבקר למבקר, וסבלנותנו פקעה. התחננו לשקט, ביקשנו שימתנו את כמויות המבקרים, ורק אחרי כמה פוסטים בפייסבוק שזכו לשיתופים רבים הצלחנו איכשהו לרסן את התופעה, יום לפני החג עצמו.

בהמשך שמעתי מאחת האחיות על שני ילדים אחרי ניתוח שסירבו לאכול ולשתות או לשחק או לחייך, ורק המבקרים האלו, עם השירים והעידוד שלהם, גרמו להם לחזור לעצמם. אני בטוחה שכוונת המבקרים טובה, אבל עבורנו זה היה קשה מנשוא, והפריע מאוד. אני מקווה שבבית החולים למדו ולהבא ידאגו למתן את כמויות המבקרים ולאשר רק את כניסתם של אלו שתיאמו ביקור מראש. זה מה שעזר בסופו של דבר, ואם היו מקפידים על כך מההתחלה – גם אנחנו היינו מתעודדים מהביקורים האלו ולא הופכים לשונאי אדם באותה תקופה.

הצוות במחלקה נעים מאוד, רוב הזמן, ועומס העבודה על המחלקה לא מאוד מורגש. יחד עם זאת, צריך להגיע עם הרבה סבלנות, כי כשאיש צוות (רופא או אחות) אומר שיגיע בעוד כמה דקות הוא לרוב מתכוון לשעתיים, כאילו הזמנו חומוס בסיני. כשהודיעו לנו אחרי 3 שבועות ששהותנו במקום תתארך בעוד יום סתם כך, באופן שרירותי, זעמתי. מנהל המחלקה חשב שהוא משעשע כשענה "מה קרה, כל כך רע לך אצלנו?". מאוד רציתי לאחל לו שייאלץ לבלות גם הוא חודש שלם ככה עם קרוב משפחה אהוב, אבל התאפקתי. אבל אני חושבת שלא יזיק לעובדי המחלקה לנסות להתאשפז בה לכמה ימים כדי בכל זאת להבין קצת יותר את הצד השני ואת הפגיעות שבה החולים ומשפחותיהם נמצאים, ולשמוע קצת אחרת את קולות הבכי והכאב.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ