המשפחתון
מסכנה, מה קרה לה?קרדיט: יעל קציר
המשפחתון

יעל קציר

באמצע מרץ השתחררנו מאשפוז של חודש בבית חולים דנה. חודש שלם של עיכוב בחזרתי לעבודה, חודש אינטנסיבי ביותר שבו נשמנו אחת את השניה מקרוב 24 שעות ביממה. הצורך שלי בנפרדות הלך ותפח, ביחד עם אהבתי והערכתי אל הבת האמיצה שלי. היה לי חשוב ללמד אותה שיש עוד דברים בעולם חוץ מקירות בית החולים וחוץ מאמא. היום הראשון בבית לא היה קל, מי שבילתה כמעט רבע מחייה בבית חולים כבר שכחה מה זה בית, ומי שיצאה מבית החולים ברגליים מגובסות במנח של פישוק רחב כבר לא יכלה להיכנס פיזית לעריסה שלה, לעגלה ולכסא המכונית. לקח לי יומיים בערך למצוא פתרונות על מנת שאוכל לשנע אותה. השגתי מנשא מתאים, עגלה שהיא נכנסה לתוכה בעזרת תמיכה של כריות מכל מיני כיוונים ומקום ממנו ניתן לשאול כסא לרכב למקרים כמו שלה.  

ברגע שהצלחנו לצאת מהבית, הלכנו לבקר בגן ויצ"ו שאליו היא כבר היתה רשומה. מהר מאוד התחוור לי שלצאת החוצה עם ילדה מגובסת זה לא פשוט, ולאו דווקא מהסיבות הלוגיסטיות. אנשים נועצים מבטים, שואלים שאלות, מצקצקים. איך זה קרה לה? מה יש לה? ו-מסכנה היו לדעתי כיסוי ל-מה עשית לילדה שלך? אנשים גם לא באמת רוצים לדעת מה קרה לה, אלא רוצים לבדוק אם ניצבת מולם אמא מזניחה או לחילופין נציגת רווחה שהרגע שלתה ילדה מהורה טורף. אותם מבטים בדיוק הופנו אלי גם כשאביגיל אמרה בפעם הראשונה "אבא". זה היה בתור בסופרפארם, ומרוב התרגשות עניתי לה אוטומטית "אין לך אבא. אמא!". המבטים המזועזעים ננעצו בי מייד. מאז גולי למדה להגיד א-מה א-מה, ואני למדתי לומר שמתקנים לה משהו ברגל ובשביל זה היא צריכה גבס והיא ממש לא מסכנה כי היא לא מכירה אחרת.  

ואז הגענו לגן בויצ"ו. אלה שהיו כל כך נחמדים אלינו חודשיים לפני כן, הפכו פתאום חשדניים ומבוהלים. "היא צריכה השגחה כל הזמן?", לא יותר מכל ילד אחר. "אבל היא לא יכולה לזוז עם זה", נכון, כרגע היא יותר סטטית, אבל לדעתי יש בזה יתרון כי היא לא יכולה להסתבך בכל מיני פינות מסוכנות שתינוקות זוחלים מגיעים אליהן. "אבל זה כבד להחזיק אותה", היא שוקלת עם הגבס פחות מילדים לא מעטים בגילה. כך זה המשיך, גם במספר שיחות טלפון שערכנו לאחר מכן וגם בשיחה שאליה זימנו אותי עם הגננת, המנהלת והמפקחת של הגן, בה הרגשתי שמנסים לגרום לי למשוך מיוזמתי את הרישום לגן כדי שהם לא יצטרכו להיות הרעים. "לא כדאי לך להכניס אותה אלינו", הגדילה מנהלת הגן לעשות כשאמרה, ואף הוסיפה "מאז שנרשמתן הגן התמלא". כן, אחרי שסירבו לכניסתה של אביגיל הכניסו בבת אחת שישה תינוקות אחרים, לא מגובסים.  

אם יש דבר אחד שסמכתי עליו במהלך כל תקופת האישפוז, זה שבסופה אביגיל תלך לגן ואני אחזור לעבודה. ומזל, חשבתי לעצמי, שזה גן ויצ"ו מסובסד, כדי שלא אכנס למינוס על אף האישפוז הלא מתוכנן והעיכוב בחזרה לעבודה. אבל בפועל מצאתי את עצמי מחכה לתשובה ממנהלת הגן עד אחרי פסח, וזו התקבלה רק אחרי שרדפתי אחריה קצת, ואז נודע לי ש"הוחלט" לא לקבל את אביגיל לגן. לא הוצע פתרון חלופי, לא היתה התנצלות (אלא לאחר שפניתי להנהלת ויצ"ו) ובטח שלא הוצע פיצוי כספי. נאלצתי לחפש גן פרטי, בתשלום מלא, עד חודש ספטמבר. כך ויצ"ו בחרו, במקרה של אביגיל ושלי, "לקדם את מעמד האישה בישראל... להעניק לפעוטות... שוויון הזדמנויות למען צמצום פערים בחברה". הסלוגן שלהם, עובדה שאפשר – התנוסס כמו בדיחה על חשבוננו. 

בשבועיים בהם חיפשתי גן אחר, לא מצאתי גננת אחת שנבהלה מהגבס. חלקן כבר ראו תינוקות מגובסים, ורובן הזדעזעו מהיחס של ויצ"ו. בסוף בחרתי את הגן הכי רחוק מהבית שיכולתי למצוא, כחצי שעה הליכה, כי היה בו השילוב המושלם מבחינתי: קיבלתי עליו המלצות ממישהי אמינה, הגננות היו חמות ונעימות והילדים ביקשו לחבק ולנשק אותן מדי פעם, הן הסכימו לעשות לי הנחה מסויימת במחיר כששמעו את סיפור ויצ"ו, לא היו בגן הרבה ילדי נזלת, ובעיקר – התאהבתי בגננת של הפעוטון, זו שמאז מטפלת באביגיל באהבה ובמסירות אין קץ. כמה מסירות? "תשמרי לי על הילדה", היא אמרה לי כשאביגיל חלתה בפעם האחרונה. יש עוד כל כך הרבה דברים מוצלחים בגן הזה שגיליתי בהמשך, אבל לצערי לא אוכל להמליץ עליו כאן מהסיבה העצובה שלא ממשיכים להן את חוזה השכירות בגן, והן נאלצות לסגור. את ההודעה על כך הן קיבלו ביום בו נסגרה ההרשמה למעונות ויצ"ו ונעמ"ת, ואני מאוד מקווה שיימצא להן פתרון מוצלח כפי שהן היו פתרון מוצלח מאוד עבורי. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ