המשפחתון
אילוסטרציה. דמות אב לא חייבת להיות גבר
המשפחתון

יעל קציר

אביגיל בת תשעה חודשים ושבוע, שזה בדיוק זמן ההריון שלי איתה. לא יודעת למה הזמן הזה כל כך משמעותי עבורי, אולי משום שהתקופה בה נשאתי אותה בתוכי שוות ערך לתקופה בה אני לומדת איך להיות נפרדת ממנה. הנפרדות אינה מובנת מאליה, ואינה קלה. מצד אחד – היא עדיין תינוקת, שלא יכולה לדאוג לעצמה וזקוקה לי בכל כך הרבה מובנים. היא גם עוד יונקת, מה שמחבר בינינו אפילו עוד קצת, והיא בת יחידה לאם יחידנית, מה שהופך את כל עניין התלות להרבה הרבה יותר ממשי. מצד שני – היא כבר גדולה מספיק כדי לזחול ולטייל בחלל, כדי ללכת לגן, כדי ליצור אינטראקציות עם אנשים אחרים. ותלות היא דבר חיובי בסך הכל, לא פחות מעצמאות ונפרדות.

בזמן האחרון אני חושדת שאביגיל מחפשת לה אבא. כשאנחנו נוסעות באוטובוס או מסתובבות בחוץ מבטה תמיד נמשך לגברים, והיא נועצת בהם את עיניה הגדולות ומנסה לתקשר איתם. כמו אמא שלה, היא נמשכת בעיקר לבחורים עם זקן, וכחובבת אקססוריז היא גם מעדיפה אותם עם משקפיים, מה שגורם לה לאהוד במיוחד היפסטרים. ולא שאין לה דמויות-אב במשפחה הקרובה להסתמך עליהן. יש לה שני סבים מסורים, ולשניהם זקן ומשקפיים. יש לה כמה וכמה דודים אוהבים, חלקם מקשר דם וחלקם מקשר מורכב יותר, והם נוכחים בחייה – אך לא באופן יומיומי. ואולי זה המבט שלי בכלל שמפרש את ההתבוננות שלה בגברים אחרת מההתבוננות שלה בנשים.

אני תוהה האם יהיה לכך באמת ביטוי בהתפתחות שלה. קראתי לא מעט על דמות אב וחשיבותה, ונכתב הרבה על המשמעות של דמות אב בהתפתחות המינית של ילדות, אבל מצד שני אני קוראת גם שדמות אב לא חייבת להיות גבר, היא יכולה בהחלט להיות אישה, אבל עליה להיות נוכחת בתדירות גבוהה.

באוטובוס מבטה תמיד נמשך לגבריםצילום: יעל קציר

בכלל, מאז שהיא נולדה אני לומדת לתואר באמהות. כמות החומר שהטלתי על עצמי לקרוא, לפעמים בזמנים קצרים כמו לקראת הגשה חשובה, לא תבייש דיסרטציה. לשלב הטעימות התכוננתי כמו למבחן, בגלל בעיות שינה אני לומדת על גישות שונות כמו לדוקטורט. באחד המאמרים שקראתי היה כתוב שחשיבות האבא בחיי המשפחה היא כדי ללמד את האם והתינוק על נפרדות. כלומר בעצם נוכחותו, בלי שיצטרך לעשות כלום, האם והתינוק לומדים להיפרד זה מזה ולחוות את עצמם כאינדיבידואלים. אצלנו התפקיד הזה, או וריאציה שלו, מוטל על סבתא, ככל הנראה.

אמא שלי מלווה את אביגיל ואותי משלב הלידה ועדיין. לפני הלידה שוחחנו אולי פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, וגם זה בקושי. מאז הלידה אין יום שאנחנו לא מדברות, ובדרך כלל פעמיים ביום. היא עוזרת לנו מאוד בכל דבר: עצות, קניות, בייביסיטר, שינוע, אוזן קשבת. אתמול למשל הייתי עייפה מכדי להחליט מה לעשות ובשיחת טלפון היא פתרה לי את ההתלבטות. ויש בה, באמא שלי, את התכונה הנהדרת שגורמת לה לא להציק ולא להתערב כשזה לא מתאים – תכונה נדירה ונחוצה עד מאוד אצל אמהות. היא מאפשרת לי לקחת אוויר מדי פעם, ותומכת בנו כל הזמן. מדי פעם קורה שאנחנו קצת נעלבות זו מזו. האינטנסיביות, מחסור בשינה, או סתם טיבם המתבקש של יחסי אם ובת גורמים לצרימות פה ושם, אבל הרבה פחות ממה שחששתי או צפיתי לפני שאביגיל נולדה. ואולי כל זה גרם לי לקחת אותה קצת כמובן מאליו, בזמן האחרון אני פחות אומרת תודה על כל דבר, או אומרת אותה באוטומט עם פחות אסירות תודה של ממש.

השבוע זה השתנה. אמא שלי שברה את הגב. מילולית, לא כמטאפורה של קש. כאב גב מתמשך התברר כשבר בחוליה, שאולי נגרם מבריחת סידן, וגורם לי לרגשי אשמה נוראיים. הרי הטיפול באביגיל והעזרה הרבה והתכופה שהיא נותנת לנו בוודאי לא הועילו למצבה, אם לא הרעו אותו. וגם אם אני יודעת שלא מין הנמנע שהיינו עושות הכל בדיוק אותו הדבר גם אם היינו יודעות לאן זה יוביל – זה עדיין קשה לדעת שזה התגמול שהיא מקבלת על כל התמיכה והאהבה שהיא נותנת לנו.

בתוך הכריך הזה שאני נמצאת בו, כאם לאביגיל וכבת לאמי, אני מחפשת את דרכי. תשעה חודשים ושבוע, תואר באמהות, ועוד הרבה חוויות וספרים לפני. לאחרונה הוספתי כותב (גבר) לבלוג, שישתף אותנו מזווית מבטו על ההורות, ואני מחפשת תשובות לעוד כל מיני שאלות. אם ברצונכןם להשתתף בבלוג באיזושהי צורה אתם מוזמנים ליצור אתי קשר.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ